המרוץ ללגליזציה של סמים - שטחי ומסוכן
בימים אלה אנו עדים למרוץ של מחוקקים, בהווה ובעתיד, המתחרים זה בזה מי יתמוך בלגליזציה של סמים. זהו מרוץ פופוליסטי, שנועד לרצות את הרחוב ואת השיח ברשתות החברתיות, ומטרתו היחידה היא לקושש קולות של צעירים וסטלנים, שנדדו למפלגתו של משה פייגלין. אין מאחוריו דיון רציני, שמנתח את החסרונות והיתרונות של לגליזציה של סמים - זוהי הבלחה אופנתית של ערב בחירות.
במאמר מוסגר, עוד לפני הסוגיה הבריאותית, התופעה הזאת מדאיגה. היא מצביעה על השטחה של הדיון הציבורי ועל סטייה מתקינות מהלך החקיקה. חברי הכנסת אינם אמורים להפגין התבטלות עצמית בפני בוחריהם, אלא שיקול דעת והבטחת האינטרס הציבורי.
עניין הלגליזציה של סמים מתחדד כאשר משווים אותו לתהליך הביורוקרטי הקשור לאישור תרופות. פיתוח של תרופה חדשה הוא תהליך ארוך מאוד. מרגע שמתגלית תגלית במעבדות המחקר של מולקולה שיכולה להוות תרופה ועד הרגע שתרופה מאושרת יכולים לעבור למעלה מ-12 שנים בממוצע.
אחד השלבים הארוכים והמשמעותיים ביותר הוא השלב הקליני ומטרתו להוכיח שהתרופה היא בטוחה לשימוש ויעילה. היחס בין היעילות לבטיחות הוא אחד השיקולים המרכזיים של הרשויות השונות בבואן לאשר תרופה חדשה. ההנחה הגלומה בתהליך היא שלכל מולקולה יש תופעות לוואי ומטרת הניטור והבקרה היא לוודא מזעור תופעות הלוואי.
אם כך הדבר בתרופות בוודאי שהדבר נכון בסמים. ניקח למשל את הקנאביס המדובר כל כך. ישנן כיום ראיות חד-משמעיות שעישון קנאביס מגביר תדירות ותכיפות של סימפטומים של דלקת סימפונות, אם להזכיר תופעה אחת. מחקרים גם מצאו ראיות - אמנם מתונות - שעשויות להצביע על כך שקנאביס מגביר תסמינים של מאניה והיפומאניה בקרב אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית, שהוא מגביר את הסיכוי להיווצרות הפרעת חרדה חברתית, מעלה במעט את הסיכוי לפתח דיכאון קליני, לצד סיכוי מוגבר למחשבות אובדניות, ניסיונות אובדניים וכן עלייה בסיכויי ההצלחה בעת ניסיון התאבדות.
אני נמנעת מלהשתמש במונח "סמים קלים", משום שלהבנתי מדובר בהגדרה מטעה. אמנם כיום מקובל להגדיר את סם הקנאביס ותוצריו - המריחואנה והחשיש - כ"סמים קלים", לעומת סמים אחרים המוגדרים כ"סמים קשים", אך הגדרות אלה וההנחה כי "סמים קלים" הם סמים בלתי מזיקים, או מזיקים פחות, שנויים מאוד במחלוקת.
אני צמודה להגדרות ארגון הבריאות העולמי, שקבע כי צריכת סם הקנאביס גורמת להתמכרות ומסכנת את המשתמש ואת סביבתו, ולכן יש צורך בפיקוח על הסם. זו גם עמדת הרשות הלאומית למלחמה בסמים בישראל.
אי-אפשר כמובן להתעלם מהמציאות שבה מדינות רבות, ובכלל זה ישראל, עברו בעשורים האחרונים ממדיניות של אכיפה נגד משתמשי סמים למדיניות של אי-הפללה של משתמשי סמים ובמקרים מסויימים אף לגליזציה של סמים. ברור גם כי תופעת השימוש החוקי במריחואנה לצרכים רפואיים משמשת רקע ופלטפורמה לניסיונות להוביל ללגליזציה של סמים.
כיום, בחלוף כמעט עשור מאז הוחל בתהליך אי-ההפללה, הדה-קרימינליזציה, ישנם מחקרים המוכיחים כי הדבר לא הביא לשינוי ברמות השימוש בסמים באותן מדינות שנקטו בו.
אחת הטענות המקוממות ביותר - שאותה משמיע גם פייגלין - היא שהאיסור הנוכחי על צריכת סמים מהווה חדירה בוטה לתחום הפרט ולכן יש להתיר, בשם חירות האדם, את צריכתם של סמים אלה, כל עוד הצרכן אינו פוגע בשל כך בחברה. וזה בדיוק העניין - מי שמתמכר לסמים הופך לנטל על החברה ועל מערכות הבריאות שלה ולכן הטענה משוללת יסוד.
לסיכום, למרות עמדתי המתנגדת ללגליזציה של סמים, אני סבורה שיש לקיים דיון פתוח בנושא. אך דיון זה צריך להיות יסודי, מעמיק, מסודר ונשען על עובדות מדעיות. אסור בשום אופן להיכנע ללחצי הרחוב ולאופנות.
הכותבת היא ד"ר לכימיה ומנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו"
