השופט בדימוס דוד רוזן
אישי: השופט בדימוס דוד רוזן (68), נולד בכפר-סבא ב-1950 ומתגורר כיום בהוד-השרון. הוא בנם של דב רוזן, שהיה קצין משטרה ומפקד משטרת כפר-סבא, ושל שרה; נשוי לעידית, קלינאית תקשורת, אב לשלושה בנים וסב לשניים.
תפקיד: מינואר 2017 מכהן כנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות.
שיפוט: כיהן כשופט בבית המשפט המחוזי בתל-אביב וקודם לכן כשופט בית משפט השלום בעיר.
בבית משפט השלום: זיכה את פרופ' יעקב נאמן המנוח מאישום מסירת עדות שקר בעת שכיהן כשר המשפטים; זיכה את אביגדור קהלני, השר לביטחון פנים לשעבר, מאשמת הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה; זיכה, מטעמי הגנה מן הצדק, את יגאל תומרקין, מהתבטאויות נגד חרדים; הרשיע את יעקב נמרודי ואת הסופר אריה קרישק ב"פרשת נמרודי".
בבית המשפט המחוזי: הרשיע את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, את אורי לופוליאנסקי ושורת נאשמים נוספים במערכת יחסים שוחדית ב"פרשת הולילנד"; זיכה את הנאשמים בפרשת הלבנת ההון בבנק הפועלים; הרשיע את השופט לשעבר דן כהן ב"פרשת סימנס"; את ראשי משפחת הפשע אסי אבוטבול ועמיר מולנר ועוד.
קריירה צבאית: כיהן כראש המחלקה המשפטית במשרד נציב קבילות חיילים בדרגת אלוף-משנה; קודם לכן כיהן כסנגור צבאי ראשי וכפרקליט צבאי. כסנגור הגן, בין היתר, על אל"ם יהודה מאיר, שהורשע במתן פקודה בלתי חוקית - להכות עצירים, בכפר ביתא ובכפר חווארה.
המפגש
בוקר אביבי, השמש משחקת במחבואים עם העננים בשעה שאני מחנה את רכבי בלב שכונת בניינים רגילה למראה בהוד-השרון, ועושה את דרכי לדירת-הגג של עידית ודוד רוזן. השעה 8:25. בעל הבית פותח את הדלת כשעל פניו חיוך לבבי, ומלווה אותי אל הסלון החמים, הביתי, מציע קפה ומאפה, ומשדר רעננות וערנות "מוגזמות" יחסית לשעה המוקדמת. מתברר שהמקור לרעננות היא העובדה שהוא כבר ער 4 שעות. כמו בכל יום, גם הבוקר הוא התעורר ב-4:30 לפנות בוקר. "אני קם כל בוקר ב-4:30, שוחה, קורא עיתון, ויוצא למשרד לפני 7. ככה אני מקדים את הפקקים מהוד-השרון למשרדי הנציבות בתל-אביב".
הוא מתיישב מולי על ספת בד בגון בורדו, מול חלון ענק שממנו נשקף נוף פתוח למרחקים - מעבר להרי יהודה ושומרון. "מה את רוצה לדעת עליי", הוא שואל. "אני ספר פתוח. אין לי סודות ואין לי שלדים בארון".
הבית
כמו בעל הבית, כך גם הבית משדר חמימות ופתיחות. ניכר שיד חמה ומשפחתית עיצבה אותו - על שולחנות העץ במטבח ובסלון, הפמוטים העדינים הפזורים במרחב (בתוכם נרות בגוני בורדו וצהוב), הספרייה הקטנה שכוללת מגוון רומנים וספרי עיון, התמונות המשפחתיות - במיקומים אסטרטגיים, הפרחים והעצים שנשתלו בעציצי ענק במרפסת, שמכניסים את הירוק אל הבית.
הכול נעים, פשוט לכאורה, לא מנקר עיניים. גורם להרגשה מאוד נוחה, להרגיש בבית, אף שזהו ביתו של שופט בית המשפט המחוזי בדימוס, ומי שנושא בהווה את אחד מתפקידי המפתח הבכירים בעולם המשפט.
העניין שלי בבית עובר לידו. "לא כל-כך מעניין אותי עיצוב. הקרדיט כולו הוא של עידית. היא גם בחרה את הוד-השרון ואת הדירה. אני הייתי שמח להישאר לנצח בכפר-סבא או לחיות בקיבוץ. כל הילדות, הנערות והבגרות, הייתי בתנועת 'הנוער העובד' והחלום שלי היה להגשים את המדינה. אלה הערכים שגדלתי עליהם בבית ההורים".
בית ההורים
"נולדתי וגדלתי בכפר-סבא של פעם, שהייתה מוקפת פרדסים. אבי היה קצין משטרה. הוא היה מפקד תחנת משטרת כפר-סבא הרבה שנים, ואח"כ ראש לשכת תפקידים מיוחדים. אמי הייתה עקרת-בית. היינו עניים למעשה. השכר של אבי היה מצומצם ואמי לא עבדה, אז חיינו בצמצום ובעוני. ארטיק לא הייתי יכול לקנות. לא היו לנו דמי כיס או כסף, אבל לא הרגשנו את זה, כי כולם מסביבנו היו באותו מעמד חברתי - בתים פשוטים, לאף אחד לא היה רכב, והכול היה פשוט. לכן, גם לא הרגשנו עניים, אבל בסטנדרטים של היום היינו ממש עניים.
"הוריי עלו לארץ מגליציה, פולין, כחלוצים בתנועת בית"ר. אין לי סבא וסבתא או דודים, כי כולם נספו בשואה. אז החברים של הוריי היו המשפחה המורחבת שלנו, וכולם היו חברים בית"רים. תנועת הבית"ר מחו"ל, זה היה הבית. לאורך כל ילדותי ובגרותי השאלות היחידות ששאלו בבית היו 'האם זה טוב למדינה, או לא טוב למדינה'. כל החלטה, כל דבר שחשבו לעשות, ישר השאלה הייתה האם זה טוב למדינה. חיינו סביב זה.
"מאז שאני זוכר את עצמי אני ב'נוער העובד', בתנועה. ביה"ס היה ליד. זה היה הדבר היחיד שעניין אותנו, להגשים ולבנות את הארץ. היה לי דימוי של תלמיד טוב, אבל הייתי תלמיד גרוע, על סף להיזרק מבית הספר כל הזמן. זה היה איום ונורא עבור הורייי.
פוליו ורפואה
"כשהייתי ילד חליתי בפוליו, ונותרתי עם פגיעה בגלל פשלה רפואית בטיפול. בגדול, כל דבר שרופא נגע בו בכל מה שקשור אליו היה מתפקשש. אז אמרו לי 'אתה צריך להיות רופא'. זה היה החלום של הוריי בשבילי, אבל לא היו לי ציונים ללכת ללמוד רפואה. המשכתי את המאניה הזאת של הרפואה גם עם הילדים שלי, ניסיתי להחדיר לכל אחד מילדיי שילכו לכיוון הזה. הם יכלו להתקבל לבית ספר לרפואה בהליכה, אבל אף אחד מהם לא הלך לכיוון, וגם לא למשפטים. משפטים בכל מקרה לא רציתי, כי זה נראה לי קטן עליהם, הם יותר מדיי חכמים בשביל להיות משפטנים. הגדול עושה עכשיו דוקטורט בבינה מלאכותית; הבן השני הלך למתמטיקה ופיזיקה; והשלישי התחיל דוקטורט בעבודה סוציאלית".
שירות צבאי
"בגלל הפגיעה ברגל לא קיבלו אותי לצבא. זה היה בשבילי משבר גדול. הייתי מאוד פעיל בתנועה, המדינה הייתה החיים שלי, ופתאום בגיל 18 אומרים לי בלשכת גיוס 'אתה דחוי שירות, בגלל הרגל'. זה היה כאילו שהפילו עליי בניין שלם. הייתי אז חבר בגרעין בקיבוץ גרופית שבערבה. כל מה שדיברנו עליו זה לבנות את המדינה, לבנות את היישוב בערבה, לבנות חברה חדשה, חברה צודקת, מתוקנת, שכולם שווים, קיבוץ חדש. כל החלומות שבגיל הזה אפשר לחלום. ופתאום 'טרח', אומרים לי 'לצבא אתה לא הולך'.
"התחלתי ללמוד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. חשבתי שזה יכול להועיל בקיבוץ. סטטיסטיקה בשביל הכבוד, וכלכלה כי אפשר להיות מרכז משק, לנהל את החיים הכלכליים בקיבוץ. כל חופשה ירדתי לגרופית, ובמקביל לא ויתרתי על החלום להתגייס. זה הרג אותי שאני הולך ללמוד כלכלה וסטטיסטיקה, כשחברים שלי בצבא, בצנחנים, עושים חיל. כל הזמן שלחתי מכתבים לשר הביטחון - מהשנה הראשונה ללימודים, תוך כדי ועד הסיום.
"כתבתי לו: 'אני לומד ורוצה להתגייס'; 'אני באמצע התואר ורוצה לתרום למדינה'; 'אני עומד לסיים לימודי כלכלה וסטטיסטיקה, ולא צריך לרוץ על הג'בלאות, אני מבקש לתת 3 שנים למדינה. למה אתם מונעים ממני?'. הם לא ידעו איך לאכול את זה, עד שבסוף אמרו לי 'אכפת לך שנעלה לך פרופיל?', הסכמתי כמובן, והציבו אותי להיות היועץ הכספי לרמטכ"ל. הם גם אמרו 'אם אנחנו כבר מגייסים אותך, ויש לך תואר, תחתום גם שנתיים קבע'. הרצון להתגייס היה כל-כך חזק, שלא יכולתי להתנות תנאים, קודם כול רציתי לשים רגל בצבא. אז חתמתי על השנתיים, שנמשכו מגיל 20 עד גיל 43".
אשתי עידית
"את עידית הכרתי כשלמדתי באוניברסיטה, לפני הצבא, בגרופית. אחיה היה איתי בגרעין. הגעתי מהאוניברסיטה לקיבוץ והיא הגיעה לבקר את האח שלה; ואני אמרתי 'הופה' ותפסתי אותה מיד. היא הייתה בת 18, רק גמרה את הבגרות, עוד לא ידעה מימינה ומשמאלה, וכבר בפגישה הראשונה אמרתי לה ישר 'איתך אני מתחתן'. היא אמרה לי, 'אתה לא נורמלי', אבל מאז אנחנו יחד".
משפטים
"מאז שאני זוכר את עצמי, החלום שלי היה ללמוד משפטים. קשה לי לשחזר למה, אבל זה קינן בי מילדות. אני זוכר שבתנועה כשהיה למשל צורך לטעון טיעונים, אני זה שטענתי. אהבתי לטעון, ולייצג. כשהתגייסתי לצבא החלטתי להגשים את החלום, ובמקביל לשירות בקריה למדתי משפטים בערב באוניברסיטת תל-אביב. כשבאתי לאבי ואמרתי לו 'נרשמתי לפקולטה למשפטים' זה היה בשבילו כאילו שהודעתי לו שאני הולך לקבץ נדבות. אני לא מגזים. הוא כמעט קרע קריעה. הזדעזע. 'הבן שלי רוצה להיות עורך דין?'.
"בשביל קצין משטרה בתקופה הזאת עריכת דין היה מקצוע בזוי. הוא חשב שהאמת לא מעניינת אותם, הם רק מפריעים לעבוד, לא אכפת לעורך דין שהקליינט שלו עבריין, שהקליינט שלו רמאי, העיקר להוציא אותו זכאי, וכל דרך טובה. זה היה שוק בשבילו. זה הדבר האחרון שהוא רצה, והוא פסל את זה בצורה בלתי רגילה.
"אבל החלטתי להגשים את החלום, והוא התאים לי בדיוק. הרי מי המשפטנים בדרך-כלל? הקשקשנים. למדתי במגמה ביולוגית, וזו מגמה שמחזקת את המקצועות הריאליים. הטובים, כמעט הרוב, הלכו ללמוד רפואה, הפחות טובים הלכו ללמוד הנדסה, והקשקשנים הלכו למשפטים.
"תקופת הלימודים הייתה איומה. היה איום ונורא - בבוקר להיות בצבא ובערב בלימודים. הגעתי בשעות הערב לאוניברסיטה, כשאני מת מעייפות. לא נהניתי מהלימודים, והמשכתי לחלום שאני הולך בסופו של דבר לחיות בקיבוץ, לבנות חברה מתוקנת. אבל כשסיימתי את הלימודים והתמחיתי בפרקליטות הצבאית, הכול השתנה. בפרקליטות התחלתי לחגוג. נהניתי מהכול, מהתיקים ומההופעה בבית הדין, והתחברתי למקצוע בחיבור הכי עמוק שאפשר.
"הופעתי בלי סוף, כמעט כל יום, והתקדמתי מהר מאוד בדרגות. כל התיקים המרכזיים היו אצלי, גם כתובע, וגם כסנגור צבאי ראשי. כסנגור צבאי ראשי הייתי יכול להפסיק להופיע, או להופיע רק בבית הדין המיוחד, אבל הופעתי בתיקים מאוד מרכזיים, כי רציתי. למשל, בתיק של גבעתי, בפרשת ההתעללות במחנה הפליטים ג'באליה, שחיילים גרמו למותו של אדם זקן. נדבקתי בחיידק הליטיגציה. אני ממש לא מסוגל להבין איך אפשר להפסיק להופיע. לכן, אני כל-כך הפרעתי לעורכי הדין בהמשך, כשישבתי על הבנץ' (כס השיפוט, א' ל"ו). היה קשה לי לשתוק. זה לא האופי שלי; הייתי רגיל להופיע, אז הפרעתי והתערבתי בדיונים".
יהודה מאיר
"התיק של יהודה מאיר זה תיק שנשאר איתי מאז הצבא ועד היום, בגלל שהוא שבר את מה שחשבתי עד אז על הצבא, על המדינה - כי במשפט הזה צבא שלם שיקר. המעשה של יהודה מאיר (שהורשע במתן פקודה בלתי חוקית להכות עצירים, א' ל"ו) וההוראה שהוא נתן לחיילים, היא הוראה מזוויעה, שאין מילים לתאר את החומרה, הכיעור והכלימה שהפקודה הזאת הטילה על הצבא. ואני באמת חושב שהצבא הישראלי זה הצבא המוסרי ביותר. גם יהודה מאיר עצמו מוכן היום להגיד בכל מקום שהמעשים הללו היו בושה וחרפה.
"אז למה דווקא התיק הזה הותיר את חותמו? כי צבא שלם שיקר. כולם ידעו ששר הביטחון נתן הוראה לשבור ידיים ורגליים לעצירים; ובעקבות השר גם כל המפקדים בשטח נתנו את ההוראה לשבור ידיים ורגליים. אבל כשהגיע המשפט של יהודה מאיר עלו כל המפקדים להעיד, והם אמרו 'לא. לא היו כאלה פקודות'.
"כלומר, צבא שלם שיקר, למעט שניים. אחד מהם הוא גבי אשכנזי, אז אקס מח"ט גולני, שעמד לפני קידום לדרגת תת-אלוף. אני זוכר את הפגישה בביתו בכפר-סבא. נסעתי עם עידית. ישבנו בזוגות ודיברנו, ואשתו של גבי, רונית, אמרה לו 'גבי זה לא עניינך, זה לא חיילים שלך', והוא הסתכל עליה ואמר לה, 'אני לא ביקשתי לעלות להעיד, אני לא מתנדב לבוא לבית המשפט ולהגיד את האמת, אבל אם יקראו לי אני לא סמרטוט רצפה, אגיד את האמת'. והוא אמר את האמת. עלה לדוכן ואמר 'ואיזו פקודה אני נתתי? למה רק הוא נתן? אלה בדיוק הפקודות שהיו'. הוא אמר 'אני לא פושע, ונתתי הוראות לשבור ידיים ורגליים. אם היו אומרים לי, שזה לא חוקי, לא הייתי נותן הוראות בלתי חוקיות, ואלה ההוראות שנתתי, ההוראות שיצאו בכל שדרת הפיקוד'.
"השני שאמר אמת היה ד"ר שמשוני, שהשתחרר בדרגת תא"ל. אבל אחריהם עלו לדוכן מפקדים בזה אחר זה, ואמרו שהם 'לא מכירים שום פקודה כזאת'. וזה הולך איתי מאז. יהודה מאיר נזרק ושילם מחיר כדי לשמור על ארשת טהורה. נשאר מחננו טהור, וזה בסדר, אבל במחיר שקר איום ונורא, ששיקרו כולם בבית המשפט.
"לא מזמן היינו בטיול חברים בסייגון ושם, בבית הקפה, ישב אתי מישהו ששירת במטה הכללי באותה תקופה, בדרגת אלוף, ועוד אחד שהיה במטה הכללי, תא"ל, ודיברנו. ואני ככה פורק בפניהם את מה שאני מרגיש שנים על זה שצבא שלם שיקר, והאלוף אומר לי: 'מה זאת אומרת? אלה היו הפקודות. אני ישבתי כל שבוע בישיבת המטה ודיברנו על זה'. והתא"ל צוחק ואומר לי: 'ואיזה פקודות אני נתתי? אלה הפקודות שהיו'.
"אז זה מלווה אותי עד היום. זה היה סוג של שבר. האמת מרה, אבל אסור לשחק עם האמת, היא עדיפה על שקר".
שיפוט
"השתחררתי בדרגת אלוף-משנה. באתי לאילן שיף שהיה הפרקליט הצבאי הראשי, ואמרתי לו שאני רוצה לפרוש. הוא שאל למה. הסברתי, שמספיק לי. שלא באתי לבקש תפקיד, שאני בן 43, והגעתי לגיל שמתאים לפרוש, אחרי 22-23 שנים בצבא. זה מספיק. אז שיף שאל - מה אני חושב לעשות, ועניתי בביטחון 'להיות עורך דין מכובד'. הוא שאל - 'למה לא תלך לשיפוט'. אמרתי לו שאני לא הולך לעשות לעצמי לובינג. הוא מיד אמר לי, שאני לא צריך לעשות שום לובינג, ויש לי אותו ואת כל המפקדים בצבא - וכך היה. הגשתי את הטפסים במארס, וביולי כבר הודיעו לי שהתקבלתי.
"כשסיפרתי את זה לאבי, העיניים שלו נצצו. הוא מהדור שכולם היו נותנים כבוד לשופטים. כקצין משטרה הוא היה נכנס לאולם בית המשפט, והיה רוכן כולו ונותן כבוד לבית המשפט. בשבילו שופט זה שופט.
"אחרי תשע שנים בשלום מוניתי למחוזי, וחשבתי שאני עוד מקופח. לא הייתי מקופח, ממש לא".
זיכויים
"מבית משפט השלום ועד סיום הקדנציה, התמזל מזלי, בורכתי, וחלק ניכר מהתיקים המרכזיים והתיקים התקשורתיים, הובאו אל שולחני. בין התיקים הראשונים היה התיק של פרופ' יעקב נאמן, שהיה שר משפטים. זה היה תיק שזעזע את אמות הארץ, ואני, יחד עם חברי ההרכב, זיכיתי אותו (נאמן הואשם בהגשת תצהיר כוזב לבית המשפט העליון בנוגע למועד תחילת קשריו עם אריה דרעי, ומועד מינויו לראש ועדה ממשלתית בידי דרעי, ומסירת עדות שקר בחקירתו במשטרה בעניין אריה דרעי).
"אני זוכר את התיק הזה לחלוטין. הדימוי הציבורי של יעקב נאמן בציבור היה איום ונורא. כאילו הוא המאכער מאחורי הקלעים שסוגר עסקאות, מחובר לפרשת דרעי, מחובר לכל הטייקונים של אותה תקופה, שהתקשורת אהבה לירות בהם חיצים על ימין ועל שמאל, שהוא מושך בחוטים. ואני חיפשתי לעשות צדק. אני מתיישב על הדוכן, ולא מבין מה קורה, כי אין לתביעה ראיות. אני יושב ושואל שאלות, והתשובות הן 'אה'-'אה'. שאלה אחרי שאלה, וממש לא יכולתי לשתוק למרות שרק התמניתי. לא היו ראיות.
"שפטתי שועי ארץ, גם שרים, ואנשים נכבדים ביותר, גם בשלום וגם במחוזי, אבל אותו (נאמן) אני זוכר אותו במיוחד, כל בוקר מתיישב על ספסל הנאשמים לבדו עם הידיים שלובות, לא מעיר הערות, לא מעביר פתקים, יושב בשקט בלי להפריע. ובעדות שלו הוא היה אמין לחלוטין. לא מאכער. הזיכוי בעיניי היה מוחלט לחלוטין, לא היה לי ספק. אבל יש לי חברים שופטים שעד היום לא סולחים לי על הזיכוי ואומרים לי 'הוא עבד עליך'".
ההתקפות נגד היועמ"ש
"היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה פועלים משיקולים מקצועיים בלבד. אין לי ספק שהם, הגופים שהם עומדים בראשם וגם המשטרה, פועלים משיקולים מקצועיים. אני לא יכול להעלות על דעתי שתהיה התערבות של גורם פוליטי בשיקולים של הפרקליטות".
מה דעתך על הביקורת שמותח ראש הממשלה בנימין נתניהו על היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, שלטענתו רודפים אותו ורוצים להוריד אותו מהשלטון?
"אני לא יכול להתייחס לביקורת של חשודים, אבל אבא שלי היה אומר 'זה לא חשוב מה אומרים, חשוב מי אומר'. אז תמיד צריך לראות מי אומר, ומי מבקר, וברור שלאדם שהורשע בפלילים, יש טענות נגד השופט, והוא אומר שהשופט הוא גולם מוחלט.
"גם כשחשוד מבקר את החוקרים אותו ואת מקבלי ההחלטות, צריך להתייחס לזה בהתאם. כל עוד הביקורת היא לגיטימית, מכובדת יחסית, אז מותר לבקר, אבל תמיד צריך לשים לב ממי באה הביקורת. זו מדינה דמוקרטית, ויש חופש ביטוי, ומותר לבקר גם כשזה לא נעים לשמוע, אבל צריך להתייחס לביקורת בעירבון מוגבל".
אולמרט והולילנד
"כל מה שהיה לי לומר בעניין הזה אמרתי בקול ברור, בהרחבה, והכול נרשם ופורסם".
שחיתות
"מנקודת המבט שלי כמי שישב על הבנץ' - ובאמת התמזל מזלי או נגרע חלקי, ושפטתי שועי ארץ ושרים וראש ממשלה - המדינה שלנו לא מושחתת. מדינה שחוקרת ראש ממשלה ומעמידה אותו לדין אינה מדינה מושחתת. איך אמר ראש הממשלה? השקיעו מאות אלפים כדי להסתובב סביב הדברים השטותיים נגדי - ככה אליבא דראש הממשלה - אז זאת מדינה מושחתת?
"זו מדינה שיש בה המון מגרעות שיש לתקן, ואנחנו כולנו רוצים לתקן, אבל זו מדינה ששמה לעצמה למטרה להילחם בשחיתות, והיא נלחמת בשחיתות. זו מדינה שמושיבה על ספסל הנאשמים שועי ארץ, את האנשים העשירים והחזקים ביותר, ושלחה אותם לבית סוהר לתקופה ארוכה. היא לא מושחתת. האם אנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה? מה פתאום. אנחנו צריכים כל הזמן להקפיד ולשמור עליה, שבכל מקרה שמתגלה ריקבון, שמתגלה מקור של שחיתות - צריך להילחם בו בכל הכוח".
בישולים
"בשנים האחרונות החלטתי להתחיל לבשל. היום אני המבשל בארוחות המשפחתיות. ב-5-6 השנים האחרונות לקחתי את זה על עצמי. אני מבשל הכול. ממולאים, קציצות, דגים. ואוי ואבוי למשפחה אם לא יגידו שזה טעים להם".
הבחירות
"אני עובד מדינה ולא יכול לומר למי אני מצביע, אבל אני לא יכול להסתיר את החברים שלי, שחלקם בפוליטיקה. בוגי (משה יעלון) הוא בחוג החברתי הכי מצומצם שלי. אנחנו חברים טובים מגיל צעיר, יוצאים יחד לחוץ-לארץ פעם בשנה. את גבי אשכנזי אני מכיר היטב, ומעריך. את גנץ אני לא מכיר. אבל זה לא אומר למי אני מצביע, ואסור לי לומר. חברים כאלה ואחרים שלי, היו בפוליטיקה במהלך שנים, ולעולם לא חשפתי למי אני מצביע.
"אני רק מקווה, שבסוף הליך הבחירות יסתיים כל הרפש שמוטח עכשיו. כולם ישכחו ויסלחו, ויעשו הכול לטובת המדינה".
השאלון
"אני צוחק כל היום. כל שטות מצחיקה אותי"
מה מכעיס אותך?
"חוסר צדק, שקרים, צביעות".
על מה לא תסלח?
"שקרים".
על מה אתה מתחרט?
"שלא השקעתי יותר בלימודים, במקום לבזבז זמן בשטויות, ובדיוני דינמיקה קבוצתית תמימים על חברה מתוקנת וצודקת. בזה עסקתי כל נערותי".
מה שובר אותך?
"שום דבר"
מה החולשה שלך?
"אני מתעצבן מהר ואני חסר סבלנות. אבל אני גם נרגע מהר, ולחוסר הסבלנות שלי יש גם יתרון - שזה יעילות. אני מאוד יעיל".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה בלי סוף. כשאני רואה סרט מרגש, קורא ספר, ואפילו מכתבה עיתונאית טובה. אני בוכה חופשי".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
"לפני רגע. אני צוחק כל היום. כל שטות מצחיקה אותי".
מה מרגש אותך?
"אנשים טובים באמצע הדרך".
מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?
"להיות אתה בכל תפקיד שהוא".
מה הרגע המאושר ביותר בקריירה שלך?
"שמוניתי לכהן כשופט".
והמאכזב?
"משנהגתי לא במספיק כבוד בפרקליטה שהופיע בפניי. צעקתי על פרקליטה באולמי, אבל התנצלתי למחרת, ונותרנו חברים".
עם מי היית רוצה לעבוד?
"אנשים דוגמת השופטים אהרן ברק, דורית ביניש, אדמונד לוי ואסתר חיות".
מה הדבר הכי מפחיד בלהיות שופט?
"לטעות בקריאת העובדות".
איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג או לשפוט?
"את דרייפוס, שזה בנאלי, אבל אף פעם לא באמת חשבתי על זה".
למי אתה מתגעגע?
"להוריי ולחברים קרובים שנפלו במלחמות ישראל"
באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?
"בכלום. אין לי אמונות טפלות".
מי היה גיבור ילדותך?
"אין לי גיבורים. בצעירותנו הערכנו את כל מנהיגי המדינה".
את מי אתה מעריץ? מי מעורר בך השראה?
"אשתי".
לו היית יכול להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"דוד רוזן".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"לעשות מה שאני עושה בצורה מיטבית".
מהו המאכל האהוב עליך?
"הכול - והרבה".
מהו הצליל האהוב עליך?
"מוזיקה קלאסית ושירים עבריים".
מה חסר לך בחיים?
"שום דבר. אני שבע רצון מהחיים".
כיצד היית רוצה למות?
"בשינה".
