גלאי "אליס" שמתעד את ההתנגשויות במאיץ החלקיקים הגדול בעולם/צילום: CERN
החודשים האחרונים של 2018 היו סוערים במיוחד בתחום פיזיקת החלקיקים, אחד מהתחומים המרכזיים ביותר בעולם המדע. בתוך זמן קצר התפרסמו שתי תוכניות עבודה גרנדיוזיות לבניית מאיצים בעלי העוצמה הגבוהה אי-פעם: אחת של סרן (CERN), הארגון האירופי למחקר גרעיני, ואחת של מדענים מסין. קשה להגיד שזה מפתיע, אבל הנסיונות של סין להשיג עליונות טכנולוגית הגיעו גם לשדה הזה, כמובן במימון של המדינה. בכך היא מנסה לערער על העליונות המדעית האבסולוטית של סרן, הגוף המוביל במחקר בתחום מאז המלחמה הקרה.
ארגון סרן ממומן על ידי מדינות אירופה וארה"ב, וגם הוא פרסם באחרונה את תוכניות השדרוג שלו. בנוסף, ממשלת יפן מתכננת כבר כמה שנים בנייה של מאיץ משלה, ומבקשת מארצות-הברית ומאירופה להשתתף במימונו. בשנים הקרובות צריכות ממשלות סין ויפן וכן נציגי ממשלות אירופה במועצת סרן לקבל החלטה אם לאמץ את התוכניות שעומדות על הפרק ולהשקיע מיליארדי דולרים רבים במאיץ החלקיקים של העתיד. בנוסף, הן יצטרכו להכריע בין נתיב של תחרות לנתיב של שיתוף פעולה מדעי כלל עולמי.
המאיצים שמתוכננים באירופה ובסין הם באורך של 100 קילומטר. מי שרוצה לראות את המאיץ הגדול בעולם כיום יצטרך להסתפק ב-27 קילומטר בלבד, שבאמצעותו מצאו חוקרים את החלקיק האלוהי בשנת 2012. המאיץ ממוקם במטה סרן, השוכן בקמפוס בעיירה שוייצרית קטנה ליד ז'נבה, וממנו נצפה נוף מרהיב של אתר סקי.
מעל האדמה, הקמפוס עצמו שוקק חיים: מדענים וסטודנטים מכל עולם מנהלים דיונים סוערים בקפיטריה ובמסדרונות, וניכר שעתיד הארגון מעסיק את כולם. למעשה, התחרות מהמזרח, מציאת החלקיק האלוהי כבר לפני יותר מ-6 שנים, וההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות גורמים לכך שעתידו של המאיץ אינו ברור ולכן התכנון האסטרטגי שמבצע הארגון הוא בעל משמעות גדולה.
יש לכך גם סיבה נוספת: מדי כמה שנים מבצעים בסרן הפסקות לצורך עבודת תחזוקה ושדרוג המאיץ, במטרה להגדיל את האנרגיה בה המאיץ פועל. בימים אלו נמצא המאיץ בהפסקה של כשנתיים (ולכן עיתונאים היו יכולים לבקר בו), והוא יחזור לעבוד בשנת 2020. ההפסקות מתוזמנות שנים מראש, בהתבסס על "מדע של העתיד הקרוב" - התפתחויות מדעיות שניתן לצפות שיבשילו לקראת השדרוג. ב-2035 אפשרויות השדרוג צפויות להגיע למיצוי, משום שהמבנה לא יוכל לספק את התשתית ההנדסית הנחוצה להגדלה נוספת של האנרגיה ובסרן, כמו בשאר העולם, מתחילים להתכונן ליום שאחרי.
לתהליך קבלת ההחלטות הזה יש זווית ישראלית מובהקת: על משימת התכנון לעתיד מופקדת היום ועדת האסטרטגיה האירופית לתחום פיזיקת החלקיקים, אשר בראשה עומדת המדענית הישראלית פרופ' הלינה אברמוביץ'. הוועדה תאלץ לאזן בין האינטרס של הקהילה המדעית והאינטרסים הפוליטיים, ולהתוות את האסטרטגייה של CERN לעשורים הקרובים.
"אוקיינוס" שלם, אבל מה מחפשים?
חלקו המרכזי של המאיץ בנוי בתוך מנהרה מעגלית, תת קרקעית, שאורכה כ-27 מטר. בבנייתו, ובבניית הגלאים השונים, השתתפו למעלה מ-5,000 פיזיקאים מעשרות מדינות, וכן אלפי מהנדסים וטכנאים. הפרויקט הושלם ב-2008, לאחר שהאישור לתחילת בנייתו ניתן ב-1994. עלות הפרויקט נאמדת בכ-6 מיליארד דולר, והוא הפרויקט הגדול ביותר בתולדות הפיזיקה.
וכגודל המכונה, כך גם נפח העבודה: בכל שנייה, המאיץ יוצר אלפי התנגשויות בין פרוטונים, שכל אחת מהן משחזרת בקנה מידה מזערי את המפץ הגדול. תהליך העבודה בסרן כולל שלושה חלקים עיקריים: האצת פרוטונים, תיעוד ההתנגשויות ביניהם ועיבוד המידע הרב שנאסף בהתנגשויות. בכל התנגשות כזו נוצרים אינספור חלקיקים של חומר שבתוך שברירי שניה מתפוגגים והופכים לחלק מהחומר שסביבם. התיעוד מתבצע באמצעות שישה גלאים, מעין מצלמות ענקיות שנמצאות בקרבת ההתגשויות ומתעדות אותן בזמן אמת באמצעות חיישנים. לבסוף, המידע מתיעוד ההתנגשויות, ממוין לפי חשיבות ונשמר במרכז המידע של CERN, בחוות שרתים גדולה ומאובטחת. מאז החל סרן לפעול ועד היום, נוצרו בו כ-200 פטה בייט של מידע, כמות השווה ל-2,000 שנות צפייה בטלוויזיה. כל אלו מספקים הרבה מאוד אתגרים טכנולוגיים ותפעוליים.
פרופ' אליעזר רבינוביץ', אשר כיהן כסגן ראש מועצת סרן בשלוש השנים האחרונות, סבור כי ההחלטה על הקמת מאיץ חדש היא בעלת חשיבות גיאופוליטית ראשונה במעלה, ומשווה את הנעשה בסרן למסע של קולומבוס לגילוי אמריקה. גילוי אמריקה היה כה משמעותי, עד כדי כך שהוא שינה לחלוטין את מפת העולם ואת האופן בו האנושות תפסה את מבנה כדור הארץ; הביא לשינוי ביחסי הכוח בין האימפריות האירופאיות; האיץ שינויים במבנים החברתיים והכלכליים באותה התקופה; וכן היווה את יריית הפתיחה של רצח העם הגדול ביותר שידעה האנושות, ושל השמדה של חלק עצום מעולם החי והצומח ביבשת.
ובדיוק כפי שקולומבוס יצא לחקור את האוקיינוסים בשליחות הממלכה הספרדית, רבינוביץ' אומר, כך גם מדעני סרן קיבלו בעשורים האחרונים מימון ממדינות אירופה, כדי למצוא אוצר יקר ערך: "החלקיק האלוהי", אותו חלק חסר בפאזל שיעזור לאשש את התיאוריה הפיזיקלית השלטת, שנקראת המודל הסטנדרטי. המודל הסטנדרטי מתאר את יחסי הגומלין בין חלקיקי האטום, בוזונים ופרמיונים, וכיצד הם מרכיבים את החומר, על ידי תיאור של המבנה הכימי של החומר וגם של יחסי הגומלין הפיזיקליים בין החלקיקים המרכיבים אותו. מדובר בתיאוריה פיזיקלית רחבת היקף שנועדה להסביר את מבנה כל החומר והכוח ביקום, מלבד כוח הכבידה.
בקהילת חוקרי החלקיקים העולמית סבורים כי יש עוד תגליות גדולות בפתח, משום שעדיין קיימים פערים רבים בתיאוריות הפיזיקליות. ואולם אחרי שהחלקיק האלוהי כבר התגלה, מה עוד הם מתכוונים לגלות? התשובה לשאלה הזאת אינה ברורה גם אחרי ביקור בסרן ושיחות עם כמה מהמדענים הבכירים במקום, משום שנראה שהם עצמם לא בטוחים בתשובה.
החלקיק האלוהי (חלקיק היגס) היה תגלית ידועה מראש, שהקהילה המדעית הניחה שיימצא בסופו של דבר, אילו רק יושקעו בחיפושו מספיק זמן ומספיק כסף. ואכן, באמצעות מאיץ החלקיקים הגדול, פרויקט של עשרות שנים ומיליארדי דולרים, החלקיק האלוהי נמצא ב-2012. "חלקיק ההיגס היה הודו - ידענו שהוא קיים אבל רצינו להגיע אליו, עכשיו אנחנו מחפשים אמריקות", אומר פרופ' רבינוביץ' בשיחה עם "גלובס". "אם לא הייתה אמריקה, יכול להיות שקולומבוס היה שט ומגלה שיש רק אוקיינוס גדול מאירופה ועד הודו. גם אנחנו כל פעם ממפים עוד חלק מהאוקיינוס של החלקיקים, אבל בינתיים הוא ריק", אומר רבינוביץ'. ומול האוקיינוס הזה, סין, יפן ומערב אירופה עומדות בפני צומת דרכים - האם יהיה מסוכן יותר להשקיע משאבים עצומים בחיפוש שעשוי לא להניב כל פרי; או לחסוך את ההשקעה, אך על הדרך, גם לוותר על הסיכוי להיות חתום על אחת התגליות החשובות של האנושות?
"מי אמר שיהיו פיזיקאי חלקיקים בעתיד?"
בתוך המתח הזה פועלת ועדת האסטרטגיה. הזמן הרב וההשקעה הכספית העצומה שנדרשים לבניית מאיץ חלקיקים גדול מחייב אותה לחשוב עשורים קדימה. הוועדה התחילה באחרונה לגבש את התוכנית האסטרטגית ליום בו המאיץ הנוכחי יסיים את תפקידו, בעוד כ-15 שנים. הוועדה צפויה להגיש ב-2020 את המלצותיה למועצת CERN, בה יושבים נציגי המדינות החברות בארגון. בינתיים, הוועדה דנה במספר הצעות ראשוניות, שהידועה שבהן היא התוכנית לבניית מאיץ מעגלי של 100 קילומטר, שממשיכה את האופן בו ניהלו את מחקר החלקיקים בסרן עד היום באמצעות בניית מאיצים גדולים ועוצמתיים יותר בכל מספר עשורים. לצדה, הוועדה בוחנת גם אפשרויות חלופיות, מתוך הבנה שהפעם, בנייתה של מכונה חדשה וגדולה יותר אינה עוד מובנת מאליה.
"סרן מהווה את התשתית המשותפת לקהילת פיזיקאי החלקיקים באירופה, וברגע שמדינה הופכת לחברה בסרן, היא צריכה לחשוב על המקום כעל המעבדה הלאומית שלה. היום קהילת פיזיקאי החלקיקים מובילה את תהליך האסטרטגיה של התחום, ואותו היא צריכה להגיש למועצה כדי לבקש עזרה במימון, ולקבל גישה לכסף האירופי", אומרת פרופ' אברמוביץ' בראיון ל"גלובס".
"בזמנו הגיעה הקהילה האירופית לרעיון, שמכיוון שכבר יש לנו את המאיץ הגדול, אנחנו צריכים לבדוק איך אנחנו יכולים לפרוץ את חזית האנרגיה. זו הפכה להיות המשימה של סרן, וכך הגיעו לתוכנית של המאיץ הענק של ה-100 קילומטר, אך הוא אינו האפשרות היחידה. יש כיוון אחר שהוא המאיץ הליניארי, אבל לסרן אין משאבים לעבוד על שניהם, לכן, בסיום העבודה על האסטרטגיה, מועצת סרן תרצה לראות החלטה - לאיזה כיוון אנחנו צריכים לפנות", היא אומרת.
מאיץ פרוטונים מעגלי, כמו זה הפועל בסרן כיום, וכמו זה שמתוכנן בסין, נקרא מכונת תגליות, משום שהוא מאפשר לגלות חלקיקים חדשים, אך דורש כוח מחשוב אדיר בשל צורתו המעגלית והאנרגיה הגבוה בה הוא פועל. מאיצים לינאריים, כמו זה שמתכננת ממשלת יפן, גורמים להתנגשויות בין אלקטרונים ופוזיטרונים, מאפשרים רמה גבוה יותר של שליטה, ונקראות מכונות דיוק, כיוון שהן משמשות לרוב כדי להעמיק את החקר בחלקיקים שכבר התגלו במאיץ המעגלי.
"אנחנו בוחנים גם מה צריך להיות השלב הבא בקנה מידה של 5-10 שנים, בניגוד להתחייבות ל-70 השנים הבאות, שזה הזמן שיידרש לבניית מאיצים ענקיים כאלה", היא מוסיפה. הפגישה איתה נערכת בקפיטריה של סרן, אחרי יום של דיונים בועדת האסטרטגיה בהובלתה. מיד כשאנחנו מתיישבות ניגש אליה קולגה, ישראלי גם הוא, והשניים מחליפים כמה משפטים באנגלית מהירה, משלימים את הדיון מישיבת הוועדה. גם את הראיון אנחנו מנהלות באנגלית לבקשת אברמוביץ'.
"בישראל אני עולה חדשה תמידית", היא צוחקת. "בפיזיקת החלקיקים אנחנו קהילה בינלאומית, וכך גם הרקע שלי. אני גדלתי והתחנכתי בפולין. לא הייתה לי בעיה להסתגל לעבודה בישראל, משום שהפיזיקה היא מאוד בינלאומית. גם בסרן אני לא מביאה שום דעות קדומות, ואני לא בעמדת יתרון או חיסרון בשל העובדה שאני ישראלית", היא אומרת.
נשמע מהתיאור שלך שהקהילה הפיזיקלית היא מעין אוטופיה, עולם ללא גבולות. אתם מרגישים את השפעות מלחמת הסחר?
"לא. לא במדע. אנחנו לא חלק מזה. גם יפן וגם סין אינן חברות בסרן, אבל יש לנו מדענים מהן שעובדים בסרן, ויש כאן קהילה גלובאלית של מדענים ואנחנו חולקים איתם את המשאבים. יש מי שאומרים שצריך תחרות במדע, כמו שקיימת בעולם הסחר, אבל המשאבים שאנחנו צריכים הם מעבר למה ש-CERN יכולה לעשות בעצמה, וזה מביא אותנו לשותפות גלובלית".
האם קיים בסרן חשש מהאפשרות של אובדן ההובלה המדעית?
"בנקודה זו אנחנו לא חוששים מזה, כי סרן היא לחלוטין ייחודית. אין הרבה מוסדות שיש להם תקציב קבוע כל שנה ואת רמת המומחיות שיש בסרן, אבל זה דורש טיפוח. בלי ששמנו לב, אנחנו הופכים למעין 'מולוך', אנחנו עורכים ניסויים של 30 אלף אנשים, ומתחייבים עם הקריירות שלנו לעבודה של עשורים רבים, זה לא דינמי כפי שזה היה בעבר.
"היום השאלה היא האם אנחנו צריכים להתמקד בגיוון, ולהשקיע בפרויקטים קטנים יותר שיביאו תוצאות מהירות יותר - אך חלקיות, או שאנחנו צריכים כולנו להתאחד סביב פרויקט של 70 שנה, ואם כן, אנחנו צריכים להחליט מה נעשה במשך 70 השנים האלה".
מה הכוונה?
"70 שנה זאת תקופה מאוד ארוכה. איך נוודא שעדיין יהיו פיזיקאי חלקיקים שניים או שלושה דורות קדימה? איך נוודא שעדיין יהיה לנו הידע על איך לבנות מאיצים וגלאים בעתיד? צריך להבין איך נוכל לוודא שלא נאבד את הידע הזה תוך כדי ההתמקדות בפרויקט צר אחד. שימור מומחיויות ומשיכת מדענים צעירים ודינמיים - כל זה דורש עבודה.
"תמיד חשבנו על איך לקחת את השפה המסובכת של המחקרים שלנו ולהפוך אותה למעניינת עבור הציבור הרחב, אבל עם כל הפרויקטים הגדולים שאנחנו דנים בהם הגיעה ההבנה שאולי זה לא מספיק לשתף מידע רק עם החברה, אלא גם עם המדענים האחרים. אנחנו צריכים לפנות אליהם, ולשכנע אותם שאנחנו עושים משהו חשוב ושהם צריכים לתמוך בנו, כי אחרת אנחנו נהיה בתחרות איתם. אנחנו רוצים להראות להם שיש לנו הרבה מטרות משותפות, ולכן אנחנו מוודאים שההצעות שאנחנו דנים בהן לא יכולות להתממש במעבדות מחקר לאומיות במקום בסרן, כדי שלא נתחרה בפרויקטים לאומיים, אלא נפרוש את המשאבים שלנו ככל האפשר".
מה לדעתך צריכה להיות האסטרטגיה של סרן?
"אני לא יכולה לדבר על זה כי אני צריכה להיות נייטרלית לחלוטין, התשובה תגיע מועדת האסטרטגיה".
בין הדיון בתחרות הגלובלית לתחרות מהבית - מתחומי הפיזיקה האחרים, אברמוביץ' מבקשת להדגיש שהדיון בוועדת האסטרטגיה הוא בראש ובראשונה מדעי. "אנחנו מגדירים את כל הבעיות הללו, מודעים לכך שהן קיימות, ובודקים פתרונות, אבל כשאנחנו דנים על פיזיקה לא ייכנסו שיקולים מסוג זה. השיקול הראשון הוא השיקול הפיזיקלי, ומה שאני מנסה היא להשאיר את הפיזיקה נקייה משאר הנושאים", היא אומרת.
מה האינטרס הפיזיקלי נכון לעכשיו? מה הקהילה המדעית מקווה לגלות?
"זו הבעיה הקשה ביותר - שאנחנו לא יודעים יותר מה אנחנו רוצים למצוא. באופן כללי אנחנו מחפשים סטיות מהמודל הסטנדרטי של הפיזיקה, וזה דורש הרבה יצירתיות והרבה דימיון. אנחנו יודעים מה הנורמה - התיאוריה של המודל הסטנדרטי - ואנחנו הולכים למקומות שבהם אנחנו יודעים שהוא לא ממש עובד, ומחפשים. זה קורה לא פעם - שהנחות שהיו כמעט אקסיומטיות מתבררות כלא נכונות. אז השאלות עדיין קיימות, ואנחנו עדיין מנסים למצוא עליהן תשובות. האם זה הולך להיות בעל השפעה מעשית? אולי לא, אבל אנחנו מנסים להבין איך היקום נוצר ואם קיימים יקומים נוספים, וזו לדעתי שאלה מעניינת".
ארה"ב לא תומכת במאיץ הסיני
התוכנית הסינית לבניית מאיץ חלקיקים התגבשה תחילה בתמיכת ארה"ב. לאור חילופי השלטון ומלחמת הסחר של עידן טראמפ ארצות-הברית כבר לא תומכת בתוכנית, אך ההכנות לתוכנית החמש-שנתית ממשיכות להתקדם. "כדי לשמור על היציבות של קרן החלקיקים, נדרשת רמת דיוק של עשירית מעובי שערה, ולשם כך נדרשת שכבה גיאולוגית יציבה. בסין, לא רחוק מבייג'ין יש אתר בו היציבות מאפשרת לעשות זאת בלי לחפור כל כך עמוק אל מתחת לאדמה כמו שנדרש בז'נבה", אומר רבינוביץ'.
למרות היתרון הגיאולוגי, רבינוביץ' סבור שלאירופה יש שלושה יתרונות יחסיים על סין, שעשויים לעזור לה לשמר את ההובלה: "ראשית, לסינים עוד אין את הידע הדרוש בשביל לבנות מכונה מסוג כזה, שיביא להתנגשות פרוטונים באנרגיה שעליה מדובר באירופה. זה דורש הרבה ידע בבניית מגנטים מיוחדים שאותם אין בסין. שנית, לסין אין רקורד של שיתוף פעולה בין לאומי, וסין תצטרך להחליט אם היא רוצה שזה יהיה פרויקט סיני בלבד, או שירצו להוות פלטפורמה אלטרנטיבית לשיתוף פעולה בין לאומי. שלישית, המאיץ באירופה ממוקם במקום בו יש ידע של עשרות שנים והרציפות הזו היא מאוד חשובה, גם משום שהמאיץ הכי גדול ברגע נתון הופך בסוף לחונך של המאיץ הגדול הבא".
הטכנולוגיות שיצאו מהמאיץ, וההזדמנויות לסטארט-אפים
בכל שנות קיומו היה סרן מוסד מדעי מבודד יחסית: קשה לדמיין כיצד טכנולוגיות שנועדו לשחזר את המפץ הגדול עשויות להיות רלוונטיות לחברות מסחריות, ואכן, במרבית שנות קיומו, הארגון הפך למעין מערכת סגורה, ללא אינטראקציות שוטפות עם העולם החיצון. על כן, הארגון נאלץ לייצר ולהרכיב בעצמו את המכונות שישמשו אותו כדי לערוך ניסויים שלא נעשו על ידי אף גורם אחר בעולם.
מדי פעם, אחת ההמצאות שפיתוחן מתחיל בסרן פורצות החוצה, והופכות לחלק משמעותי מחיי היום-יום של כולנו, לעתים כמה עשורים לאחר שפותחה לראשונה. כך למשל, ב-1973 נכנס לשימוש מסך המגע הראשון בעולם בחדר הבקרה של מאיץ החלקיקים בסרן, לאחר שפותח על ידי שני מהנדסים מהארגון. אותם מסכים נכנסו לייצור המוני רק מספר עשורים לאחר מכן, משום שדרשו כוח מחשוב רב משהיה זמין באותה תקופה. המסך כלל גם גלגלת שליטה, מהסוג שנכנס לשימוש בעכברי מחשב שהחלו להיכנס לייצור המוני בשנות ה-80.
המצאה נוספת ששורשיה עוברים בסרן, היא רשת האינטרנט (WWW). בשנות ה-80 חיפשו בסרן דרך לחלוק מידע בין מכוני מחקר ואוניברסיטאות. הצבא האמריקאי כבר שידר מידע על גבי מה שיהפוך לאינטרנט המודרני, אך בצורה שהייתה דומה להעברת מסרים במכשירי רדיו, והשיטה הזאת לא התאימה לצרכים של סרן. לכן שני חוקרים מהארגון הציעו שיטה לשיתוף וארגון, בה המידע מסודר במבנה רשתי, המתחיל מקישורי על המובילים לקישורים אחרים וכן הלאה. לשם כך, בשנת 1989, הם פיתחו שפה אחידה לקישורים והיא ה-HTML ודפדפן בו ניתן לפתוח את הקישורים הללו. ב-1991 נפתחה לכלל העולם.
בשנים האחרונות משקיע הארגון רבות בשיתופי פעולה עם סטארט-אפים וחברות טכנולוגיה מרחבי העולם, וגם מישראל, במטרה להשמיש את המדע והטכנולוגיה שהוא מפתח. השנה, CERN נכנסה להפסקת עבודה של כמה שנים, במטרה לתחזק ולשדרג את המתקן, כדי שיהיה מסוגל לבצע ולתעד מספר גדולות יותר של התנגשויות אלקטרונים באנרגיה גבוהה יותר. זו הזדמנות עבור המדענים והמהנדסים בסרן, לנסות ולפתח שידרגים ושיפורים בתחומי המגנטיקה והמוליכים, החיישנים ואחסון ועיבוד המידע (ביג דאטה), שלחלקם שימושים משמעותיים גם מחוץ לסרן - והם כבר עומדים בבסיסם של מספר שיתופי פעולה, בין היתר עם כמה חברות ישראליות.
קרנות רנטגן, המשמשות היום לטיפול בסרטן, פוגעות בכל הגוף וגורמות לתופעות לוואי רבות. לעומתן, הקרנות של פרוטונים מספקות טיפול ממוקד יותר ויעיל יותר, שניתן לכוון כך שיפגע בעיקר בתאים הסרטניים ויגרום לפחות תופעות לוואי. מאיצי הפרוטונים הקיימים כיום בשוק הרפואי לשם הקרנות לטיפול בסרטן הם גדולים ויקרים - הם שוקלים 200 טון ועלות רכישת מאיץ והקמת מבנה עבורו היא 100-150 מיליון דולר.
חברת HIL הישראלית מפתחת טכנולוגיה שתוכל להוזיל ולהקטין משמעותית את המאיצים האלו. החברה נמצאת בשלב פיתוח אלפא, ומקיימת שיתוף פעולה מחקרי עם סרן, דרך תוכנית תמיכה במחקר ופיתוח של רשות החדשנות. אם שיתוף הפעולה יצליח, מוליכים שפותחו בסרן לצורך שדרוג המאיץ, ישולבו במוצר של HIL, ויסייעו להקטין, להוזיל ולייעל אותו אף יותר.
חברה ישראלית נוספת אשר עובדת על פרויקט מו"פ משותף עם סרן היא סיוה (CEVA), חברה בתחום השבבים שנסחרת בנאסד"ק בשווי של כ-600 מיליון דולר, ומעסיקה 350 עובדים, מתוכם כ-200 בישראל. סיוה מספקת טכנולוגיות לתכנון שבבים, בעיקר לשוק הסלולר אך גם לשווקים נוספים שאליהם נכנסה בשנים האחרונות. החברה מפתחת גם מעבדים בעולם רשתות הסלולאר מדור ה-5G, אשר תומכים בראייה ממוחשבת, ברשתות נוירונים ובבינה מלאכותית.
בחודשים האחרונים, סיוה וסרן התחילו גם הן שיתוף פעולה בתמיכת רשות החדשנות, במטרה לפתח יכולות דחיסת רשתות נוירונים, שניתן להבין כ"מה שה-mp3 עשה למוזיקה", לדברי שי אדר, מנהל שיתופי הפעולה בסיוה. "בסרן צריכים לנתח כמויות עצומות של דאטה מכל הניסויים שלהם, והם היו רוצים להכניס אצלם יכולות של דחיסת מידע, כדי לנתח אותו מהר וביעילות. אנחנו גם חוקרים את הנושא הזה, כי אנחנו מייצרים טכנולוגיות ליחידות קצה, כמו רכב אוטונומי, שנוסע בזמן אמת וצריך לזהות תוך אלפית השנייה אם מה שהוא רואה על הכביש הוא ילד או חתיכת קרטון", הוא אומר.
"ברכבים אוטונומיים כל פעולה וכל החלטה היא קריטית, ולכן צריכה להיעשות באופן מאוד מהיר ולא בהסתמך על חיבור לענן. לכן הטכנולוגיה הזו חשובה לנו - אנחנו מקבלים המון מידע שנכנס בצורה של פיקסלים על מה שקורה בכביש ואנחנו רוצים לדחוס את המידע הזה ממשקל של מגה לקילובייט אחד כדי שיהיה ניתן לעבד את המידע במהירות". במהלך הניסוי, מדענים מסרן, מסיוה ומאוניברסיטת בן גוריון יפתחו אלגוריתמים וינסו ליישם אותם הן בשבבים של החברה, והן במאיץ החלקיקים.
גילוי מלא: הכתבת הייתה אורחת של פרויקט מאיץ החלקיקים במימון מלא של "גלובס".