משה פייגלין, יו"ר זהות / צילום: אמיר מאירי
היורש לבית נתניהו-לפיד. המצע הכלכלי של מפלגת זהות, שפורסם השבוע, הוא מסמך שמבטא תפיסת עולם ליברטריאנית מובהקת, תופעה חריגה בעידן האין ימין אין שמאל. על רעיונות כמו הפרטת קרקעות, החלפת המס הפרוגרסיבי במס אחיד או הקמת כבישים מהירים דו-קומתיים והעדפת רכב פרטי על רכבות - אין מה להרחיב. כל אלה מהלכים שנוסו כבר במדינות אחרות וחוללו נזקים חברתיים קשים, שנדרשו שנים רבות לתקנם. אבל בנקודה אחת צודק מנהיג זהות משה פייגלין - מפלגות הימין והמרכז הליברלי ויתרו על המאבק לייעול המגזר הציבורי.
פייגלין טוען שהוא ממשיך דרכם של שר האוצר בנימין נתניהו ושר המשפטים יוסף לפיד של ממשלת אריאל שרון (2003-2006), וגם אם איננו כזה, אי אפשר להתעלם מהפער בין נתניהו של אז לנתניהו של היום, ובין לפיד האב (שכינה את ההסתדרות "פשע מאורגן") ללפיד הבן, שמתמודד בבחירות ברשימה אחת עם יו"ר ההסתדרות. שניהם נטשו את העקרונות הישנים בגלל שיקולים אלקטורליים, ובהיעדר כוחות בולמים ומאזנים גדל המגזר הציבורי והתנפח בשנים האחרונות באין מפריע. השכר והתנאים הנלווים השתפרו הרבה מעבר לעליית השכר בשאר המשק, וללא שום זיקה וקשר לרמת השירות לאזרחים.
את הוואקום שהשאירו נתניהו ולפיד ממלא עכשיו פייגלין, שמגלה לחדוותו שלסחורה המשומשת הזאת יש המון קונים חדשים. ובינתיים, למרבה הבושה, האפשרות היחידה שמציע הקלפי לתמיכה באג'נדה ליברטריאנית אמיתית כרוכה בתרומה למפעל הקמת הבית השלישי.
"השוטרים לקחו את החוק לידיים!" התלונה הזאת, ששמעתי פעם מפי מפגין כועס, נשמעת לי היום הרבה פחות מצחיקה. דוח מבקר המדינה שפורסם השבוע על הרכש במשטרה הוא אינדיקציה מטרידה לסיאוב שפשט בקרב לובשי המדים הכחולים. העדויות על התחמקות שיטתית מחובת מכרזים מעלה חשש שישנם שוטרים שאכן לוקחים את החוק לידיהם. בלי להכליל, אפשר לציין שרמת האמון של הציבור במשטרה ירדה בשנים האחרונות לשפל מדאיג - בו בזמן ששכר השוטרים בעלייה מתמדת.
השבוע אישר בית הדין לעבודה את ההסכם עם המדינה, והשוטרים יקבלו תוספת שכר של 7.5% רטרואקטיבית מ-2006. התוספת הזאת מגיעה לשוטרים בדין והמדינה שגתה בטיפול בהם לכל אורך הדרך. אבל עדיין לא מאוחר לתקן. עכשיו, כשהשוטרים והסוהרים מקבלים מהמדינה תשלום מיוחד עבור אי-ביטחון תעסוקתי, הגיע הזמן ליזום תוכניות התייעלות ופרישה מוקדמת במשטרה ובשב"ס, כפי שנעשה בשנים האחרונות בצה"ל.
הפגישה שהייתה או לא הייתה. ביום ראשון הקרוב יזומן פקיד במשרד ממשלתי לדין משמעתי כי לא השיב על מכתב. לא מדובר במדיניות חדשה שנועדה להביא לשיפור השירות במגזר הממשלתי, אלא בפרשה מיותרת למדי שמחלקת את משרד האוצר לשני מחנות: בצד אחד השר, המנכ"ל ואנשי המטה שלהם, ומהצד האחר הממונה על התקציבים והיועץ המשפטי של המשרד. אלה מכנים את הפרשה "ציד מכשפות הזוי" ואלה מכנים אותה "בגידה בלתי נסלחת באמון".
הפקיד הוא הממונה על התקציבים שאול מרידור, והמכתב שייך למנכ"ל האוצר שי באב"ד, שדרש ממרידור להשיב לו, עד יום ראשון, אם הוא או מי מאנשיו נפגשו עם מנהיג כחול לבן בני גנץ, ואם כן - מה אמרו לו. באב"ד עושה כל מאמץ לסיים את הבירור הזה במהירות ובשקט, מתוך הבנת ממדי הנזק והמבוכה שעלולים להיגרם. "רק תן לי הכחשה ואסגור את זה", כמעט התחנן בפני מרידור. אלא שמשני הצדדים עומדים אישים שנחושים ללכת עד הסוף: מצד אחד שר האוצר משה כחלון ומהצד האחר מרידור. כחלון רואה את האפשרות שמרידור נפגש עם גנץ כבגידה באמונו. העובדה שמרידור אינו מתאמץ להכחיש מעצימה את תחושת העלבון, כשברקע משקעים כלפי בני האליטה הירושלמית, יוצאי שכונת רחביה.
מרידור, שאביו תומך בגנץ בפומבי, אומר כי הוא "מסרב לקחת חלק במחול השדים". הוא משוכנע (בלי להתייחס לעובדות המקרה) שלא מדובר במעשה חריג. בכירים באגף התקציבים נפגשים עם נבחרי ציבור כדבר שבשגרה כדי להציג להם תמונת מצב של המשק. מצד שני, גנץ לא נבחר עדיין, והתקופה איננה שגרתית. מצד שלישי, הכללים אינם אוסרים על קיום פגישות כאלה ואת האמירות שהשמיע גנץ לא חייבים לפרש כביקורת לא-לגיטימית של פקיד על הדרג הנבחר.
האמת היא שבאגף התקציבים נוהגים להיפגש גם עם מי שעשוי להימצא בעמדת השפעה שלטונית. לטוב ולרע, אגף תקציבים הוא שחקן מרכזי במגרש הפוליטי, ותהיה זו היתממות לצפות שבכיריו ינהגו כשאר הפקידים. הזיווג בין כחלון למרידור לא יוכל להימשך בממשלה הבאה, אך אין סיבה עניינית להתעקש להכתים את מרידור על חטא שלא חטא במזיד.