אלון בכר / צילום: ליאב פלד
כמה זמן נדרש להמתין בכיר במשרד המשפטים, שאחראי להגן על פרטיות הלקוחות של הבנקים, לפני שיעבור לתפקיד הלוביסט הראשי של הבנקים, או בשמו המקצועי, מנכ"ל איגוד הבנקים?
החוק אוסר על בכירים במגזר הציבורי לעבור לעבוד בגוף שעליו פיקחו מיד עם פרישתם, ומחייב אותם ב"תקופת צינון" של שנה. הסיבה לכך היא החשש שהם יעדיפו עוד בזמן כהונתם את האינטרסים של הגוף שבו הם רוצים לעבוד בעתיד על פני האינטרס הציבורי.
עובד מדינה, שרוצה לקצר את תקופת הצינון, צריך להגיש בקשה מיוחדת לוועדה שבראשה עומד שופט מחוזי.
אלון בכר, עד לאחרונה ראש הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים, הגיש בדצמבר 2018 בקשת קיצור כזו, כדי שיוכל להיכנס זמן קצר לאחר מכן לתפקיד מנכ"ל איגוד הבנקים. לבכר לא הייתה סיבה לחשוש שבקשתו תיתקל בקשיים. למרות שהוועדה קבעה בהחלטותיה כי תקופת הצינון תקוצר רק במקרים חריגים, ממחקר שערך ד"ר רועי שפירא מהמרכז הבינתחומי עולה תמונה שונה - 96%(!) מהבקשות לקיצור תקופת הצינון מתקבלות.
במקרה של בכר הוועדה קיצרה את הצינון משנה לחודש בלבד, בהתחשב בשלושה נימוקים מרכזיים: העובדה שמיד כשנודע לו על מועמדותו לתפקיד, בכר החליט שהוא עצמו לא יטפל בעניינים הקשורים לבנקים (מה שנקרא "צינון פנימי"); ממשקי העבודה ה"מזעריים" בין הרשות להגנת הפרטיות לבין איגוד הבנקים; והקביעה שבכר פעל "בשקיפות מלאה" מול משרד המשפטים.
האמנם? מבירורים שערכנו בלובי 99 עולה כי שלושת הנימוקים בעייתיים. ראשית, צינון פנימי צריך להיעשות "בתיאום ובהסכמת הממונה", ואילו בעניין בכר הוא נעשה לאחר התייעצות עם היועצת המשפטית של הרשות להגנת הפרטיות, הכפופה לו.
שנית, בבקשתו של בכר אמנם פורטו ממשקי העבודה בין הרשות להגנת הפרטיות לבין איגוד הבנקים, אך משום מה נשמטו ממנה ממשקים משמעותיים, כגון חוק נתוני אשראי והעובדה שעד לאחרונה בכר כיהן גם כרשם מאגרי המידע, שאחראי לפקח על המאגרים הרגישים של הבנקים.
ולסיום, בניגוד לטענה שבכר פעל "בשקיפות מלאה" מול משרד המשפטים, מבקשתו עולה כי הוא קיבל את הצעת העבודה מאיגוד הבנקים, חיכה 5 חודשים שלמים, ורק אז עדכן את היועצת המשפטית במשרד המשפטים.
פנינו עם הממצאים הללו לכל הגופים הרלוונטיים, ובעקבות זאת נציבות שירות המדינה פתחה בבדיקה ואיגוד הבנקים החל לחפש מועמדים אחרים לתפקיד. זהו הישג משמעותי, אבל כרגע נקודתי בלבד.
המקרה לפנינו הוא סימפטום לבעיה רחבה יותר, של דלתות שמסתובבות מהר מדי בין שירות המדינה לבין המגזר הפרטי, ללא תקופת צינון הולמת.
כדי להיאבק בתופעה הזו נדרש פתרון רחב. קודם כל, הנוהג של "צינון פנימי" לא יכול להימשך. לא יעלה על הדעת שרגולטור לא יעבוד מול חלק מהגופים שעליהם הוא אמור לפקח, ועוד יקבל על כך "פרס" בדמות קיצור תקופת הצינון שלו. מעבר לכך, לא ייתכן שבבחינת ממשקי העבודה מול הגוף שאליו מבקש אותו רגולטור לעבור מסתמכים אך ורק על הדיווח שלו, מכיוון שיש לו אינטרס למזער אותם.
אמון הציבור במערכת הציבורית נשחק עד דק בדיוק בגלל מקרים כאלה, ולכן צריך לדאוג שהדלתות המסתובבות בין שירות המדינה לבין המגזר הפרטי לא יסתובבו כל כך בקלות.
הכותבת היא לוביסטית ציבורית בלובי 99, הלובי של הציבור