איור: עומר הופמן
ביום שישי האחרון, רגע לפני שהגיעו אורחים לארוחת השבת, קיבלתי שיחת טלפון מבית הוריי. מבין חוסר נשימותיה, הבנתי מאמא שהיא מתקשה לנשום, הודעתי ליעלי שאני חוזר תוך כמה דקות, ויצאתי לרכוש לאמא מכשיר אינהלציה בחנות הפארם הקרובה למקום מגוריי.
בצעירותם, הוריי הפעילו מחשבה תחילה והביאו לעולם ארבעה ילדים, על מנת לאתר מביניהם אחד שניתן להתקשר אליו לעת מצוק. מאחר שאחי הבכור רגיש מדי וקיים חשש מבוסס שייבהל אם יבהילו אותו, ומאחר שאחי הצעיר הוא בן זקונים, שגם בגיל 44, הוא הילד הקטן ביותר ולכן הוא נחשב בעיניהם על גבול הכשירות, ומאחר שאחותי עשתה שישה ילדים, כך שקיים קונצנזוס שהיא כבר שילמה מחיר כבד מדי בעולם הזה, אני הבן הנבחר למשימות בריאות וחולי.
באגדות, כשסבתא חולה, הבת התורנית שלה מסנג'רת איזו נכדה מקצה היער ועושה לה כיפה אדומה. במציאות, קפצתי לרגע לחנות הפארם, בשיטת גומרים הולכים, על מנת להציל את אמא לפני שיבוא זאב ולשוב הביתה בשלום.
בירור קצר וממצה מול שורה של דיילות יופי, לימד אותי שאת המכשיר ניתן לרכוש אך ורק בבית המרקחת שבירכתי החנות. נטלתי מספר, בירכתי ברוך שובה פדויים, הבטתי על התור השועט באיטיות והפעלתי את כישוריי המתמטיים המבורכים, כדי לחשב שנותרו לי רק 35 מספרים לחכות, ומכשיר האינהלציה בקופסת הפלסטיק ייפול כפרי בשל בידיי.
במקרים הללו, על פי רוב, הילדים שלי, שנולדו חכמים מדי, מסבירים לי על הטיפשות וחוסר היעילות של בית העסק, ואני מנסה ללמד אותם שיתרגלו לחשוב שיש מעט חוכמה בטיפשות הזו, בעיקר אם היא פרי מדיניות של אדם, עסק או רשת, שהוכיחו את עצמם עד כה. קהל שבוי הוא חלומו של כל בית עסק. אם התור ירוץ מהר מדי, אנשים עוד עלולים לרכוש את מרכולתם מהר ולברוח מהמקום. אם התור יתקדם לאט מדי באופן קיצוני ויימשך שעות, אנשים יעזבו את המקום ויחפשו בכעס תחליף אצל המתחרים.
לכן, האומנות היא ליצור תור ארוך מספיק בשביל לשבות אותך, וקצר מספיק כדי שתבחר לא לחפש תחליף וליפול בשבי אצל המתחרים. ואם חלילה מגלה בית העסק כי היעילות גברה והתור מתקצר, תמיד ניתן לפתור את התקלה ולהעביר עוד כמה מוצרי מדף לאזור בית המרקחת ולהותיר את הקהל בחנות כדי שייהנה, בלי לחץ, מכל הטוב והשפע המוצע במקום.
לפתע היה לי זמן לראות שורה של מוצרים שבהיסח הדעת כמעט פספסתי וביקשו לסייע לי למלא את חלל הזמן שלתוכו הושלכתי. התבוננתי במגוון רחב של קונדומים, בטעמים שונים, במדחומים שהתחננו למעט חום אנושי, במברשות שיניים עם פטנטים שלא הכרתי בעבר ובחטיפי אנרגיה לאנשים שאיבדו את זה. שעת הציפייה שנגזרה עליי ועל שותפיי לתור פיצלה אותנו מגדרית בצורה כמעט זהה. הגברים חיפשו ומצאו כיסא לנוח עליו והנשים מצאו וחיפשו סיבה לערוך שופינג מסיבי ברחבי החנות.
אני מכיר את הטריק הישן הזה כבר שנים. כמו בתור לקופות בסופרמרקט, שבו מונחים כל ממתקי העולם, שניים בשבע, כדי לנחם את העצבים שלי, בדיוק אחרי שהתעייפתי מלבחור את כל המוצרים האחרים שהוכתבו לי ברשימה מראש, ובאמצעות רכישתם הספונטנית אני יכול לתת לראשונה דרור לגחמותיי ופורקן לחופש הבחירה הנכפה עליי.
כך גם בחנות מוצרי הצריכה שנמצאת ביציאה מהסופרלנד ומיתר מקומות הבילוי, שנבנו כך שחייבים לעבור דרכם בדרך החוצה ואתה עובר בהם בתקווה שהילדים גמרו כבר את מכסת הכסף שלך והבכי שלהם, ושלא נותר בהם כוח לסצנת בכי אחרונה-אחרונה, לשם מיצוי קו האשראי שלך רגע לפני תום הבילוי.
נזכרתי בכאב בהנחיה של סוכן הנסיעות שלנו, או שמא זו הנחיה פרי מוחה הקודח של אשתי, שיש להגיע לשדה התעופה לפחות שלוש שעות לפני הטיסה, כדי שליתר ביטחון נמתין שעתיים וחצי בדיוטי פרי, שבנוי, רק לכבודי, בצורה שבה אני יושב במרכז, בעמדת שמירת השקיות המצטברות במהירות, בעוד יעלי מתפצלת במופע אורקולי מתוזמן היטב לחמשת כנפות האולם. כשכמעט סיימתי להיאנח לגורלי, נזכרתי שאף אני איני טומן ידי בצלחת.
בעמדת ההמתנה במשרד שלי טמנתי חומר קריאה על התקפי לב ומחלות מקצוע, במקום אותן חוברות "לאשה" ישנות - הכול על מנת שלקוחות שהגיעו בשל בעיות שמיעה או תאונת דרכים, ייזכרו באקראי בתחלואים נוספים שלהם לתפארת פרנסתי, וישקלו לפתוח תיקים נוספים בנוסף לזה שלכבודו התכנסנו.
לא חלפה אלא שעה ארוכה וגם תורי הגיע. הזבן לענייני רוקחות הגיש לי כהרף עין את הקופסה שניבטה לעברי בביישנות מהמדף במשך שעה ארוכה. רגע לפני שמסרתי לו את כרטיס האשראי שלי, החלטתי להרים טלפון להוריי ולברר האם אמא כבר נחנקה או שהרכישה עדיין רלוונטית. השיחה נותרה ללא מענה. הפעלתי שיקול דעת ורכשתי את המוצר, בתקווה ואמונה שאם רכישתו תתברר כמיותרת, אוכל לשוב ולעמוד בתור ותוך שעה ארוכה אקבל זיכוי לרכישת מוצרים אחרים שעליהם ויתרתי לפי שעה, ויצאתי שמח וטוב לב אל בית הוריי.
מחוץ לחנות ראיתי כמה רכבים שבהם ישבו בעלים מרוטי עצבים והמתינו לבנות זוגם שקפצו לרגע לחנות ונצפו מתרוצצות במבוך השמפו עד שמספרן יעלה בגורל. עודדתי אותם, המלצתי להם לדומם מנוע כי חבל על כספם, שבוודאי מוצא ברגעים אלה ייעוד אחר, והתקשרתי ליעלי, כדי לבשר שהתקדמתי שלב ואני כבר בדרך להורים שלי וכדי לבקש שתגיד לאורחים שבת שלום ולשאול אם יוכלו לפחות להמתין עם הקינוח.