וידיאוצ'אט / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
מתי לאחרונה שאלתם אדם ברחוב "מה השעה?", "האם קו 5 עבר?" או ביקשתם עזרה בניווט בכבישים? מסתמנת הסכמה כי האינטראקציות האנושיות השתנו בעידן הדיגיטלי. אלה לא רק היחסים הקרובים והתקשורת במקום העבודה, אלא גם התקשורת היומיומית ביותר, שאלות קטנות שבעבר הולידו רומנים וחברויות אמת. המגמה של ייתור יחסי הגומלין הללו תלך ותתעצם, והיא הופכת את קשר העין לנדיר יותר ויותר.
ד"ר ענת פרי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית חוקרת בעשור האחרון סוגיות הקשורות לאמפתיה, ובשנה וחצי האחרונות הקימה מעבדה לחקר המוח שבה נבדקת האינטראקציה האנושית דרך מדיות שונות: סטילס, אודיו ווידיאו. מסקנות למחקר עדיין אין, אך תובנות והשערות יש.
"אנחנו משתמשים כל הזמן באינטראקציות בשביל להבין את האחר", מסבירה פרי, שעוסקת בצמצום התקשורת שלנו עם הסובבים אותנו. "בקשרים אישיים כמו עם בני זוג וילדים או בקשרים עם אנשים בעבודה - אנחנו בעצם הופכים למומחים בהבנת האחר ורגשותיו, אנחנו מבחינים בשינויים בטון הדיבור. המומחיות הזאת נבנית גם מהאינטראקציות היומיומיות שלנו, כאלה שאינן בתוך הקשרים המשמעותיים בחיינו. ייתכן שכשהאינטראקציות הללו עוברות לממד דיגיטלי, אנחנו מפספסים אפשרויות לאימון ההבנות האלו. כלומר, כשיש לנו פחות אינטראקציות ביומיום, קשה יותר לגלות אמפתיה והבנה כלפי האחר".
כלומר, האינטראקציות היומיומיות האלו, שהולכות ונעלמות, הן כמו חדר כושר למוח.
"יכול להיות. על אמפתיה יש הרבה מחקר. מצד אחד רואים שאנשים אמפתיים מגיל צעיר מאוד, כך שאפשר לומר שבני אדם נולדים עם יכולות אמפתיות. מצד שני, יש באמפתיה גם אלמנט נרכש שמתגבר בסיטואציות חברתיות".
עוד דרך שבה נתחמק מאינטראקציות בקרוב קשורה לאפליקציות חדשות, שמנווטות בתוך מבנים ומוסדות ויגרמו לנו לוותר על בקשת העזרה גם בהליכות קצרות. אפליקציית Navin למשל מאפשרת לאתר חנויות, מסעדות, מעליות, שירותים, חברים ושערי יציאה גם במקומות שאין בהם קליטת GPS, ולנווט אליהם בהליכה במקום להסתובב סחור-סחור במבני ציבור כמו בתי חולים, קניונים, שדות תעופה ואוניברסיטאות.
שי רונן, אחד משלושת היזמים שמאחורי Navin, לא מייחס לה את ההשלכות מרחיקות הלכת שאליהן מתייחסים חוקרים כמו פרי. "זאת אפליקציה שימושית", הוא מסביר, "הטכנולוגיה שפיתחנו מאפשרת כיום לנווט ביותר מ־50 מבנים בתל אביב כמו קניון עזריאלי, שרונה ובית החולים איכילוב. בימים אלו אנחנו מתחילים לפעול בסן פרנסיסקו. וככל שיש יותר מתחברים שרוצים לתרום מידע, והם מסיירים ועורכים את המפה, ככה המערכת לומדת עוד מבנים".
שיגעון הווידיאו
בתחילת החודש הודיעה סופי מלניק לעוקביה בפייסבוק על סיום עבודתה כסמנכ"לית שיווק בחברת אאוטבריין. בפוסט הפרידה היא סיכמה תקופה בת שלוש שנים מבחינה מקצועית ואישית, ובין השאר כתבה שגילתה בפרק הזמן הזה "שאין יותר שיחות טלפון. שיחות וידיאו הם החיים עצמם".
שיחות וידיאו? זה לא הדבר המעצבן הזה מלפני עשור שאף פעם לא עובד?
"שיחות הווידיאו לחלוטין החליפו עבורי את שיחות הטלפון בזמן האחרון", היא אומרת ל-G. "יש לפחות שלוש אפליקציות מצוינות שנמצאות על מסך הבית שלי ואפשר להתחבר אליהן מכל מקום ולדבר. זה הפך לכל-כך נגיש שמצחיק לא לעשות את זה. מבחינה אישית, זאת הדרך שבה אני מדברת עם הילדות המתבגרות שלי. מבחינה עסקית, בסביבת הייטק בינלאומית זאת מגמה שמתעצמת בשנים האחרונות. שיחות וידיאו תמיד היו, אבל עכשיו, כשהטכנולוגיה כל-כך קלה וזמינה, כל חברות הדיגיטל־טק הגדולות בעולם עובדות ככה, זה בעצימות גבוהה".
במה זה מתבטא?
"היום כבר ברור כשיש לי פגישה בלו"ז, שהכוונה היא לפגישת וידיאו. לפעמים אני עוד צריכה להסביר שאני לא באמת יוצאת לפגישה אלא הולכת לחדר הישיבות לעשות פגישת וידיאו, זה גם מחליף ישיבות מרובות משתתפים. בתפקידי ניהול מרחוק או עבודה באזורי זמן שונים, שיחות וידיאו מאפשרות ניהול אישי. הרי יש פערי תרבות, עניין של מימיקות ושפת גוף. כשאת שומעת מישהו בטלפון אומר ‘מעניין', זה מאוד שונה מאשר לראות אותו אומר ‘מעניין'. זה מוסיף רובד ועומק לכל השיחות שאנחנו מנהלים".
האם שגרת שיחות הווידיאו תגלוש מהעולם הארגוני אל העולם הפרטי וחוויית המשתמש בחיי היומיום? מלניק מודה שעם החברות הפרטיות שלה, למשל, היא לא תעשה שיחת וידיאו, בינתיים. אבל אם בוחנים את קצב היקף ההשקעה של חברות הטכנולוגיה בהטמעה של שיחות וידיאו, אפשר להניח שבעתיד הקרוב כולנו נעשה בהן שימוש גובר.
למי שלא מנהל פגישות עבודה מרובות מסכים וחובקות עולם, "שיחות וידיאו" הוא מושג די רטרו, כאמור, שמזכיר את הצ'אטים מתחילת האינטרנט ושיחות הסקייפ המקוטעות של פעם. האם שיחות הווידיאו של 2019 הן בעצם ריאקציה טכנולוגית, רצון לחמם את התקשורת הדיגיטלית, הקורקטית בדרך כלל, שטוחה מרגשות, מזויפת לא פעם? האם ענקיות הטכנולוגיה יגרמו לנו להגיד "השנה 2019 - מה אתה מסמס, תתקשר בווידיאו"? האם זה רצון אנושי לחזור למבט, לקשר עין? ואולי זה חסך שנוצר משימוש יתר באימוג'י?
על-פי ד"ר כרמל ויסמן, חוקרת מדיה חדשה באוניברסיטת תל אביב, גם אם אנחנו תולים תקוות בתקשורת הוויזואלית הזאת, היא לא תחליף ראוי לפגישה. "שיחת וידיאו זה הדבר הכי קרוב שיש לנו כיום לשיחה פנים מול פנים", היא אומרת. "אבל אם את מתחילה לחשוב על ההבדלים הטכניים הקטנים בין שיחה פנים מול פנים מול שיחת וידיאו, רואים שכל הבדל טכני קטן יכול לייצר שוני עם משמעות גדולה. הרי יש זוגות שחיים ככה בשיחות וידיאו ונרדמים ביחד כשהמסך דולק, ממש כמו פנים מול פנים. אבל מה לא אותו דבר? אין ביניהם קשר עין.
"הרי בשיחת וידיאו כל אחד מסתכל למצלמה ואין קשר עין, וידוע עד כמה קשר עין חשוב ליחסים, יש שאומרים שככה מתאהבים. כשהעיניים לא נפגשות אף פעם, יש לזה הרבה משמעות מבחינת התקשורת הביולוגית הסמויה".
בשיחות פנים מול פנים גם אין לנו חלון קטן שבו כל אחד גם רואה את עצמו מדבר.
"נכון, בשיחות האלה את רואה לא רק את הבן אדם השני על המסך אלא גם את עצמך ואנשים מתעסקים בעצמם. תחשבי שאת מדברת עם החברה הכי טובה שלך ויש על הפרצוף שלה מראה, מה זה עושה לשיחה? זה מייצר נרקיסיזם. יש משמעות למשולש הזה של גוף־זמן־מרחב כשהם נפגשים. אם את מוציאה אחד או יותר מהמשתנים, התוצאה תשתנה ולא תביני מאיפה זה מגיע".
את חושבת ששיחות וידיאו זה משהו שהמשתמשים יאמצו בתקשורת היומיומית?
"אני חושבת שזה מצליח עכשיו פתאום, כי אנשים הפסיקו לדבר בטלפון. אין כבר את הפחד ששיחה תתפוס אותך לא מוכנה בשירותים, כי ממילא כותבים ומתכתבים כל הזמן לפני שמדברים, אין הפתעות. בזמנו, עסקו בשאלה מדוע אנשים לא מאמצים את שיחות הווידיאו ואנשים אמרו שהם לא רוצים שיפתיעו אותם לא מאופרים או לא מסודרים. אבל עכשיו זה להיט, פשוט מתאמים את השיחות מראש כי גם ככה כבר לא מתקשרים זה לזה".
ד"ר פרי מתמקדת גם כאן במידע שאנו אוספים בצורות התקשורת השונות ולדבריה, הווידיאו לא בהכרח מקרב בינינו יותר משיחת טלפון רגילה. "במחקר אנחנו בודקים מה משתנה באמפתיה כשאנחנו נותנים לאדם להבין את האחר רק לפי הסאונד, כמו שקורה בשיחת טלפון, לעומת לצפות בו בווידיאו. אנחנו רואים שיש המון מידע שאנחנו מקבלים מהאודיו, מהדיבור האנושי, כמעט אותו מידע שאנחנו מקבלים מדיבור ביחד עם תמונה. זה לא כמו קריאת טקסט, ששם לא ברור אם יש סרקזם או ניואנסים אחרים.
"אני רוצה להבין מה המשמעות של הדברים. מה משמעות המילים ואיזה ערך מוסף יש לאינטונציה. זה יכול לענות גם על שאלות שעולות בעידן הדיגיטלי, כמו מה המשמעות של תקשורת בהודעות טקסט או מה שונה מייל כתוב ממייל וידיאו ומה המשמעות של הפגישות שאנחנו עושים בעולם האמיתי לעומת פגישות דיגיטליות".
השאיפה לתיווך השקוף
גם לסטורי של אינסטגרם ופייסבוק יש חלק בתרבות של שיחות הווידיאו שכוללות את מרכיב החלון שבו המשתמש רואה את עצמו. אנשים שמדברים למצלמה נמצאים בכל מקום היום, ומתלווים אליהם הדימוי של האיש המדבר אל כף ידו, הידיעה שהוא רואה גם את עצמו תוך כדי, והמודעות העצמית - או היעדרה - שמלווה את המהלך.
ויסמן מדברת על הפופולריות המחודשת של שיחות הווידיאו באמצעות תיאוריה שנקראת Remediation. "זו תיאוריה על התפתחות המדיה החדשה שגיבשו בתחילת שנות ה־2000 צמד החוקרים דיוויד בולטר וריצ'רד גרוסין. התיאוריה טוענת שמבחינה היסטורית, כיוון התפתחות המדיה הוא בתיווך מחדש: תיווך של תיווך של תיווך, כדי שהמדיה תיראה בסופו של דבר הכי לא מתווכת שאפשר. כלומר, כיוון התפתחות המדיה הוא תמיד לנסות להעלים את התיווך ולהפוך אותה לשקופה, לגרום לך לא להרגיש שיש תיווך טכנולוגי, כמו פנים מול פנים, זאת השאיפה. "הרי בעבר, כשלא הייתה הטכנולוגיה, אם אנשים לא היו נפגשים, אז הם כתבו מכתבים זה לזה ופתאום הופיע הטלפון, שאיפשר להרגיש קרבה למישהו שנמצא בצד השני של העולם. המדיה רוצה כל הזמן להתקדם כדי שבכלל לא תרגישי אותה או את התיווך שהיא עושה. התוצאה היא עוד ועוד רמות תיווך טכנולוגי שמסווים את היותם תיווך.
"רק כשהטכנולוגיה לא עובדת, והמסך מרצד בשיחת הווידיאו למשל, אז אנחנו רואים את הטכנולוגיה. אבל כשהיא עובדת חלק, כאילו לא מרגישים אותה. תקשורת תמיד רצתה להתגבר על זמן ומרחב, שאת תרגישי הכי טבעי בעולם. זאת תמיד הייתה השאיפה הטכנולוגית של המדיה, לפי התיאוריה הזאת".
לכן, מבחינת ויסמן, השלב המתבקש הבא הוא הולוגרמות. "ההולוגרמות כבר קיימות והכול עניין של עלויות", היא מסבירה. "ברגע שהולוגרמה תהיה זולה כמו שיחת וידיאו ואפליקציה תהיה מסוגלת להקרין אותה מהטלפון, נתנהל בגוף חלופי כמו בספר ‘השמש העירומה' של אייזיק אסימוב, שם הדמויות לא נפגשו שנים והן מטיילות זו עם זו דרך הולוגרמות בלבד במעין מרחב משותף. גם אז לא יהיה קשר עין. ואולי אנחנו לא יודעים מספיק על עצמנו עדיין. לא מן הנמנע שנגלה בעתיד עד כמה קשר עין חשוב בתקשורת האנושית, על דרך השלילה".
ד"ר ליאור זלמנסון, חוקר תרבות דיגיטלית באוניברסיטת חיפה, חושב שדווקא התיווך הנראה לעין הוא זה שיישאר גם בעתיד והוא זה שהופך את התקשורת בווידיאו לחדשנית. לדברי זלמנסון, "הדור של בני ה־30 וה־40 תופסים את האינטרנט כמרחב כתיבה - עם האימיילים וההודעות - והם נהנים לנסח הודעה מחוכמת. אבל בהחלט רואים ברשת מגמה של בני נוער שהיא בריחה מכתיבה אל מרחבים גרפיים. הרבה יותר מולטימדיה, שימוש בקול, תמונה או וידיאו. בנוסף לכך, אנחנו רואים הודעות וידיאו קצרות עם עיוות וידיאו של מסכות ופילטרים שמאפשרים לנו להפעיל על עצמנו דמויות שונות. הטכנולוגיה הזאת מאפשרת לנו להתחזות.
"אני מאמין שבדור הקרוב נתעסק יותר עם וידיאו ועם שימוש במשחקיוּת הרבה יותר גדולה של הזהויות שלנו. באיזה מקום, אני מעריך, נעשה סיבוב חזרה לשנות ה־90, אז השתמשנו לא מעט בכלים אנונימיים. האינטרנט של 20 השנים האחרונות מכריח אותנו להשתמש בשם שלנו ולהראות מי אנחנו. יכול להיות שנראה שבעזרת טכנולוגיות הווידיאו המשחקיות החדשות נחזור להתעסק גם בהסתרת זהויות, וללבוש על עצמנו דמויות מפורסמות כמו שחקני קולנוע".
אינטימיות כסחורה
בשונה מהחיים הפרטיים, בכל הקשור לנטוורקינג בעולם העסקי, המעבר לאינטראקציה בווידיאו כבר הפך לנורמה, ובכל מקרה מרבית התקשורת נעשית באמצעים דיגיטליים, כולל חיבורים ראשוניים בין אנשים ברשתות כמו לינקדאין או בהיכרות מיילים.
היזמית טליה תורג'מן הרגישה שמשהו בכל זאת מתפספס ולפני שנה היא ייסדה את מיזם
"Secret Dinner" שמייצר אפשרות לנטוורקינג אינטימי בעולם האמיתי דרך ארוחות שף למוזמנים בלבד. החיבור נעשה על גבי אפליקציה בין הלקוח שמעוניין למצוא אנשים מעניינים שמתאימים לפורטפוליו העסקי שלו או לאתר משקיעים פוטנציאליים. הם פונים לתורג'מן שמתחילה בתהליך מיפוי, מאתרת את האנשים המתאימים ולאחר קשר דיגיטלי הם מוזמנים לארוחה.
בארוחה יש כלל אחד: לא משתמשים בטלפון הנייד, גם לא עבור צילומי מנות השף, הכול במטרה לחזור ליצירת קשרים אינטימיים בעלי ערך. ארוחות כאלו התקיימו עד כה בתל אביב, לונדון וברלין ומתוכננות להתקיים גם בניו יורק.
תורג'מן היא אומנם חיית רשת, שכמו רבים אחרים מעדיפה בדרך כלל מיילים במקום פגישות, אבל כשהחלה לצבור ניסיון בארגונים גדולים, היא שמה לב ששיתופי פעולה עם מי שהיו לה איתם קשרים אינטימיים ומשמעותיים יותר, היו פוריים יותר - מה שהתבטא בשורת הרווח.
"עבדתי בכמה חברות כמנהלת פיתוח עסקי וראיתי איך חברות מוציאות עשרות או מאות אלפי דולרים בכנסים ליצירת נטוורקינג", היא מספרת. "בכנסים האלה יש החלפות של כרטיסי ביקור ומסיבות קוקטייל, אבל לא נעים להגיד שחוזרים מהם עם כמה לידים בודדים, וכבר לא זוכרים מי זה מי בין כל כרטיסי הביקור. יותר אנשים מבינים היום שזאת לא הכמות אלא האיכות".
תורג'מן אומרת שהושפעה מאוד מספר בשם "The Art of Gathering" של פרייה פארקר, שעוסק בכך שאנשים לא יודעים בעצם איך להיפגש בחיים האישיים, ולכן גם לא מנהלים נכון את המפגשים בחיים העסקיים שלהם. "תמיד היה חשוב לי המגע האנושי ולהיפגש. קראתי הרבה מחקרים בנושא וחקרתי מהצד שלי. אימצתי למשל את הרעיון שההיפך מבדידות הוא לא יחד - אלא אינטימיות", היא אומרת.
תסבירי.
"בעולם העסקי הגענו למצב שאנחנו חיים באשליה שכולנו מרחק מייל אחד מכל אדם ושכל אחד מאיתנו יכול להגיע למי שהוא רוצה או צריך, אבל בעצם יש קרב אינסופי על תשומת הלב. אנשים רוצים לעשות ביזנס ומקבלים אינסוף פניות, ולא יודעים למה לענות ולמה לא. במיזם אני מייצרת אי של שקט למשך שלוש שעות. אנשים מבינים שהם מגיעים למקום במטרה לייצר שיחה, מפגש מעמיק והיכרות, ועם זה, לחשוף ולהיחשף להזדמנויות עסקיות חדשות, באווירה שהיא נינוחה, אבל ברור לכולנו שהיא עסקית".
על-פי הפסיכולוג פרופ' יאיר עמיחי המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי, מה שתורג'מן מתארת הוא מצב פסיכולוגי שבו הקשר האנושי עבר אבולוציה מואצת.
"האינטרנט יוצר תחליף אינסטנט לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים שלנו", הוא מסביר, "הוא טוען מושגים ישנים במשמעויות חדשות. אנחנו רואים את זה במושג חברות, למשל. היום יותר אנשים, ככל שהם יותר צעירים, מאמינים שחברים זה משהו שאפשר למצוא בפייסבוק. אבל אם עושים בדיקה מדוקדקת, אנחנו רואים שהאינטרנט לא מספק את הסחורה מבחינה פסיכולוגית. האינטימיות הפכה לסוג של סחורה, אנשים משתפים ברשת כל-כך הרבה פרטים אינטימיים על עצמם, כמעט לא נשאר משהו שלא משותף ברשת.
"אבל אינטימיות היא אחד המנועים החשובים ביותר לרווחה פסיכולוגית של האדם. לדעת להיפתח עם האנשים היקרים לי זה תהליך הדרגתי, סוג של ריקוד או בישול איטי, סינכרוניזציה רגשית שעוזרת לי להגיע לרבדים עמוקים ולהיפתח, להיות מי שאני באמת. כיום, הטכנולוגיה מאפשרת להחליף את האינטימיות בקשרים מסוג אחר, אבל כשאנחנו מתחילים לשחק עם האינטימיות, היא מתחילה לזייף, ואז הרווחה הפסיכולוגית שלנו עלולה להיפגע".
מגע אנושי לעשירים, מסכים לכל האחרים
את שיחת הווידיאו האחרונה של חייו ניהל ארנסט קווינטנה בן ה־78 עם רופא ששוחח עמו מרחוק, כשפניו משודרים על גבי טאבלט המורכב על מעין רובוט עם גלגלים. קווינטנה, שהיה חולה במחלת ריאות קשה, אושפז בבית חולים בפיירמונט, קליפורניה ב־3 במארס. הרופא שעל המסך סיפר לקווינטנה - כשנכדתו בת ה־33 נוכחת בחדר - שימיו ככל הנראה ספורים, שאין לרופאים דרך לשפר את מצבו ושככל הנראה לא ישוב עוד לביתו. אחר כך הרופא שאל אותו אם ירצה לקבל מורפיום, והנכדה נאלצה לחזור על הדברים מפני שהרובוט ניצב ליד אוזן שמאל של קווינטנה, שהיה חירש באוזן זו.
קווינטנה מת יומיים לאחר מכן וסיפורו זכה לסיקור חדשותי משום שהנכדה סיפרה עליו לכתבים, שהעלו בעקבותיו שאלות אתיות הנוגעות לשימוש החדש יחסית ברופאים־רובוטים ובמסכים בבתי חולים על מנת לחסוך בכוח אדם.
כתבת הטכנולוגיה של הניו יורק טיימס נלי בולס התייחסה לסיפור הזה ואחרים בטור לפני כשבועיים, שבו פירטה את הדרכים שבהן החיים הופכים למתוּוכים יותר ויותר על-ידי מסכים עבור כל מי שאינם עשירים, בעיקר לקראת סוף החיים. מגע אנושי וקשר עין הפכו - לפי בולס - למוצר יוקרה. בשעה שכל המוסדות שיכולים לקצץ בהוצאות באמצעות מסכים עושים זאת, ניתן לראות בבירור שהעשירים ובעיקר בכירי ומייסדי תעשיית ההייטק, יעשו הכול כדי לצמצם את נוכחות המסכים בחייהם ובחיי ילדיהם.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא בתחומי הבריאות והרווחה. בארה"ב, למשל, פועלים היום סטארט־אפים שמסייעים לרשויות לספק לקשישים בודדים רובוטים וטאבלטים שממלאים את מקומם של עובדי סיעוד. בולס מספרת על הסטארט־אפ Care.Coach שפיתח חיות מחמד וירטואליות, שמשוחחות עם אנשים שאינם יכולים לצאת מביתם מסיבות שונות. החיות נועדו להפיג את הבדידות ומופעלות מרחוק על-ידי צוות מיומן. גם טיפול פסיכולוגי זמין בשנים האחרונות כאינטראקציה בין אדם שנמצא בביתו למטפל רחוק שעונה בשיחת וידיאו או צ'אט. כל החידושים האלו כמובן הופכים שירותים מסוימים לזמינים יותר, ועם זאת, מי שיכולים להרשות לעצמם טיפול שמגיע מאדם בשר ודם לא יוותרו עליו, וייהנו מיתרון על פני האחרים.
דברו איתי ב-vmail
אחת השחקניות המובילות בשוק פתרונות הווידיאו היא קלטורה (Kaltura) הישראלית. ד"ר מיכל צור, ממייסדי קלטורה, אומרת כי אחד המוצרים החדשים של החברה, "קלטורה פיץ" שמאפשר שליחת vmail, נולד כפתרון לאנשי מכירות, אבל מוכיח שיש הרבה מקרים שבהם הודעת וידיאו יעילה יותר מעוד מייל. "את המוצר פיתחנו במקור עם SAP עבור אנשי מכירות, כדי שיוכלו לשלוח הודעות וידיאו ללקוחות, להעלות את המעורבות ולעקוב אחר צפיות. אחר כך ראינו שהעובדים ב־SAP החלו לשלוח הודעות וידיאו בתוך הארגון והתחלנו לשווק את זה ככלי ארגוני".
למה vmail טוב יותר מ־email?
"במקום לשלוח אימייל ארוך שאף אחד לא קורא אפשר לשלוח וידיאו קצר. מה שנחמד זה שבניגוד למייל, שאין לי מושג מי קרא ומי לא קרא, בווידיאו אני יכולה לראות בדיוק מי צפה ומתי הפסיק לצפות. אני באופן אישי משתמשת בזה כדי לשלוח עדכונים לעובדים, זה נוח מאוד גם לברכות שנה טובה או עדכון על מוצרים חדשים".
את חושבת שתקשורת הווידיאו תגלוש אל התקשורת הפרטית?
"להערכתי כן. בסקר לקוחות שעשינו רואים בבירור שהמשיבים מייצרים היום יותר וידיאו במקום העבודה מאשר בזמנם החופשי, אבל זה עניין של זמן. לכל אחד יש בכיס מצלמה טובה ומסך, וזה יגלוש גם לשם, זה עניין דורי".
קוד ההתנהגות בשיחות וידיאו על-פי סופי מלניק
חשוב להיראות ייצוגי: "שיחת וידיאו מאלצת אותי לוודא שהחולצה נראית בסדר, שהשיער מסודר, זה כמו בטלוויזיה".
ובכל זאת, לפעמים אפשר לכבות את המצלמה: "הקוד הוא שכולם מתכנסים למפגש וידיאו, יש מלא מסכים וכל אחד אומר שלום ומציג את עצמו. אם אני לא במקום שמאפשר לי לקיים שיחת וידיאו אז הקוד הנהוג הוא להסביר למשתתפים שאני במקום רועש או לא יכולה להשתתף בווידיאו, ואז לכבות את המצלמה".
ואם מתקשרים לאזור זמן אחר? "ברור שאם מתקשרים לאזור זמן אחר ושם זאת שעת לילה, אפשר מראש לכבות את המצלמה לפני שעונים לשיחה".
המדרג: "יש מדרג בין סוגי הפלטפורמות של שיחות הווידיאו. כמו ששולחים הודעת טקסט ולא ווטסאפ למי שלא מכירים, אז גם בווידיאו - אני לא אראיין מועמד פוטנציאלי בשיחת וידיאו בווטסאפ או בפייסטיים, כי אלה אפליקציות אישיות".
מה אסור לעשות בזמן השיחה? "פגישת וידיאו לא מאפשרת לעשות עוד דברים במקביל, כי רואים הכול. אז אם בזמן שיחת טלפון אפשר במקביל לגלוש בפייסבוק או לכתוב מצגת, בשיחת וידיאו רואים מיד אם העיניים שלך יורדות למטה וקוראות איזו הודעה שהתקבלה. יש יותר קשב ומחויבות לשיחה".