בית קברות יהודי בפולין / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
השבוע לפני מאה שנה, עיר קטנה, באחד הנידחים שבמחוזות אירופה, פרצה אל מרכז התודעה הבינלאומית. שמה היה פינסק, והסיבה לעניין הפתאומי הייתה רצח 35 מיהודיה בידי חיילי הדיוויזיה התשיעית של צבא פולין.
שלושים-וחמישה חללים באפריל 1919 הם כמובן כאין וכאפס לעומת נהר הדמים שעמד להציף את פינסק וסביבתה עשרים שנה ויותר אחר כך. בין קיץ 1941 לסתיו 1942 חוסלה כמעט כל האוכלוסייה היהודית בין הים הבלטי לים השחור. בתוך 15 חודשים נרצחו 33 אלף יהודים בפינסק לבדה.
אבל באפריל 1919, הטבח בפינסק הרעיש את אמות הספים של הדיפלומטיה הבינלאומית. פולין, שפינסק נפלה בידיה זמן קצר קודם, מצאה את עצמה מאבדת במהירות את אהדת המערב. עד אותו הזמן היא נחשבה לקורבן המובהק ביותר של שרירות לב ושל עריצות. עצמאותה רבת השנים נגזלה ממנה, וחזרה ונגזלה, מכוח קנוניות בין המעצמות הגדולות של אירופה. התקוממויותיה התקופתיות נגד כובשיה עוררו הערצה ורגשי אשמה בערי הבירה של המערב. בסיום מלחמת העולם הראשונה, בנובמבר 1918, היא נמצאה ראויה לשחרור ולפיצוי אולי יותר מכל ארץ אחרת ביבשת.
הטבח בפינסק איים להפקיע מפולין את ההילה הרומנטית ולהחשיד אותה בניסיון להרוס את הסדר העולמי החדש. בפאריס ישבו בימים ההם מנהיגי המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה. בהשראת נשיא ארה"ב וודרו וילסון הם ניסו להבטיח שהמלחמה ההיא, על 15 מיליון מתיה, תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות".
נשיא ארה"ב הציע להעמיד במרכז העולם החדש והצודק את עקרון ההגדרה העצמית לכל העמים. פולין עמדה להיות אחת המוטבות העיקריות של הנוסחה הזו. ב-120 השנה הקודמות היא התחלקה בין שלוש ארצות, שעשו כמיטב יכולתן לטשטש את זהותה הלאומית. בעיני נוצרים, פולין הייתה "כריסטוס בין האומות", מיוסרת וצלובה. עכשיו הגיע תורה לקום לתחייה.
אבל בחודשים הראשונים של חירותה, התחילו להגיע ידיעות מדאיגות על התנהגות צבאה. חיילים פולניים התעמרו בכל מיעוט לאומי שנקרה בדרכם. הם השפילו, היכו ושדדו. בין הנקרים, היו הרבה מאוד אוקראינים ו"רוסים לבנים" (כיום, בלארוסים). וכמובן היו הרבה יהודים. עוד לפני אפריל 1919 היו ידיעות על מעשי רצח, אבל בעוד שאת הרציחות ההן היה אפשר לתרץ באזור הדמדומים שבין שני עידנים היסטוריים, פינסק הייתה טבועה לחלוטין בחותמה של פולין החדשה.
בתחילת 1919, פולין שעתה זה חזרה ונולדה, ניסתה להרחיק את גבולה עם רוסיה מזרחה. מייסדיה-מחדשיה קיוו לכלול בה את כל אוקראינה, ולהציב דגל פולני בקייב. זמן-מה היה נדמה שמבוקשם יעלה בידיהם, בשעה שרוסיה קרסה אל תוך מלחמת אזרחים איומה.
ביום חמים ושטוף שמש
בתחילת אפריל 1919 נכנס הצבא הפולני לפינסק. חיו בה אז קצת יותר מ-36 אלף בני אדם. כמעט שלושה רבעים מהם היו יהודים, אחת הפרופורציות הגבוהות ביותר בעולם של אז. היא הייתה כמעט הגדרה מילונית של סוף העולם. בעיני שאר אירופה, אזור הביצות של פינסק וסביבותיה היה שקול כנגד הרי החושך. היא הייתה כמעט לא-נגישה. דוברות היו משיטות את המקומיים אל העיר. היא הייתה ענייה ומעוטת חן. אף אחד מרחובותיה או בנייניה לא הרשים את האורח הזר.
אבל היא הייתה מרכז יהודי תוסס, שהתערבבו בו כל גוֹני החיים היהודיים של זמנם. שליח מארץ ישראל יספר שנים אחדות אחר כך כיצד נתקל בצעירי פינסק, ש"עברית עשירה ומדויקת, בפיהם.
במוצאי יום שבת, חמישה באפריל, שהיה "חמים ושטוף שמש,, התכנסו 200 פעילים יהודיים בבית העם של פינסק לטקס עצה על בעיות המזון והאספקה של הקהילה. האסיפה עמדה להתפזר, כאשר כיתת חיילים פולניים פרצה אל בית העם. בראשם עמד רב-סרן בן 29, אלכסנדר ייז׳י-לוצ׳ינסקי. הוא יסביר אחר כך שקיבל מידע ממלשין יהודי שלפיו המתכנסים הם "מהפכנים בולשביקיים חמושים, הזוממים לרצוח את חיילי חיל המצב הפולני".
עדי ראייה מסרו אחר כך את פרטי התעללותם של הפולנים ביהודים. הם היכו, הם השפילו, הם משכו זקנים, הם שדדו מכל הבא ליד, ולבסוף גררו 35 גברים יהודיים אל קיר מנזר, וירו בהם. לא כולם נהרגו מיד. הפצועים נגררו שותתי דם ברחובות העיר, עד שאקדחיהם של חיילים פולניים השיגו אותם.
יצחק קצנלסון, לימים המשורר האחרון של גטו ורשה, כתב שיר בשם "פינסק,. "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר [...] ומן המנזר / יתגנבו צללים / והמה כהים / כמהים -- / מן המנזר. / וסביב סביב / יגששו. / בעפר רגליי יתפלשו / וילחשו חרש: /ישו".
היו נחוצים שלושה ימים לידיעה כדי להגיע לוורשה. היא היכתה את היהודים בתדהמה. העיתון היידי החשוב ביותר בעולם, "דער מאמענט", הקיף את עמודו הראשון במסגרת שחורה תחת הכותרת "השחיטה בפינסק". ליהודים היה אז ייצוג ניכר בפרלמנט של פולין, ה"סיים". דוברם הראשי, יצחק גרינבוים (לימים, שר הפנים הראשון של מדינת ישראל), עלה לדוכן הנואמים, והכריז בלשון המעטה לא-אופיינית: "הממשלה אומרת לנו, שמדיניות פולין כלפי אזורי הספר מכוונת לזכות באהדה ובאמון מצד כל האוכלוסייה ללא יוצא מן הכלל. לרוע המזל, אינני יכול לאשר בשם היהודים שאלה אמנם פני הדברים. אדרבא, כל החדשות המגיעות אלינו מאשרות על-פי הנראה כי נעשה כל מאמץ לשכנע את היהודים שהם לעולם לא ימצאו אושר בתוך המדינה הפולנית".
נאומו של גרינבוים שוסה בקריאות ביניים סרקסטיות. "אה, אתם תמיד חפים מפשע,, קרא חבר פרלמנט אחד. כאשר גרינבוים הזכיר שיהודים התחילו להתיישב באזורים ההם עוד לפני 800 שנה, שיסה אותו פרלמנטר אחר בקריאה "לאסוננו!". לפי הדיווח ב"הצפירה", "כאשר ירד גרינבוים מבמת-הנואמים מיהרו אליו [הצירים] בחרפות וגידופים, וכמעט הגיע הדבר לידי מהלומות".
לא כל הנוכחים התעלמו או לעגו. צירי פרלמנט מן השמאל חתמו על דרישה לכונן ועדת חקירה. אחד מהם הקדים להזהיר את הפרלמנט מפני "בריונים במדי-צבא", המוציאים את דיבתה של פולין רעה.
שר המלחמה, גנרל לשנייבסקי, השתמט מתשובה מפורשת לנאום גרינבוים, אבל פיתח את הקו שדוברים אחרים יאמצו בעקבותיו. ממשלת פולין עשתה כמיטב יכולתה לעזור לתושבי פינסק, אמר הגנרל, "אבל חלקים של הקהילה היהודית הגיבו באופן עוין". הוא גם טען במשתמע, שהיהודים ירו על הצבא הפולני. חיילי הרפובליקה המתחדשת רק הגנו על עצמם. יתר על כן, קולונל אמריקאי ממוצא פולני שהגיע לפינסק שעות אחדות לפני הטבח, מסר שהיהודים המשתתפים באסיפה הורשו להיכנס אליה על יסוד "סרטים אדומים" שהחביאו מתחת למעיליהם. אדום היה כמובן צבע הבולשביקים השנואים. מה ניצחת הייתה הטענה.
ביטוי מושלם לאומללות ולאי-הצדק
לטבח בפינסק הייתה תוצאה חשובה אחת: ועידת השלום בפאריס סירבה לסמוך על הבטחותיה של פולין לכבד את זכויות מיעוטיה, שהיו שליש האוכלוסייה (אוקראינים, ביילורוסים, גרמנים, ליטאים ויהודים). היא כפתה עליה, אפוא, אמנת מיעוטים, שנציגי פולין התנגדו לה בכל כוחם.
אחד הנציגים ההם, למרבה האירוניה, היה היסטוריון יהודי מפורסם, שמעון אשכנזי (בפולנית, "שימון אסקנאזי"). הוא התמנה לנציג הראשון של פולין בחבר הלאומים בז׳נבה - הגלגול הראשון של האו"ם. אסקנאזי, איש מעניין במידה בלתי רגילה, ניסה לפתח נוסחת דו-קיום בין יהודים לפולנים. לשווא. כאשר עלתה לשלטון ממשלת ימין לאומנית, ב-1923, הוא נדחף בעדינות החוצה. הוא מת ב-1935.
אמנת המיעוטים הצליחה להגן על המיעוטים רק באופן חלקי ולזמן קצר. בסופו של דבר, היא העכירה את יחסי פולין עם מיעוטיה, והזיקה מאוד למוניטין של פולין בעולם החיצון.
בקיץ 1919 שיגר נשיא ארה"ב וילסון שליח מיוחד לפולין לבדוק את מצב היהודים. השליח היה בעצמו יהודי, הנרי מורגנת'ו, לשעבר שגריר ארה"ב בטורקיה. מורגנת'ו לא חסך את שבטו מן הציונים, והטיל עליהם אחריות להעכרת יחסי יהודים ופולנים. אבל הוא מסר לנשיא עדות ראייה דרמטית. בזיכרונותיו הוא סיפר כי ביקורו בפינסק "אינו חדל להלך עליי אימים, ביטוי מושלם לאומללות ולאי-הצדק המושלים כיום בחלק כה גדול של העולם".
הוא היה הראשון שהורשה לבקר בבית הקברות שבו טמנו הפולנים את קורבנותיהם. "כאשר נכנסתי, מספר גדול של יהודים באו בעקבותיי. ברגע שהגיעו אל נחלת הקבר של קרוביהם, הם השליכו את עצמם על הקרקע, ומגרונותיהם בקעו יללות שהחרישו את אוזניי; הם שיקפו ייסורים של מאות שנים". באותו הערב, מורגנת'ו נכח בטקס אזכרה בבית הכנסת. "כל יהודי פינסק היו שם... ההמונים האלה פרצו בבכי ובקריאות-שבר, עד שנדמה כי ארובות השמיים ייבקעו".
מורגנת'ו הזדעזע ימים אחדים אחר כך, כאשר פגש את מנהיג פולין יוזף פילסודסקי, שלמרות שהיה בעצמו סוציאליסט ותיק וחף מאנטישמיות, הכחיש שהיו פוגרומים כלשהם בפולין. נקל לשער מה טענו הלאומנים. עיתוניהם תקפו בחריפות ובלעג את התעניינותן של ממשלות זרות בגורל היהודים. הם ציטטו ידיעות על מהומות גזע בוושינגטון ובשיקגו, והציעו שממשלת פולין תשגר משלחת לאמריקה "לחקור את טבח הכושים".
מכת מוות לדימוי הפולני
ההיסטוריון הפולני-שוודי יוזף לוואנדובסקי כתב (בכרך השני של Polin, כתב עת אקדמי על תולדות היהודים בפולין): "רצח יענק'ל היה לאמתו של דבר רצח פאן טדיאוש (Pan Tadeusz)". זה האחרון הוא שמו של האפוס הלאומי הפולני, שחובר לפני 200 שנה ויותר בידי גדול משוררי פולין, אדם מיצקייביץ'. הוא תרם לדימוי הרומנטי וההירואי של פולין בעיני העולם החיצון. לוואנדובסקי, מבקר חריף של עיוותי ההיסטוריוגרפיה הפולנית, חשב שהפוגרום של פינסק (ושל כמה ערים ועיירות נוספות) הנחית מכת מוות על דימויה של פולין.
הוא גם הנחית מכת מוות על התקווה שהיהודים, עשירית מהאוכלוסייה בפולין, ייהנו מזכויות שוות במדינת הלאום הפולנית. 20 השנים הבאות כמובן לא השתוו לשנות הכיבוש הנאצי, אבל הן היו שזורות ברדיפות ובהתנכלויות, שהחמירו והלכו ככל שקרבה מלחמת העולם השנייה. גזירות כלכליות על יהודים הניבו לפני 95 שנה את מה שאנחנו מכנים "העלייה הרביעית". היא העניקה תנופה לתל אביב, והפכה אותה במידה רבה מפרבר של יפו לעיר. סוציאליסטים ציוניים עיקמו את חוטמם, וקראו לגל המהגרים החדש "עליית הגזוז", אבל זה היה מפני שלא ידעו - איך יכלו לדעת - מה יהיה גורלם של יהודי פולין 15 שנה אחר כך.
ערב מלחמת העולם השנייה, בשעה שפולין שקעה והלכה אל משבר כלכלי עצום ממדים, המוני היהודים הגיעו עד פת לחם מפני שפולנים נוצריים נענו לקריאה להחרים את חנויותיהם. חרם כלכלי על יהודים היה נשק רגיל באמתחת הימין הלאומני. הוא התחיל עוד בימי השלטון הרוסי, ב-1907, והוכרז ל"ציווי לאומי עליון".
הדיון באנטישמיות פולנית מתנהל בהתפרצויות תקופתיות לפחות זה חצי מאה. לרוע מזלה, פולין מעוטת-היהודים מגלה את אותן הכנות והחינניות שגילתה פולין מרובת-היהודים לפני מאה שנה. שנאה והיעדר ביקורת עצמית חוזרות ומבצבצות, ורחמים עצמיים מקלקלים את השורה. הטעות הרווחת בארץ היא הסמכת הדיון ההיסטורי והמוסרי הזה לשואה. התשובה הפולנית הלא בלתי סבירה היא שהפולנים היו בעצמם קורבנות ישירים של הכיבוש הנאצי. הם אומנם היו, והיטלר זמם לחסל את זהותם הלאומית גם באמצעים פיזיים.
מוטב, אם כן, להיסטוריה של שנאת היהודים בפולין להידון בקונטקסט הרבה יותר רחב של 150 השנה האחרונות. את נקודת ההתחלה אפשר למצוא בספר רב-עניין, "כאשר הלאומיות התחילה לשנוא", מאת בריאן פורטר (הוצאת אוקספורד, 2000). פורטר מתאר שם את הידרדרות התנועה הלאומית הפולנית במאה ה-19, בתוך 50 שנה, מיעדים ליברליים ואורח מחשבה פלורליסטי אל אידיאולוגיה ואל פרקטיקה של שנאת זרים.
כמעט מדהים למצוא שם את ביטויי הידידות והקרבה של פולנים ליהודים בשלבים הראשונים של התפתחות תנועתם הלאומית. השתתפותם הפעילה ורבת-הקורבנות של יהודים בהתנגדות לשלטון הרוסי, עוררה את אדם צ'ארטורסקי, אחד הפולנים הבולטים ביותר של דורו, להכריז ב-1861: "היום יהודי פולין מאוחדים איתנו מכוח הייסורים העצומים והעינויים שמנחילה להם אותה היד עצמה. הם חדלו להיות אומה בתוך אומה".
בימי המרד הפולני קצר הימים, פטריוטים מקומיים קראו למועצת המדינה להבטיח שוויון מלא של היהודים "בתור אחינו וילדיה של אותה המולדת,. הם אפילו דיברו על "קורבנם המשותף של ילדיה הנוצריים והעבריים של פולין", אשר נישא על כתפיהם של "נוצרים ושל לוויים אל בית העלמין המשותף, ולפיכך אל תחייה משותפת". הדימויים כאן עוצרים נשימה, מפני שהם שואבים את השראתם מייסורי מותו של ישו הנוצרי ותחייתו. בקונטקסט של זמנו, קשה לחשוב על לשון מזמינה ומקרבת יותר מן הלשון הזו.
חצי מאה אחר כך נולדת הקריאה לשנאת היהודים, והיא מרחיקה עד הצדקה של השמדה פיזית. הלאומיות הפולנית מידרדרת בתקופה הזו אל מקום המעמיד אותה בקרבה מיידית לפילוסופיה הנאצית. היהודים מתוארים עוד בסוף המאה ה-19 כטפילים בגוף האומה, הצריכים הרחקה. היטלר התחיל להשתמש בדימויים האלה רבע מאה אחר כך.
שנאת היהודים לפני אושוויץ היא הַצריכה דיון. מדוע אין היא נדונה במידה מספקת (מחוץ כמובן לחוגים אקדמיים)? סיבה אפשרית אחת היא שדיון באנטישמיות "בלי אושוויץ" מצריך הכרה בחטאיהן הכבדים של תנועות לאומיות כלפי מיעוטיהן וכלפי שכניהן. השוואה עם נאצים ועם אושוויץ מחמיצה לעיתים קרובות את המטרה, מפני שהיא מקוממת ומסיחה את הדעת. לא כל לאומיות מסתיימת באושוויץ. אבל כל לאומיות עלולה להסתיים בפינסק.