ארדואן מברך את תומכיו ביום הבחירות המקומיות / צילום: רויטרס Kemal Aslan
מה שבחירות עירוניות יכולות לעשות לשליט. ב-12 באפריל 1931 היו בספרד בחירות עירוניות. המועמדים הרפובליקאים, אויבי המלוכה, נחלו ניצחון מוחץ. המלך אלפונסו השלושה-עשר, שדם כחול כהה זרם בעורקיו (הוא היה צאצא לבית בורבון), ארז את המזוודות ונמלט מיד לרומא. יומיים אחר כך קמה הרפובליקה הספרדית (ונפלה שמונה שנים אחר כך; נינו של אלפונסו הוא כיום מלך ספרד).
זה לא מה שעשה השבוע רג'פ טאיפ ארדואן. מפלגתו איבדה את השליטה בתשעה מ-48 המחוזות שבהם שלטה, בכללם שתי הערים החשובות ביותר: איסטנבול והבירה אנקרה. מפלגתו מערערת על התוצאות. למרבה האירוניה היא מתלוננת על מניפולציה ועל אי-סדרים, תלונה כמעט משעשעת כאשר היא בוקעת מגרונה של מפלגה המנהלת את טורקיה כאוות נפשה זו השנה ה-17. אבל ארדואן עצמו לא הסתיר את אכזבתו, כאשר יצא אל הגזוזטרה לנחם את מאמיניו. "אם יש לנו ליקויים", הוא אמר, "חובתנו היא לתקנם".
כשלעצמו, מצבו של ארדואן אינו רע כל כך. הוא אמנם הפסיד כמה ערים, אבל לפניו עוד ארבע שנים של שלטון מלא בלי הפרעות אלקטורליות. כהונת הנשיא, שהוא יצר על פי מידותיו וגחמותיו, מעניקה לו סמכויות רודניות. יחד עם שותפות זוטרה יש למפלגתו רוב סולידי בפרלמנט. הוא יכול לחזור ולסדר את הקלפים בחפיסת טורקיה.
"הילת הבלתי-מנוצח"
אם פרשנים לא-אוהדים מעבר לים שמחים בגלוי לאידו, אין זה אלא מפני שהוא העניק להם את הכלים. הוא אמר ערב ההצבעה, כי הבחירות העירוניות חיוניות ל"עצם שיורה של טורקיה". ב-2017, כאשר הפסיד באיסטנבול במשאל העם על חוקה חדשה (אבל ניצח במניין הקולות הכללי), ארדואן אמר לתומכיו, "אם אנחנו מועדים באיסטנבול, אנחנו מאבדים את יכולתנו לעמוד בכל טורקיה" (מתורגם מאנגלית, לא מטורקית).
ובכן, אם עצם שיורה של טורקיה עמד השבוע במבחן, ואם איסטנבול היא הקביים שבלעדיהם מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) אינה יכולה לעמוד, קל לתאר את תוצאות הבחירות של יום א' בלשון דרמטית. "כוחו של ארדואן דועך", כותב דיוויד גרדנר, משקיף ותיק על טורקיה ב"פייננשל טיימס". כותרת ב"וינר צייטונג" של וינה מכריזה, "מודל ארדואן במשבר" לצד צילום שלו נוהג קטר של רכבת פרוורים, או משהו כזה. אתר הרשת של "וושינגטון פוסט": "ירידות מדהימות פוגעות בהילת הבלתי-מנוצח של ארדואן". "ניו יורק טיימס": "רעש אדמה פוליטי בטורקיה".
בחירות של אמצע-קדנציה הן כלי מדידה בעייתי מאוד. בארה"ב, בחירות-האמצע כוללות את כל בית הנבחרים ואת שליש הסנאט, מספר ניכר של מושלי מדינות ושל בתי מחוקקים מדינתיים. הבחירות האלה ממזגות את המקומי עם הארצי, ויש להן השפעה ישירה על התנהלות הממשלה הפדרלית. אבל אפילו בארה"ב הבחירות האלה אינן מלמדות בהכרח מי ינצח בבחירות הבאות לנשיאות. רונלד רייגן, ביל קלינטון וברק אובמה נחלו תבוסות בבחירות-אמצע לפני שחזרו ונבחרו ללא קושי לתקופת כהונה שנייה.
אף על פי כן בחירות-אמצע הן בהחלט שבשבת רוח. איש אינו צריך להיכנס לפאניקה של אלפונסו ה-13, אבל כדאי בהחלט לזכור שתבוסות בבחירות-אמצע בישרו לא פעם את האביב, או את הסתיו.
ניצחון בנקודות
בעייתו של ארדואן אינה רק אובדן הפרות החולבות של איסטנבול, של אנקרה ושל ערים אחרות. בעייתו העיקרית היא התלות שהוא פיתח בתרבות פוליטית של קיטוב ושל הסתה. הוא חצה את טורקיה כמעט לשני חצאים שווים. בשתי מערכות הבחירות לנשיאות שבהן התמודד (2014 ו-2018) הוא קיבל בערך 52% של הקולות. בבחירות לפרלמנט ב-16 השנה האחרונות, מפלגתו התקרבה ל-50%, אבל מעולם לא חצתה את המשוכה. את ניצחונה הראשון, ב-2002, היא השיגה עם 34% של הקולות, בזכות צירוף של פילוג במחנה המתון והחילוני ואחוז חסימה גבוה עד גיחוך (10%).
משקיפים על טורקיה אוהבים להגיד, ש"חצי הטורקים סוגדים לארדואן, וחצי הטורקים אינם סובלים אותו" (לא ציטוט, אלא פרפרזה). הבחירות של השבוע מאשרות את האפיון הזה. ההפרש בין מועמדי שתי המפלגות הגדולות הן באיסטנבול והן באנקרה היה קטן מאוד. באנקרה הצביעו בעד האופוזיציה 50.91% מן הבוחרים. באיסטנבול, יתרונו של מועמד האופוזיציה עומד בערך על 24,000 קולות מתוך בערך 8.3 מיליון קולות. זו אינה תבוסה "מדהימה". זו תבוסה השקולה כנגד ניצחון בנקודות בקרב איגרוף.
כמובן, בהערכת התוצאות צריך להביא בחשבון את נתוני הפתיחה של כל אחת משתי המפלגות. החירויות הפוליטיות בטורקיה הצטמצמו מאוד בשלוש השנים האחרונות. ידיה של מפלגת השלטון נמצאות על כל הידיות ועל כל המנופים. כמעט כל התקשורת נמצאת בכיסה. בבתי הכלא של טורקיה יושבים כיום 77,000 בני אדם, החשודים שמילאו תפקיד כלשהו בניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016. הוא פיטר 130,000 בני אדם משירות המדינה וממערכת החינוך. הפחדה ואיומים היו שזורים לכל אורך מסע הבחירות שלו.
הרבה יותר מדי ז'יטונים
התוצאות צריכות להיבחן גם על רקע הזמן והמאמץ שהוא השקיע בניסיון לעזור למועמדי מפלגתו. הוא החליט להלאים את הבחירות, זאת אומרת להפקיע מהן את הממד המקומי, או לפחות להחלישו במידה ניכרת. זאת הייתה החלטה אסטרטגית. הוא הניח, שרק לו יש הכוח להגן על מועמדי מפלגתו מפני תוצאות המשבר הכלכלי המתארך. אבל הוא הניח הרבה יותר מדי ז'יטונים על השולחן. בנסיבות כאלה טעות הייתה להמר על כל הקופה. הוא היה צריך ליצור שטח הפקר כלשהו בינו לבין הבחירות.
זה מה שקורה כאשר נשיאים חזקים שוכחים שהם נשיאים, ומתנהגים כמו ראשי ממשלה. התערבות יתר בניהול היומיומי עלתה ביוקר לשורה של נשיאים צרפתיים, שהם במידה רבה דגם החיקוי של טורקיה. חוסר היכולת של ארדואן להתרחק מן הקלחת, והתעקשותו להפקיד את חתנו על ניהול הכלכלה, עומדות לו לרועץ. הוא לא הצליח, מאחר שבעצם לא ניסה, להפריד בינו לבין המשבר.
איזה סוג מחשבות מתרוצצות עכשיו במוחו? האם הוא מצטער שלא הכביד את עולו עוד יותר, ולא הצר את צעדי האופוזיציה? בנפרד ממשפטי הקושרים במהפכת 2016 המשטר מעמיד עכשיו למשפט 16 "קושרים" מתנועת ההפגנות של 2013. היא התחילה במחאה על תוכניות ארדואן להרוס את אחת משכיות החמדה של איסטנבול. היא הייתה נועזת, מקורית ולא-אלימה עד שארדואן איבד את עשתונותיו ושיסה את המשטרה במפגינים. 22 נהרגו. הקושרים של 2013, ממש כמו הקושרים של 2016, מואשמים בקשר עם פתוללה גולן, כוהן הדת רב ההשפעה, הגולה בארה"ב.
המערכה נגד ה"גולניסטים" העניקה מנדט למערכת הדיכוי של ארדואן בשנים האחרונות. נראה בעליל שמספר גדל של טורקים אינם מתרשמים עוד מתיאוריות הקונספירציה של הבוס. הם רוצים פחות אידיאולוגיה ויותר ניהול תקין. נאומו הראשון של ארדואן לאחר התבוסות עורר את הרושם של פרגמטיות לא-אופיינית. הוא רוצה להרגיע את השווקים ואת המשקיעים.
כדי להינצל מפגיעתו הרעה של רושם היחלשותו, על ארדואן יהיה להתגבר על אחדים מן הדחפים המובהקים ביותר של עצמו. הוא יצטרך להוכיח שהוא יכול לשתף פעולה עם מתנגדיו. הוא יצטרך לחפש פשרה במקום שנהג למצוא רק עימות. קצת קשה להאמין שמשהו מעין זה יעלה יפה, אבל מי יודע, אולי הטקטיקן הערום עוד יגבר על הדמגוג.
רשימות קודמות ב -yoavkarny.com וב -https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים ( באנגלית ) ב -twitter.com/YoavKarny