בני גנץ, בנימין נתניהו / צילום: איל יצהר, תמר מצפי
החלום של התנועה הציונית היה והינו כינונה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ אבותינו. עד כה הצלחנו לא רק לייסד את המדינה שקלטה אליה את פזורות העם היהודי בגולה, אלא לבסס מדינה חזקה ביטחונית, חברתית וכלכלית המשגרת חללית לירח. איפה היינו לפני 70 שנה ואיפה אנו עתה - אין כל דמיון באף לא אחד מתחומי הביטחון הלאומי, הכלכלה והחברה, ולכן אין יסוד לקיטורים מעצבנים כאשר נפגשים בערבי יום שישי.
והנה אנו ניצבים לקראת הבחירות לכנסת ה-21. עיון קל במצעים הפוליטיים של המפלגות המרכיבות את מה שמכונה גוש הימין וגוש המרכז-השמאל מצביע על פער מהותי בעיקר בתחום אחד והוא: גבולות הקבע של המדינה.
בעוד שמפלגות הימין, שאולי גנזו או זנחו את חלום ארץ ישראל השלמה בריבונות ישראל, עדיין חפצות לעודד התיישבות יהודית בגושי ההתיישבות ובשטחים נוספים שמעבר לקו הירוק ולהמשיך לשלוט ביטחונית בכל מרחבי יהודה ושומרון ועד וכולל נהר הירדן - הרי שמפלגות המרכז קל וחומר השמאל, נכונות לפשרות ול"ויתורים כואבים", כלשונו של אריאל שרון ז"ל.
הפער התהומי בין שתי העמדות נעוץ בעיקר בעתידה של ישראל - האם אנו חפצים במדינה של כל תושביה, קרי: מדינה דו-לאומית [עם או בלי אפרטהייד], או שמא אנו חפצים במדינת הלאום של העם היהודי (בישראל ובגולה), כחזונם של אבות התנועה הציונית וכפי שנקבע במגילת העצמאות, כמו גם בחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כנה ואמיתית שאם אנו חפצים לשמור על ישראל כמדינת הלאום היהודי עלינו להבטיח את קיומו של רוב יהודי מוחץ, ולשם מימושו עלינו להיפרד בשלום מהעם הפלסטיני על-ידי כינונה של מדינה פלסטינית.
לשם המחשת דברינו נניח שההנהגה הפלסטינית תכריז קבל עם ועולם שאין היא חפצה בכינונה של מדינה עצמאית, שאין היא מתנגדת לסיפוח של יהודה ושומרון (ואולי גם של רצועת עזה) לישראל, שאין לה התנגדות להתנחלויות בכל רחבי ארץ ישראל עד לנהר הירדן, שלא תהא אינתיפאדה שלישית, שאין לה כל דרישה להענקת אזרחות ישראלית או לתעודת זהות כחולה לתושבים הפלסטינים ולסיום היא תוסיף - " איננו רוצים כלום, ונתראה בעוד 20 שנה". ברור שישראל לא תוכל לכפות על העם הפלסטיני להפוך למדינה אם הוא אינו חפץ בכך!
אכן מצב היפותטי כזה עדיין אינו קיים, ואולם הוא יכול בנקל להיווצר אם לא נשכיל לפעול עתה בחכמה כפי שיצחק בן אהרון ז"ל אמר: "עוז לתמורה בטרם פורענות". אם לא נעשה כן, תהא זו תחילת סופו של החזון הציוני ושל ישראל כמדינת הלאום היהודי, ומטעם מרכזי זה היפרדות מהעם הפלסטיני הוא אינטרס מובהק ואמיתי שלנו.
סמוך לאחר מועד הבחירות לכנסת ה-21, הממשל האמריקאי יניח בפנינו ובפני העם הפלסטיני את "עסקת המאה" להסדר שלום וסוף הסכסוך, תוך הצבת דרישות לוויתורים כואבים הדדיים שינפצו את חלומם של אלה שעדיין דוגלים בארץ ישראל השלמה. סביר להניח כי תוכנית השלום האמריקאית תושתת על מספר רכיבים מהותיים, והם: הכרה במדינה פלסטינית שבירתה בירושלים המזרחית תוך כינונו של משטר בינלאומי מיוחד לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים, ויתור פלסטיני על תביעת "זכות השיבה", הכרה בגושי ההתנחלויות בריבונות ישראל תוך חילופי שטחים ופינוי כ-80 אלף מתיישבים מהתנחלויות (שמחוץ לגושים), פירוז המדינה הפלסטינית, תוך שימור רצועת ביטחון ישראלית לאורך נהר הירדן והנהגה פלסטינית אחידה בגדה המערבית וברצועת עזה וחיבורה (בשלב מאוחר יותר) למדינה פלסטינית.
אלה יהיו המקלות ובצדם גם גזרים בדמותה של "תוכנית מרשל" כלכלית, בסכומי-עתק, לשיקום ובניית תשתיות ומקורות תעסוקה לעם הפלסטיני וכיסוי העלויות שישראל תיאלץ לשאת בהן כתוצאה מיישום ההסדר. ומה תהא העמדה של ממשלת ישראל? אני סבור כי היא לא תמהר להשיב בשלילה, כדי לא לעצבן את הממשל האמריקאי ואת הקהילה הבינלאומית, ותעדיף שההנהגה הפלסטינית תקדים ותאמר "לא", ואז ישראל תודיע קבל עם ועולם: "אין עם מי לדבר".
ונניח למטרת הדיון שההנהגה הפלסטינית תשיב בחיוב לתוכנית (עם או בלי שינויים), האם ממשלת ישראל תהא מסוגלת לתת תשובה עקרונית חיובית!? וכאן אנו מגיעים לתוצאות הבחירות ולכותרת של מאמר קצר זה. אם אכן גוש הימין ירכיב את הממשלה הצרה הבאה, לא יהא לו קושי (אם רק ירצה) להשיב בחיוב (עם או בלי שינויים), גם במחיר פרישה של סיעות הימין הקיצוני, שכן גוש המרכז והשמאל (אף אם יהא באופוזיציה) יתמוך במהלך ההיסטורי וככל הנדרש יצטרף לממשלת אחדות (גם אם נתניהו יעמוד בראשה).
שונה המצב אם גוש המרכז והשמאל ירכיב את הממשלה הצרה הבאה - הוא לא יהא מסוגל להשיב בחיוב (גם אם ירצה) כאשר גוש הימין באופוזיציה. אני כבר רואה את מאות אלפי המפגינים ברחבי המדינה ואת הקשיים שיתעוררו ביישום התוכנית.
ואשר לתוצאות הבחירות, שככל הנראה יוכרעו על חודם של שלושה או ארבעה חברי כנסת - אני סבור כי אין להן כל חשיבות לענייננו, שכן גם אם גוש המרכז והשמאל יצליח (בתמיכה של המפלגות הערביות) לייצר "גוש חוסם" - עדיין רחוקה הדרך לכינונה של ממשלה יציבה שתהא מסוגלת להניע את "גלגלי ההיסטוריה".
נוכח האחריות הרבה הרובצת על שכמה של ההנהגה הלאומית שלנו על כל גווניה הפוליטיים, עליה להתוות את העתיד של ישראל עשרות שנים קדימה, ובנסיבות הקיימות אני סבור כי ניתן לעשות זאת רק על-ידי כינונה של ממשלת אחדות רחבה "מקיר לקיר" (ללא פסילה אישית), תוך שימור ישראל כמדינה דמוקרטית של הלאום היהודי (בישראל ובעולם) ואבטחת ביטחונה לעד.
אני ער לקשיים שעלולים להיווצר בניסוח קווי היסוד של ממשלת האחדות, ואולם האתגרים המשותפים חזקים יותר מכל אמירה מילה או ניסוח שניתן למצוא להם פתרון יצירתי, ובקיצור: מול הסיכונים והסיכויים אחדות העם תגבר.
הכותב עומד בראש משרד עורכי הדין כספי ושות'.