בית הכנסת הגדול ברחוב הרב קוק בחולון / צילום: כדיה לוי
נימוקים עדתיים עדיין חיים ובועטים, כך גילתה לאחרונה עיריית חולון.
הרקע: בית כנסת אשכנזי בבעלות עותמנית
עמותת "מוסדות חיים נצחיים" ביקשה להקצות לה את זכויות העירייה במגרש ברחוב הרב קוק 5 בחולון, שעליו בנוי בית כנסת שהוקם בשנות ה-50. בית הכנסת בנוי על קרקע ש-75% ממנה בבעלות אגודה עותמנית, ו-25% ממנה בבעלות עיריית חולון, שקיבלה את הזכויות מתוקף "הקדש ציבורי".
בית הכנסת הוקם ונבנה - וגם מתוחזק - מכספי תרומות של חברי האגודה בלבד, ללא השתתפות כלשהי של העירייה בהוצאות. נוסח התפילה הציבורית שנקבע בבית הכנסת לפי תקנון האגודה הוא נוסח עדות אשכנז.
יאללה מכות: הדרישה להתפלל בנוסח ספרדי מגיעה לתגרה
באוגוסט 2017 פנתה עמותת "מוסדות חיים נצחיים" לאגודה, וביקשה להשתמש בשטח בית הכנסת כדי לקיים במקום תפילות בנוסח עדות המזרח. לאחר סירוב האגודה, נכנסו קבוצת מתפללים מטעם העמותה לבית הכנסת וביקשו להתפלל בו ללא אישור האגודה. חרף דרישת גבאי בית הכנסת, המתפללים סירבו לעזוב, ובמקום התפתחה תגרה. תופעה זו חזרה על עצמה במשך מספר שבתות.
בעקבות התנהלות העמותה פנתה האגודה לבית משפט השלום בפתח-תקווה וקיבלה צו מניעה זמני האוסר על שבעה מאנשי העמותה להפריע לשימוש בית הכנסת או לקיים בו מנייני תפילה עצמאיים שלא ברשות האגודה.
העמותה פנתה אל העירייה בדרישה להקצות לה את חלקה במגרש, באופן שתקבל לידיה 25% משטח בית הכנסת.
עתירה נגד העירייה: הדרה על רקע אתני
עיריית חולון סירבה להקצות לעמותה את חלקה, והעמותה הגישה עתירה נגד העירייה, בטענה לאפליה והדרה על רקע דתי אתני, שכן מתפללים אשכנזיים מונעים בכוח ממתפללים ספרדיים להתפלל בנוסח מזרחי בבית כנסת ציבורי. בעתירה נטען כי הדבר נובע משיקולים זרים, שכן חברי האגודה הם קומץ מתפללים אשר מובלים על-ידי נציגי חב"ד שזוכים ליחס חם בעירייה, ככל הנראה בעקבות "סופגניות, אוזני המן, ועוד תופינים" אשר מחולקים במשך השנה במסדרונות העירייה על-ידי נציגי חב"ד.
לטענת העמותה, העירייה פועלת מתוך משוא-פנים ומתוך ניגוד עניינים, והיא למעשה משמשת כנציגה ושלוחה של האגודה.
לטענת העמותה, סירובה של העירייה להקצות לה זכות בבית הכנסת אינו מנומק, ומדובר בהחלטה שרירותית ובלתי סבירה, שכן העמותה מקיימת אחר כל התנאים לשם הקצאה.
עוד נטען בעתירה כי העירייה הפרה חובת נאמנות ושקיפות לציבור, כאשר דחתה את דרישת העמותה על בסיס מדיניות פנימית שמעולם לא פורסמה, לפיה העירייה אינה מקצה שטחים בבעלותה אם מדובר בבעלות במושע. בהתאם להוראות החוק, לא חלה כל מגבלה המונעת מהעירייה להעביר את חלקה בקרקע גם ללא הסכמת השותף האחר - קרי האגודה.
העירייה טוענת: כפופים לכתב ההקדש
מנגד טענה עיריית חולון כי דין העתירה להידחות, משום שאין אפשרות משפטית או מעשית להיענות לבקשת ההקצאה. ראשית, זכויות העירייה כפופות לכתב ההקדש, שמייעד את השימוש בשטח למטרת חינוך ולא למטרות בית כנסת. שנית, בית הכנסת מצוי בבעלות האגודה שאיננה מוסד עירוני. שלישית, אין היתכנות פיזית לשילוב פעילויות נוספות בבית הכנסת מעבר לאלה הקיימות בו כיום. לבסוף, מבחינה מעשית, בנסיבות בהן לא קיים כל תיאום או שיתוף בין העמותה לבין האגודה, כל שינוי במבנה או באופן ניהולו יגרור סכסוכים שיפגעו בתפקודו השוטף של בית הכנסת.
גם האגודה טענה כי דין העתירה להידחות, וכי מדובר בהמשך ניסיון השתלטות כוחני של העמותה על בית כנסת פעיל אשר הוקם ברובו על שטח פרטי של האגודה, וזאת באמצעות אלימות, איומים והפחדות. לטענת האגודה, היא זו שהפעילה את בית הכנסת מאז בנייתו ללא התערבות של העירייה, לכן הלכה למעשה העירייה כבר הקצתה את הקרקע לצורכי בית הכנסת ומדובר במעשה עשוי.
עוד טענה האגודה כי העמותה הסתירה במכוון עובדות כי שליש מבאי בית הכנסת הקבועים מתפללים בנוסח עדות המזרח, וכי כל מתפלל רשאי להתפלל באופן שבו יחפוץ, ואף עומדים לרשותו סידורים בכל הנוסחים לשם כך. עם זאת, הנוסח הציבורי שנקבע על-ידי האגודה בהתאם לתקנון הוא נוסח אשכנז, וזהו הנוסח בו מתפלל החזן.
לטענת האגודה, לעירייה אין כל סמכות להתערב בנוסח התפילה. כמו כן, כיום ישנם קרוב ל-60 חברים באגודה ועוד עשרות מתפללים שאינם קבועים, ובכל שבת מצויים בבית הכנסת 150 מתפללים. לעומת זאת, העמותה מייצגת 104 מתפללים בלבד.
השופט: "חבל שבכלל העלו את הטיעון העדתי"
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט חגי ברנר, החליט לדחות את העתירה וחייב את העמותה בהוצאות משפט בסך 20 אלף שקל. הוא הזכיר כי לא מדובר במגרש ריק אלא בבית כנסת פעיל מזה 70 שנה, שמוחזק ברציפות על-ידי אותה אגודה עותמנית. זכויות העירייה בקרקע בשיתוף בלתי מסוים (מושע) עם האגודה ובשטח הבנוי של בית הכנסת מהווה חלקה של העירייה 25% בלבד.
"בנסיבות אלה הקצאת חלקה של העירייה לעותרת, משמעותה האחת והיחידה היא יצירת סכסוך, ריב ומדון בלתי פוסקים בנוגע לאופן ניהולו של בית הכנסת", קבע השופט ברנר. "הבעלות בבית הכנסת היא פרטית של האגודה, שגם הקימה אותו מכספי התרומות שקיבלה וגם ניהלה אותו ברציפות מאז הקמתו ועד היום".
נימוק נוסף שנתן ברנר הוא שהעירייה לא יכולה להקצות את הקרקע לשימוש המנוגד לשימושים שנקבעו בכתב ההקדש, שקבע בשנת 1952 כי הקרקע תינתן לעירייה לטובת שימוש של בית ספר, גן ילדים, הרצאות, ספריות, אולמות קריאה וכו'. על רקע זה העירייה אינה יכולה להקצות את השטח לעמותה למטרת בית כנסת. בהקשר זה הסבירה עיריית חולון כי העובדה שבמקום כבר פועל בית כנסת היא כי כשהעירייה קיבלה את הקרקע כבר פעל עליה בית כנסת.
השופט ברנר קבע כי הרשות יכולה להקצות רק מה ששייך לה ולא מעבר לכך: "ככל שיש לרשות המקומית זכויות מיעוט חלקיות בקרקע בחלק בלתי מסוים ממנה (מושע), ממילא אין היא יכולה להכתיב לשותפיה בקרקע מהו השימוש שיעשה בקרקע".
השופט דחה גם את הטענה לאפליה פסולה על רקע עדתי ולפגיעה בחופש הפולחן של חברי העמותה. "חבל שהעותרת בכלל מצאה לנכון להעלות טיעון זה בכדי לנסות ולשוות לסכסוך אופי עקרוני", קבע ברנר. "מנהג ארצנו שכל בית כנסת מאמץ לעצמו נוסח תפילה מסוים בדרך-כלל של עדה כזאת או אחרת. כל אדם יכול להתפלל בבית כנסת שימצא לנכון, אך מתפלל אורח לא רשאי לכפות על מארחיו את נוסח התפילה המקובל עליו". גם במקרה הזה, קבע ברנר, בבית הכנסת מתפללים כיום בני כל העדות, שליש מהם בנוסח עדות המזרח, ואיש אינו מונע זאת מהם.
את האגודה העותמנית ייצגו עורכי הדין ירון קוסטליץ ויואב סטשבסקי ממשרד קוסטליץ ושות'.