1. הצלחת הנפקת ישראכרט: סימן מעודד לבורסה
ההצלחה של הנפקת ישראכרט בבורסה מבורכת מאוד, והיא סימן מעודד. היא סימן מעודד משום שהבורסה הוכיחה שהיא מסוגלת לקלוט בקלות יחסית הנפקות ענק בסדר גודל של ישראכרט: כ-1.6 מיליארד שקל. הוכח גם שעדיין אפשר למכור היישר לציבור את מרבית המניות - כ-60% - של חברה מסוימת וגדולה, אירוע די נדיר בהנפקות בתל-אביב.
גם העובדה שבנק הפועלים זנח את הרעיון הלא מוצלח לחלק את מניות ישראכרט כדיבידנד בעין - דיבידנד המשולם ברכוש ולא בכסף - כחלק ממכירת ישראכרט - לטובת מכירת רוב המניות בבורסה ועשה זאת בעיתוי הנכון - זה ייאמר לזכות הנהלתו. זה יאפשר לו למכור עתה בנחת את יתרת המניות, כגרעין שליטה.
אפשר לומר שההנפקה המוצלחת של ישראכרט בבורסה היא אחד ההישגים של רפורמת שטרום. רפורמה שכפתה את מכירת שתי חברות כרטיסי האשראי הגדולות על-ידי בנק הפועלים ובנק לאומי. אך למרבה הצער, זו לא הייתה המטרה של הרפורמה, בוודאי לא המטרה העיקרית שלה. כפי שנראה, גם יוזמי הרפורמה סבורים כי הרפורמה הולכת ומתרחקת מהיעדים שהציבו לה.
2. מוועדת בכר ועד ועדת שטרום
מדהים איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ולו בצורה קצת אחרת. כשהבשילו המסקנות של ועדת שטרום להגברת התחרות במערכת הבנקאית, כתבתי פה, לא פעם ולא פעמיים, שהתסריט של ועדת בכר עלול להתממש שוב - והרפורמה תעבוד בסופו של דבר לרעת הצרכנים. במקום תחרות על שירותים בנקאיים, תחרות שאמורה להוזיל את מחירי השירותים באשר הם, התסריט היותר ראלי הוא שהמחירים יעלו.
ובכן, זה בדיוק מה שעומד לקרות, אחרי מכירת לאומי קארד לקרן ורבורג פינקוס והשלמת הנפקת ישראכרט, ויש לי הוכחה חותכת לכך שזה אכן המצב. מי שנתן את העדות הזו הוא לא אחר מאשר דרור שטרום עצמו, הרוח החיה מאחורי הרפורמה ומאחורי כל הסיסמאות שלה על תחרות וירידת מחירים. שטרום הטיל את עדות הפצצה שלו השבוע בכנס הפיקוח על הבנקים כשאמר: "לא צריך להיבהל אם המרווח באשראי הצרכני יעלה. יכול להיות שנראה בשוק עוד אנשים שיקבלו אשראי, כאלה שלא מקבלים היום. הכל תלוי מה יהיה היקף הקהל. ככל שהקהל יהיה רחב יותר, הריבית הממוצעת תעלה ואין בזה דבר פסול".
לא ייאמן! העדות של שטרום למעשה "הפלילה" את עצמו. שטרום, שעמד בראשות ועדה להגברת התחרות במערכת הפיננסית, מודה שהמרווח הפיננסי, כתוצאה מהצעדים שלו להגברת התחרות, עלות לעלות! יתירה מכך: התירוץ של שטרום הוא שאין בכך שום פסול ולא צריך להיבהל מכך - זה אך טבעי. כלומר, שטרום מכשיר את הקרקע לכישלון הצפוי של הרפורמה שלה מבחינת מחירים, שזה הפקטור הכי משמעותי בכל תחרות ומנסה להסיט את הדיון להרחבת מעגלי האשראי לאנשים שלא קיבלו אותו כביכול עד עתה.
מבחינתו, לא חשוב שהמרווחים יעלו, זה אפילו לא פסול, העיקר שיותר אנשים יקבלו יותר אשראי. רגע, רגע. הרי המטרה העילאית של תחרות היא להוזיל את מחירי השירותים לצרכנים ופה קורה ההפך: הרגולציה הישראלית, בראשות שטרום, יוזמת רפורמת עם פסטיבל רעשני במיוחד של יחסי ציבור, רפורמה שעושה בדיוק את ההפך ממה שיוזמיה הצהירו עליו עם צאתם לדרך.
רפורמת שטרום היא דוגמה מצוינת לרגולציה העקומה בישראל. אפשר להניח שיוזמי הרפורמה התכוונו לעולם תחרותי שכולו טוב לצרכנים בתחום האשראי. אבל זו בדיוק הבעיה: הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. לא שהמצב שנוצר הוא גיהנום, בהחלט לא, אבל הוא לא, וגם לא יהיה מה שחלמו עליו תוך שיווק אגרסיבי של חלומות באספמיה לציבור.
3. משקי-הבית משלמים את המחיר
כל רפורמה מתחילה מכוונות טובות וראויות: הבנקים אכן מאוד דומיננטיים באשראי למגזר הפרטי - שליטה של כ-82% בשוק האשראי הצרכני - ולכן המטרה של כל יוזמה שנועדה לגוון את מקורות האשראי היא ראויה. גיוון או תחרות על מקורות אשראי אמורים להוזיל את המחירים, והכוונה היא להוזלה במרווח הפיננסי.
מהו אותו מרווח במילים פשוטות? המרווח הוא מעין דמי תיווך בגין הפעילות הבנקאית. הבנק לוקח כסף מפלוני, בדרך כלל ממשקי-הבית באמצעות פיקדונות, ואז מלווה אותו לאלמוני, בדרך כלל לסקטור העסקי וגם למשקי-הבית. על הפיקדונות הוא משלם ריבית נמוכה יחסית ועל ההלוואות הוא גובה ריביות גבוהות יחסית. ההפרש הוא אותו מרווח פיננסי, אחד ממרכזי הרווח המשמעותיים של הבנקים.
איפה נעוצה הבעיה? בהבדלי המרווח בין משקי-הבית לסקטור העסקי: בעוד שהמרווח הפיננסי בסקטור העסקי עומד על כ-2%, אצל משקי-הבית - ללא משכנתאות, שם המרווח נמוך מאוד - הוא מתקרב ל-6%. זה אומר דבר מאוד פשוט: משקי-הבית, חסרי יכולת המיקוח, מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים את הריביות הגבוהות ביותר על אוברדראפט או על הלוואות אחרות, שלעתים מגיעות עד 14%-15% בסביבת הריבית הנוכחית.
4. נפרק את הבנקים ונייצר תחרות: זה לא עובד
מה שניסתה לעשות ועדת שטרום כדי לייצר תחרות, היא להפריד את שתי חברות כרטיסי האשראי הגדולות מהבנקים, תחת התפיסה הידועה הלקוחה מוועדת בכר, שאם נפרק חלקים מהבנקים, אותם חלקים יתחרו בהם לחיים או למוות לטובת הצרכנים. זה לא עבד בוועדת בכר וזה גם לא יעבוד הפעם.
את לאומי קארד רכשה קרן פרייבט אקוויטי. את ישראכט קנו, בחלקה, הציבור, באמצעות הנפקה כך שהיא עוברת, בינתיים, לשלטון מנהלים. הגופים הללו ירצו הרי להחזיר כמה שיותר מהר את ההשקעה (ורבורג פינקוס) ולהניב תשואה גבוהה ככל האפשר לבעלי המניות מקרב הציבור (ישראכרט). לכן אפשר לשכוח מתחרות ומירידת מחירים לצרכנים, ואפשר לדבר על הדברים ההפוכים, בדיוק כמו בוועדת בכר: זחילה של מחירים כלפי מעלה, כפי שכבר מורגש בשנה האחרונה, ו"סיבוב" גדול במיוחד על גבי הצרכנים החלשים.
זו הסיבה, אגב, שלאומי והפועלים לא ממש מבכים את הפרידה הכפויה מחברות כרטיסי האשראי שלהם. הם קיבלו מחיר טוב והם מצאו את הדרך לחיות בשלום עם "המתחרות" שלהם כביכול בעתיד.
לאומי, למשל, ימשיך לתת ללאומי קארד מימון זול, יבצע ללאומי קארד הקדמת תשלום בגין העסקאות של לקוחותיו והכי חשוב - הוא התחייב להנפיק מספר מינימלי של כרטיסי לאומי קארד - כלומר, מה שהיה הוא שיהיה: לאומי יפיץ בעיקר כרטיסי לאומי קארד בשנים הקרובות. ב"תמורה", סיכמו הצדדים שיוגבל המידע על לקוחות לאומי שיעבור לאומי קארד. המשמעות היא חסם לתחרות בין שני הצדדים. אז מה השתנה? כלום לא השתנה, חוץ מהבעלות על החברות.
5. השיח הפופוליסטי: מי שנגד הופך אוטומטית למושחת
לא רק הנאיביות של הרגולטורים, בדיונים על מפת הרפורמות שלהם, מדאיגה. מה שמטריד זה השיח הפופוליסטי שהם מייצרים, בשם המקצועיות כביכול. כל רפורמה מתחילה בהפצצה של קלישאות כמו "האינטרס הציבורי", "טובת הציבור", "טובת הדמוקרטיה" וכד' ונגמרת בקול ענות חולשה.
כל הביטויים הללו הם כלי משחק על לוח השחמט של הרגולטורים ולהקת המעודדות שלהם בעיתונות במטרה אחת בלבד: להציג את כל מי שמעז להעלות ביקורת נגד יישום הרפורמות המתוכננות כמושחת, כמשרת של הבנקים וכמי שמסכל רפורמות חשובות וכמי שפועל נגד האינטרס הציבורי. אין לדמוניזציה זו שום קשר כמובן עם המציאות, אבל למרבה הצער היא עוזרת להעביר הרבה "רפורמות" שיותר מאשר הן מועילות הן מזיקות.
6. הטכנולוגיה היא הרגולציה הכי אפקטיבית לצרכנים ולתחרות
אז מה בכל זאת הפתרון? מי שחושב שיש פתרון קסם להגברת התחרות באשראי הצרכני משלה את עצמו. ספק גדול אם יוזמה רגולטורית כזו או אחרת, תצליח לספק את התוצאות המקוות. המדינה פספסה את האופציה להפוך את בנק הדואר לבר-תחרות באשראי הצרכני, מעין בנק חברתי, ותלתה את יהבה על חברות כרטיסי האשראי.
כמובן שרגולציה הכרחית ותמשיך להיות קיימת, השאלה היא רק המינון שלה, האפקטיביות והתועלת שבה. היא נחוצה במקרה של כשל שוק קיצוני במיוחד וספק גדול אם האשראי הצרכני הוא המקרה הקיצוני הזה. ובלאו הכי, מה שלא עשתה ותעשה הרגולציה, תעשה הטכנולוגיה - "הרגולציה" הטבעית והטובה ביותר לכל שוק ומחוללת התחרות האפקטיבית ביותר, במיוחד בשוק הבנקאות והפיננסים. מיזמי הפינטק, מיזמי ה-P2P ומאגר האשראי שאוטוטו יתחיל לפעול, עושים ויעשו בשביל התחרות והצרכנים הרבה יותר מועדת שטרום.
