הדס שטייף, נתן זהבי / צילום: יונתן בלום, תמר מצפי
ב-18 ביוני 2014 ניקה בית המשפט העליון את מגישת התוכנית "עובדה", אילנה דיין, מאחריות ללשון הרע בגין התחקיר בעניינו של סרן ר' בפרשת וידוא הריגה של ילדה פלסטינית. באותו מקרה ביטלו שופטי העליון את עיקרון ה"אמת לשעתה", וקבעו כי רק פרסומים נכונים של "עיתונות אחראית" ובתום-לב, דוגמת זה של דיין, יזכו להגנת "אמת בפרסום".
השופט עוזי פוגלמן הציע באותו מקרה רשימת מבחנים שעל-פיהם ייקבע האם פרסומים בתקשורת נעשו תוך "עיתונות אחראית" שמגינה על המפרסם מחיוב בלשון הרע. בין המבחנים שקבע העליון, שנסמכו בין היתר על כללי האתיקה של העיתונאים: פרסום תוך הסתמכות על מקורות מהימנים ורציניים; פרסום תוך נקיטת אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום; אמונת המפרסם באמיתות העובדות; טון הפרסום וסגנונו; פרסום תגובתו של הנפגע ותמצית גרסתו ועוד.
שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, אושרי פרנקל-פרוסט, הגיעה למסקנה כי בפרסומים שלה על המעשים שביצע לטענתה נתן זהבי, נכשלה הדס שטייף בכמה מהמבחנים שהעמיד העליון ל"עיתונות אחראית" והתרשלה בתפקידה כעיתונאית.
השופטת ציינה כי שטייף לא פנתה לזהבי לתגובה לחלק מהפרסומים, טענה להיקף עדויות שאינו קיים, העצימה את הפרסומים תוך שחזרה עליהם בתוכניות שונות, והחמור מכל - לא בדקה את אמיתות הפרסומים בכלים העיתונאיים המתבקשים. השופטת כתבה בהקשר זה כי שטייף לא ראיינה עדות רלוונטיות שנכחו בחלק מהאירועים שהתרחשו בפאבים, לא נפגשה עם חלק מהעדות והסתמכה על שיחות טלפון עמן, ואף לא יצרה קשר עם בעלי הפאבים כדי לבדוק את גרסתם.
מה היא "עיתונות אחראית"
חלק מהביקורת של השופטת על העבודה העיתונאית של שטייף נראית כנכונה. כשעיתונאי מביא לפרסום מידע כל-כך קשה ובעייתי אודות אדם אחר, שיכול לחסל לו את הקריירה ולהטיל עליו אות קלון שילווה אותו לכל מקום, ובהתחשב בכך שמדובר בפרסום אודות אירועים שהתרחשו לכאורה לפני שנים רבות, מצופה ממנו שיעשה עבודת תחקיר מקיפה ומעמיקה שלוקחת בחשבון גם את גרסת הצד השני. שיהפוך כל אבן אפשרית כדי לברר שהפרסום הוא נכון ומדויק.
עם זאת, גם אם שטייף הייתה צריכה לעשות יותר לבירור האמת, פסק הדין בתביעת זהבי נגד שטייף אינו חף מקשיים, וקיים סיכוי שהוא יתהפך בהליך הערעור שייערך בבית המשפט המחוזי. שטייף הצליחה להביא לעדות נשים שסיפרו על הטרדות שהן חוו לטענתן, כאשר התיאורים שלהן את מה שקרה היו מפורטים. בחלק מהמקרים השופטת גם לא דחתה את התיאור העובדתי של שטייף, אלא הגיעה למסקנה כי אין ראיה לכך שהמעשים שתוארו נעשו בניגוד לרצון הנשים.
גם חלק מהאמירות של זהבי במשפט לא בהכרח יסייעו לו בהמשך הדרך המשפטית. למשל, כשהוא העיד לגבי אירוע שלפי הנטען התרחש באחד הבארים, אמר זהבי כי "בחורה בת 20 שמגיעה בשעת לילה מאוחרת למועדון מהסוג הזה לא באה לקרוא פרקי תהילים".
דבר אחד בטוח: פרשת הדס שטייף-נתן זהבי רחוקה מסיום. אחרי שהיא תתגלגל מכאן למחוזי, היא כנראה גם תגיע בהמשך לפתחו של העליון, שינסה לקבוע מה הוא האיזון הראוי בין האינטרס החברתי העומד בבסיס הרעיון של קמפיין MeToo# לבין הצורך בשמירה על שמו הטוב של אדם. בדרך, שוב יידרשו בתי המשפט לשאלה מה היא "עיתונות אחראית", וכמה רחוק צריך ללכת עיתונאי לפני שהוא מפרסם מידע בעייתי לכאורה שקיבל.