תיירות בים המלח / צילום: Shutterstock
עוד לפני שתתחיל חופשת הקיץ נתחדש בשר תיירות חדש. השר היוצא יריב לוין הצליח להותיר חותם במשרד שבעבר נחשב כלא נחשק בעליל, והיושבים בראשו עד אז היו הרבה פחות נחושים ונלהבים לפעול בתחום.
לוין מצהיר על עצמו כי הוא זה שבחר במשרד התיירות (כנחמה מסוימת, ובכל זאת), והוא זה שגם הצליח לסמן לעצמו הישג של הגדלת מספר התיירים שנכנסו לישראל. ואכן, שנת 2018 הסתכמה עם כניסה של 4.1 מיליון תיירים, גידול דו-ספרתי ביחס לשנה קודמת. וזה בדרך אל היעד של ה-5 מיליון - מספר מרשים לכל הדעות אבל עדיין רחוק מהפוטנציאל של ישראל כיעד תיירותי שיש לו הרבה מה להציע מעבר לאתרי הדת שמושכים את הצליינים מעצמם.
הגדלה של מספר התיירים שבאים לישראל היא פועל יוצא של כמה גורמים. הראשון והעיקרי אינו נתון באופן ישיר לשר התיירות, והוא נוגע למצב הביטחוני. ענף התיירות הוא הראשון להגיב על מתחים גיאו-פוליטיים - אומנם פחות מאשר בעבר, אבל לא מעט תיירים מעדיפים להדיר רגליהם משטחי עימות. שאר הגורמים מתייחסים למאמצי שיווק שלהם מספר זרועות, ומעל הכול ניצב עניין התקציב השנתי שמצליח השר להשיג למשרדו - וכאן נרשם הישג של תקציב שמגיע ל-1.2 מיליארד שקל לשנה (ב-2019).
מספר התיירים שבאים ארצה מאפשר להתהדר בו כמדד להצלחה, אבל הוא אינו חזות הכול. אילו אתגרים ניצבים בפני מי שיתפוס את כיסא שר התיירות?
1.
להגדיל את מספר חדרי המלון: מאות בתי המלון שפזורים בישראל לא מצליחים לשבור את גרף הביקוש וההיצע. בתקופות שיא תיירים לא יכולים להשיג חדר בתל-אביב או בירושלים, שני היעדים המבוקשים ביותר - אולי הם יכולים בעצם, אבל במחיר לא שפוי, כזה שגובים בתי מלון יוקרתיים במרכז פריז או במנהטן. למה? כי אין מספיק בתי מלון בישראל בכלל ובערים המתוירות בפרט.
לוין חזר ואמר כמו מנטרה "כי היצע יגדיל את התחרות", ואף קידם תוכנית לעידוד יזמים ולהקלה בביורוקרטיה הסבוכה - אבל עדיין אם תייר צריך לשלם 300 דולר ללינה במלון נחמד, סימן שמשהו לא עובד במשוואה. לוין אף חזר והדגיש את הצורך לבנייה של בתי מלון בדרגת אירוח בינונית ומטה - אלא שמרבית היזמים מעדיפים להשקיע עוד קצת בעלויות ההקמה (כי ממילא הרכיב העיקרי הוא הקרקע) וללכת על נישת היוקרה, הבוטיק, המיוחד וגם - היקר.
אומנם מסתמנת פריחה בתחום ההוסטלים עם כניסת רשתות בינלאומיות לישראל - אבל חייבת להתכנס תוכנית עידוד שתביא לכאן גם רשתות של בתי מלון שמתחמים בדרגת אירוח הביניים, לצד עידוד יזמים מקומיים להגדיל את ההיצע לקהלים מגוונים. תייר לא יכול להגיע לכאן ולשלם 50-60 דולר על כרטיס טיסה ולהיתקל במחירי הלינה היקרים שיש לישראל להציע, וזה עוד מבלי שהוא נחשף למחירים היקרים בכל החזיתות במה שמוכר כמדד הבירה.
2.
לצד הצורך להגדיל את מספר חדרי המלון, ענף הדירות להשכרה לטווח קצר צומח בקצב מסחרר. בתל-אביב לבדה יש יותר דירות להשכרה לתיירים מאשר חדרים בבתי המלון. היעדר המס שעליו דובר רבות, מסדר לציבור להפוך ל"מלונאים" - וגם למלונאים להיכנס לתחום - וטוב שכך. הנושא המיסויי אומנם אינו מונח לפתחו של שר התיירות, שמבחינתו "נהנה" מכך שהתיירים שהוא מביא יכולים למצוא מקום לינה זול יותר מבתי המלון היקרים - אבל גם שר התיירות צריך לחתור לכך שתהיה אסדרה בענף.
3.
התיירות הכפרית בישראל נמצאת בדעיכה מזה שנים. למעשה, מדי שנה מצבה הולך ומחמיר, ושיעורי התפוסה צונחים אל מתחת ל-25% בממוצע בשנה. האצבע המאשימה לא מורה רק לכיוון השמיים הפתוחים, ולכך שנופש מעבר לים עולה כמו סוף שבוע בגליל, אלא היא זועקת לאוזלת-יד מכיוון משרד התיירות שפחות מטפח את תיירות הפנים.
התיירות הכפרית הפריפריאלית (בעיקר בצפון) נשענת רובה על המטיילים הישראלים. לא רק שזו תיירות יציבה יותר (בברומטר המצב הביטחוני), אלא שהיא חשובה, ויש לטפח גם אותה. ראשית דרך אסדרת הענף הזה, לרבות פיקוח מקיף על הצימרים; שנית דרך בחינה של הקלות ליזמים הפרטיים הללו שהולכים ונעלמים בעננת העלויות המכבידות שתחתן הם קורסים. אז נכון שלא כל חקלאי יכול לסדר את החדר ששימש בעבר את הבן ולהפוך למלונאי - אבל בדיוק לשם כך נדרשת חשיבה מעמיקה בתחום הזה, לטובת התייר ולטובת היזם.
זאת ועוד, גם עידוד תיירי החוץ להגיע לאזור הצפון והדרום צריך ויכול להיעשות עם מאמצים להאריך את משך השהות הממוצעת בישראל וליהנות מיתרון הקוטן של מדינתנו, להוסיף לסיבוב של "תל-אביב-ירושלים-ים המלח" גם ביקור בגליל או בערבה.
4.
איך יכול להיות שבשדה התעופה בן-גוריון פועלות כ-140 חברות תעופה? זהו מספר עצום ביחס לגודלו, והוא נובע בין היתר מתוכנית מענקים שפיתח משרד התיירות. חברות תעופה שמפעילות טיסות ישירות מיעדים חדשים שהמשרד מזהה כי הם בעלי פוטנציאל להביא לכאן תיירים, מקבלות 250 אלף אירו לכל טיסה (750 אלף אירו ל-3 טיסות שבועיות). הכסף אמור להיות מושקע בעידוד ובהבאת תיירים לישראל, שתשווק להם כיעד תיירותי נחשק. תקציב המענקים שהשיג לוין עומד על כ-500 מיליון שקל בשנה.
האם המענקים מצדיקים את עצמם? על פניו כן. הם חלק מהעניין של הגדלת מספר התיירים שבאה לישראל, אבל לא במקרה יש מי שיטען כי הם גם סידרו לנופש הישראלי לצאת בהמוניו אל מעבר לים - גם על חשבון נופש בצימר בגליל.
8.5 מיליון ישראלים יצאו לחו"ל ב-2018 - יותר מפי שניים ממספר התיירים שבאו לכאן. אבל לא בכך מסתכמים המענקים - כדי להגביר את התיירות לאילת בעונת החורף, משרד התיירות יצא בקמפיין לטיסות ישירות לאילת (שכיום נוחתות בשדה התעופה רמון). על כל נוסע שמגיע, החברות מקבלות 60 אירו - מענק לא מבוטל שלפעמים מסבסד ביקור במדינה שכנה מבלי לעצור באילת כלל.
לצד העובדה שלחברות התעופה מוענק פטור מאגרות בשדה התעופה רמון, יכול להיות שצריך לבחון את המענק הזה ואת גובהו ואולי להשקיע אותו באילת עצמה. מצד אחד מחירי הנופש באילת מרקיעים שחקים, ומצד שני מזה שנים העיר לא התרעננה במתקנים תיירותיים חדשים - על אף שתוכניות מצויות בשפע.
5.
אל תגידו שבכל מקום בעולם עובדים על תיירים, ובכך נפתור את עצמנו מהסיפורים על תיירים שנחתו בנתב"ג ושילמו 1,000 שקל על נסיעה במונית לתל-אביב. הפרצוף של ישראל נמצא בכל אחד מהסיפורים המרגיזים האלה, במונית (כמובן שלא בכולן), בדוכני השוק או בחנויות. "הסבר פניך לתייר" היא סיסמה שצריכה לקבל משנה תוקף במדינה שהמוניטין שלה מפוקפק יחסית.
מה עושים? מטילים סנקציות. על משרד התיירות לבנות תוכנית שתאפשר הטלת קנסות על מי ש"דפק" תיירים. את התיירים יש לעודד להתלונן; ואת מי שעוד חושב שיוכל לשלשל לכיסו עוד כמה שקלים על גב התיירים - יש להעניש במלוא החומרה.