נציגי מפלגת חד״ש בדיון בבג"ץ / צילום: דוברות חד"ש
אמש סמוך ל-18:00 פשטה ההיסטריה במטות הבחירות של הרשימות הערביות. אחוז ההצבעה בשעה זו במגזר הגיע רק ל-30% והחשש היה כי שתי הרשימות, חד"ש-תע"ל ורע"מ-בל"ד, יימחקו ממפת הכנסת. קמפיין געוואלד בערבית, שכלל מסרונים, קריאות להצביע של המואזינים במסגדים, תרחישי אימה של השדרים בתחנות הרדיו בערבית ואפילו התגייסות של יו"ר העבודה אבי גבאי ויו"ר מרצ תמר זנדברג לשכנע מצביעים לצאת להצביע.
יו"ר חד"ש איימן עודה כתב בטוויטר: "חלום הבלהות שלנו הוא הפנטזיה של ראש הממשלה - כנסת ללא ייצוג ערבים, פתאום זו אופציה מציאותית, יודע שגעוואלד זה ביידיש, אבל הדאגה לילדים אוניברסלית". המהלכים האלה עזרו כנראה: ב-20:00 כבר נוצרו תורים וב-22:00 המספרים כבר הגיעו ל-52%, הרבה פחות מ-64% - אחוזי ההצבעה ב-2015, ופחות גם מ-57% - אחוזי ההצבעה של 2013, אבל כבר לא אסון.
כשהגיעו המדגמים שוב נפלו פניהם של ראשי הרשימות הערביות. לפי רובם בל"ד-רע"מ לא עוברת את אחוז החסימה. בלילה התמונה השתנתה מעט, ולפי תוצאות האמת ובסיוע הסכם העודפים עם הרשימה האחות, בל"ד-רע"מ עברה את רף הכניסה לכנסת. יו"ר בל"ד החדש, אמטנס שחאדה, עזב את המטה רק בבוקר עם הבשורות המרגיעות, אך עדיין עם חשש כי ספירת המעטפות הכפולות עשויה לשנות את התמונה. נכון לעכשיו יהיו עשרה חברי כנסת מהרשימות המייצגות את המרחב הערבי, ובהן חבר כנסת יהודי אחד - עופר כסיף.
"רק מפלגות ציוניות ויהודיות"
התוצאות הן לא הפתעה מוחלטת וראשי הרשימות הביעו גם בפניי, בראיונות קודם לבחירות, את החשש משיעור הצבעה נמוך יותר. לפי הסקר האחרון בציבור הערבי לפני הבחירות - סקר שערך ארגון "יוזמות אברהם", העוסק בקידום החברה הערבית, כמחצית מהמצביעים הערבים אמרו כי לא יגיעו לקלפי. מנתוני הסקר עולה כי רק 56% הודיעו שייצאו להצביע והמספר המשוקלל נמוך יותר. הסקר הזה חזה את המגמה וגם ניסה לתת לה תשובות. סיבה אחת בולטת הייתה אכזבה מתפקוד הרשימה המשותפת, ולצידה אכזבה מהתנהלות ראשיה, העימותים הפנימיים לאורך הקדנציה והפיצול ביניהם שנתפס כמאבקי אגו. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מחד"ש אומרת כי הסיבות העיקריות לפיצול היו דווקא אידאולוגיות, וכי היא ומפלגתה חשבו שלא צריך לפצל וניסו למנוע זאת עד להחלטה ללכת בשתי רשימות.
האכזבה מהח"כים הערבים קיימת בעיקר בקרב מי שנכנה "הערבי-ישראלי החדש". "הערבי החדש" (בדומה לחרדי החדש) דורש הכרה אזרחית בו, ומבין שכדי להשיג את ההכרה ואת התייחסות הממשל, עליו להיות חלק מהמשחק, או כפי שאמר לי רסאן, חבר מסכנין, "נמאס לנו להיות בטריבונה הצדדית מאחור - אנחנו רוצים להיות על המגרש, אפילו על הספסל, אבל לפחות שותפים".
סקר שערך בחודש ספטמבר אחד ממכוני המחקר הבולטים בישראל בקרב הערבים הראה ש-77% מהנשאלים תומכים ב"השתלבות ערביי ישראל במדינה במקום להיאבק בה" ו-70% תומכים באמירה "הרשימה המשותפת צריכה לעסוק הרבה יותר באינטרסים של ערביי ישראל על פני אלה של הפלסטינים בשטחים".
הד"ר ת’אבת אבו ראס, מנכ"ל משותף של "יוזמות אברהם", אומר כי מעמד הביניים הערבי מתחזק ומתרחב, הוא רוצה להיכנס למגרש הישראלי ועושה את זה בתחומים רבים, אבל בנושא הפוליטי הכול קופא על שמריו. חלק מהאשמה לפי הרחוב הערבי בחברי הכנסת וחלק גדול לא פחות במוסדות המדינה, ובפוליטיקאים הישראלים.
מי שסיפק את האכזבה הגדולה ביותר היה בני גנץ, הטוען לכתר ראשות הממשלה. אף שגנץ וחבריו חזרו ואמרו כי ברצונם לשנות את השיח ולפעול גם למען האוכלוסייה "הלא יהודית", הם הבהירו כי יפנו לשותפות פוליטית רק למפלגות ציוניות ויהודיות. אמירה כזו של נתניהו מוגדרת כגזענית, אבל כשנאמרה מצד כחול לבן חלפה כמעט ללא התייחסות ביקורתית.
עודה ניסה לעשות את הצעד הראשון לכיוון כשיצא בראיון ל"גלובס" בהצהרה די היסטורית מצד מנהיג חד"ש כי יהיה מוכן לתמוך בקואליציה של גנץ מבחוץ תמורת כמה תנאים שהציב, רובם כלכליים. ואפילו שחאדה, מנהיג בל"ד החדש, דיבר באופן שונה לחלוטין מקודמיו חנין זועבי וג’מאל זחאלקה ובראיון עימנו העלה אפשרות של דיאלוג אפילו עם נציגי ימין. אבל בכחול לבן לא התרשמו והמשיכו בקו המתעלם מהחברה הערבית.
לא שוכחים ללפיד את ה"זועביז"
עפיף אבו מוך, פעיל חברתי ופוליטי, ממש זועם על כך. "מהתחלה צעקתי הוא אומר שרק אהבל יחשוב שמהפך יכול לבוא מרמת השרון והרצליה! בלי ערבים אין שום מהפך, הציבור הערבי הצהיר מראש שהוא הולך להעניש את האקס משותפת, אך כולם במרכז-שמאל בחרו להתעלם ולטמון את הראש בחול".
ד"ר אבו ראס מוסיף כי הערבים קיוו למהפך שלטוני ובתחילה סמכו כי גנץ יביא משהו אחר, אך הוא לא הרים את הכפפה. אחרי שאפילו גנץ, ראש המפלגה שהייתה אמורה להיות אלטרנטיבה לשלטון הגזעני, סירב להושיט יד של שותפות לציבור הערבי, ולהזמינו לקואליציה - אין פלא שבציבור הערבי יש תחושה שאין כל טעם להצביע. כשמאכזבים אותם ככה הם לא באים לקלפי. לדבריו, זו הבעת אי אמון במערכת עד כדי ייאוש מהדמוקרטיה הישראלית.
לדברי אבו ראס, הערבים הם הילד החורג של הבחירות: גנץ זורק אותם ונתניהו מאשים את גנץ בשותפות איתם. הבוחר הערבי שואל את עצמו למה לי להשתתף במשחק שלא רוצים אותי בו. גנץ עשה טעות פוליטית קשה, כשהכניס את כל נציגי הציבור למפלגתו, והתעלם רק מערבים. לדברי אבו ראס, לא ברור איך מנהיג של מפלגה כזו יכול להדיר אותם לחלוטין: לא לשבץ מועמד ערבי ולא לשתף אותם אפילו בשיח הפוליטי העתידי. הוא מסביר כי גנץ הושפע כנראה מיאיר לפיד, שלא שוכחים לא במגזר את התבטאות ה"זועביז", וכמובן גם מיועז הנדל וצבי האוזר, מיוזמי חוק הלאום.
עוד לדברי אבו ראס, אחוז ההצבעה הנמוך במגזר הערבי הוא תוצאה ישירה של מה שהגדיר "ההסתה המשתוללת וריסוק עקרונות השוויון הדמוקרטיים, בין השאר בחקיקת חוק הלאום המפלה והמדיר. הם שגרמו לייאוש ואי אמון עמוק של האזרחים הערבים ישראלים במערכת הפוליטית".
חברת הכנסת תומא סולימאן אומרת כי בשנים האחרונות העמיקה תחושת הניכור והתסכול של החברה הערבית, וכי היא לא סומכת על הממשלה שתפעל למענה ותיתן את זכויותיה. "חייבים למצוא דרכי שיח עם האוכלוסייה שלנו, גם אנחנו חברי הכנסת צריכים להבין את זה יותר. אין לי שום תקווה שראש הממשלה הבא - כנראה נתניהו שוב - ישנה את יחסו לאוכלוסייה הערבית", היא מסכמת בפסימיות.
הפוליטיקאים הערבים מביטים בערגה אל 90% ההשתתפות בבחירות 1955 והיו מוכנים בשמחה לקבל גם את 64% ההצבעה בבחירות הקודמות. בנאום הניצחון אתמול אמר נתניהו שיהיה ראש הממשלה של כולם, גם של ה"לא יהודים".
בקדנציה היוצאת הוא השקיע בחברה הערבית 15 מיליארד שקל, יותר מכל ממשלה אחרת לפניו באמצעות תוכנית החומש 922. תוכנית 923 להמשך ההשקעה הזו ואולי בשיתוף ההנהגה הערבית הישראלית, תסייע אולי להשיב את המצביעים הערבים לקלפי, אבל חשוב הרבה יותר מכך, תתעל לאפיקים חיוביים, חברתיים וכלכליים את המגמה להשתלבות של הדור הערבי החדש בחברה הישראלית.