לוסי אהריש / צילום: איל יצהר
החברה הערבית, שעושה במשך עשרות בשנים מאמצים כבירים להשתלב בחיי החברה בישראל, נכשלה בגדול במבחן האחרון. מדוע זה קורה? זהו תהליך שקורה ואף מתחזק עקב שלל סיבות, שבאות מתוך כוחות מנוגדים.
מצד אחד נמצא הימין הקיצוני, שרודף באופן אובססיבי את החברה הערבית באמצעות פעולות של עמותות וארגונים שונים, וגם באמצעות חוקים, וזאת בגיבוי של חלקים מן הזירות העסקיות והציבוריות הישראליות. בצד השני נמצאות גם קבוצות בתוך החברה הערבית, אשר משתפות פעולה עם דורשי רעתן, בכך שהן מקיימות את ההדרה, תוך היענות להימנעות ואי-דרישה להיות חלק במשחק, לרבות הבחירות - ובמיוחד בבחירות האחרונות. הדבר בולט במיוחד אחרי סוללת חוקי ההדרה והגזענות שעברו בשנים האחרונות (חוק הלאום, חוק קמיניץ להחמרת הענישה בעבירות בנייה, החוק שאוסר איחוד משפחות, חוק המואזין).
זה בולט במיוחד בתחום התקשורת, שאמורה להיות חוד-החנית במאבק של המדוכא, החלש והנרדף. לא כך הם פני הדברים - ההיפך. במקום שהתקשורת החוקרת והעיתונות הלוחמת תמלא את תפקידה נאמנה ותחבק ותכיל אל תוכה עיתונאים ועובדים ערביים, חלקה עושה את ההיפך. יש לה חלק ברדיפה. כמה עיתונאים ערביים יש בחמשת העיתונים המובילים ובשלושת העיתונים הכלכליים היומיים? האם שאלו את עצמם המו"לים והעורכים "למה אין"?
והעניין כאן אינו רק בגוורדיה העיתונאית, אלא בכל שדרות התעסוקה העיתונאית - עורכים, מפיקים, עוזרים, טכנאים ועוד. מדובר גם בכל הזירות התקשורתיות - העיתונות הכתובת, המשודרת והאלקטרונית. האם אין מועמדים טובים ובעלי מקצועות מצוינים, כמו בכל תחומי החיים, או שפשוט לא רוצים בהם?
האם בעלי העיתונים יודעים שחלק לא מבוטל מקוראיהם והמנויים שלהם הם ערבים? האם יש להם תמונה אמיתית על מספר המרצים, החוקרים והדוקטורים באקדמיה - הן באוניברסיטאות והן במכללות, שיש בחברה הערבית?
זו ההדרה המרכזית, שבעקבותיה באות ההדרות האחרות. זו ההדרה שנותנת מצד אחד לגיטימציה לניכור ומצד שני מייצרת דה-לגטימציה לחברה הערבית. התופעה הזאת מייצרת שני כשלים בו-זמנית - גם הפסדים כלכליים והחשוב יותר הוא ההפסד האנושי, החברתי ותרבותי.
הישראלי היהודי הממוצע אינו יודע מספיק על ערבים. הוא גם אינו מכיר אותו ממקור ראשון. הם כמעט שלא נפגשים או חיים ביחד במשך כמה שעות במסגרת העבודה. ישנו חוסר מודעות של החברה היהודית לגבי החברה הערבית ועצם קיומה, כמו גם לגבי עמדתה כלפי המדינה והאוכלוסייה היהודית ולגבי תרומתה של החברה הערבית לחברה ולכלכלה בישראל בתחומים רבים.
מניסיוני, כדי לייצר חברה בריאה, שפויה והוגנת לכלל האזרחים, יש ללמוד מן העבר הקרוב והרחוק על האינטראקציה בין שתי החברות והתרבויות בכל העולם הערבי עד להקמת מדינת ישראל. ללמוד על החיים במשך מאות בשנים בפלסטינה (א"י) במשך דורי-דורות. ללמוד על העבר הרחוק, באנדלוסיה של ספרד, שנתנה לנו דוגמאות מן הטובות בעולם של חיים משותפים. איש לא יכול להתכחש לזאת, אלא קומץ גזענים ולאומנים, שאינם חפצים בחיים, אלא בדיכויו של האחר.
אני מקיים סיורים בשבתות לחברים מן החברה היהודית שבאים לבקר באופן מקרי. בדרך-כלל הם אומרים לי בסוף הסיור, באופן הברור ביותר, "כמה אנו מופתעים! כמה אנחנו לא יודעים על החברה הערבית החיה בתוכנו, וכמה אנו מופתעים לטובה. יצאנו מן הסיור הזה אופטימיים ומעודדים"!
בתקווה לשינוי לטובה ולימים טובים יותר, אנחנו כאן כדי לומר: די, בואו נפתח דף חדש.
הכותב הוא פעיל חברתי, מרצה בקריה אקדמית אונו