הכפר הימי־ביניימיי שתילי שבתי האבן שלו נבנו במטרה לשמש חיץ בפני פולשים / צילום: דרור אורגד
נזיר, נגן ג'אז וטייס הליקופטרים מטפסים אל ראש מבצר. נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל זה בדיוק מה שקרה באחד הימים במהלך טרק בגאורגיה: מצאנו את עצמנו צועדים בחברתם של כומר גאורגי בגלימה שחורה, אחיו נגן הג'אז שהגיע מקנדה לביקור מולדת, והמארח המקומי שלהם, טייס בנאט"ו. צעדנו במעלה גבעה אל מבצר ימי-בניימי מעל לכפר דיקלו שבחבל טושטי (Tusheti) הנידח, בצפון-מזרח גאורגיה.
השמש כבר נטתה מערבה, ואנחנו טיפסנו על אבני צפחה מתנדנדות, סומכים על הבנאים המוכשרים מהמאה ה-12 שבנו מבצר עצום במיקום אסטרטגי שאין שני לו, בדרמה נופית של 360 מעלות. מופע ההרים נע בין ירוק רך לירוק זרחני, לירוק-שחור, לשיפודי גרניט, לדרדרות צפחה, לפסגות מלכותיות של שלג עולמים. צדק המשורר הרוסי הנפלא מיכאיל לרמונטוב, שבילה חלק משנות שירותו הצבאי בקווקז, הילל את יופיו בפואמות ואף מצא בו את מותו בדו-קרב. הקווקז באמת שובה לב.
זהו גם אחד האזורים הכי מורכבים בעולם. יש בו הרים שמגיחים מבעד לעננים כדי להתבונן על בני התמותה שלא מפסיקים להתקוטט, אך גם מחברים שירה שמימית. הוא נמצא על קו התפר בין אסיה לאירופה ושימש תמיד גשר בין יבשות. מצד שני, היווה תמיד זירה למאבקי חירות עקובים מדם. יש בו פסיפס של תרבויות ושל עמים החיים על חרבם, מספר הלשונות והניבים המדוברים בו הוא כ-32, ותושביו מהווים מיש-מש אתני סבוך, המוכתב על-ידי המבנה הטופוגרפי הקשוח, המבותר וההררי. לא פלא שלאזור הזה, בעל החשיבות האסטרטגית יוצאת הדופן, נקשרה גם הילה של מסתורין ורומנטיקה.
תלויים על בלימה
חבל טושטי הוא כיום פארק לאומי. טיילנו בין כפרים ימי-ביניימיים שבתיהם עשויים אבן ונמצאים ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו, בהם דרטלו (Dartlo) המשוחזר בחלקו, שנאקו (Shenako) המתהדר בגזוזטרות עץ יפהפיות ואחרים. רובם נבנו במטרה לשמש חיץ בפני פולשים מדגסטן ומצ'צ'ניה, חלקם נראים כתלויים על בלימה במורד הרכסים, ולא מעטים מהם כפרי רפאים נטושים שנראים כמו תפאורה לסרט מתח. מגדלי שמירה המספרים בלי מילים את ההיסטוריה המדממת של האזור עוד מוסיפים לאווירה.
אם כל זה לא מספיק, זה היה גם אחד הטרקים הקשים שאי-פעם עשיתי, עם עליות תלולות של לעיתים אלף מטר ביום, ירידות מאתגרות אינסופיות וחציית נהרות שוצפים על פני גשרים רופפים להחריד, על בולי עץ וסתם סלעים חלקלקים. כל זה עוד הוסיף לתחושת הדרמה של טיול בארץ בתולית, מסוכסכת ויפהפייה.
בסופו של אחד הימים הגענו לאומלו (Omalo), הגדול והמרכזי בכפרי חבל טושטי, שבו נהגו להתכנס חברי מועצות הכפרים של שני העמקים הגדולים של החבל - פיריקיטה אלאזני (Pirikita Alazani) וטושטי אלאזני (Tusheti Alazani). הדרך אל הכפר עוברת באחו פרחוני, ורוד-קטיפתי, ובין כתמים סגולים לוהטים של פרחי עכנאי. מדרום מתנשא קו הרכס הראשי של הקווקז.
חבל טושטי ההררי עדיין משמר חלק מהמסורות של פעם, כמו למשל הימנעות מגידול חזירים, הימנעות מציד ויחס של כבוד (יחסי) לטבע. טושטי היה גם פחות מועד לכריתת יערות והוא עשיר בבעלי חיים. הרוסים ייסדו פה את שמורת הטבע הראשונה בקווקז.
ארוחת הערב העשירה שהוגשה סביב שולחן עץ ארוך והיינות שנמזגו לכוסות, השכיחו את קשיי הדרך הארוכה. התנפלנו על מרק, סלטים, חצ'פורי (מאפה גאורגי מסורתי, לחם ממולא בתערובות של גבינות, ביצים ועוד), חינקלי (כיסני בשר מבושלים), טחמלי (רוטב פיקנטי ומרענן העשוי משזיפים ירוקים ומוגש בכל ארוחה גאורגית כליווי לכל תבשיל), ולקינוח מרקחת משמשים - הכול ממטבחן של הנשים באכסניה שבה לנו. הכנסת האורחים של הגאורגים היא מן המפורסמות.
ירח עגול גדול עלה מעל ההרים. היה ממש נחמד להביט בו, מה גם שבכל הכפר המרכזי הזה אין מכשיר טלוויזיה אחד לרפואה. כך מרגיש ניתוק מבורך מהציוויליזציה.
הצלב של נינו, הזהב של קזבגי
את הטיול התחלנו בטביליסי הבירה. באוויר עמד טפטוף דק. נסענו על גדת נהר מטחווארי (המוכר יותר בשמו הרוסי Kura), הזורם מזרחה ומנקז את מורדותיו הדרומיים של הקווקז הגבוה. חלפנו על פני פסלו של דוד הבנאי רכוב על סוסו - הוא המלך שעשה היסטוריה כשעלה על כס המלוכה בשנת 1089 בהיותו בן 16 בלבד ונחשב למוצלח במלכיה של גאורגיה. על הדרך, כנסייה ועוד אחת ועוד. גאורגיה עמוסה בהן. עוד מעט נגיע למנזר ג'ווארי (Jvari, מנזר הצלב) שבמצחטה (Mtskheta), בירתה העתיקה של גאורגיה ומרכז דתי חשוב.
המנזר, שנבנה במאה ה-6 לספירה ונמצא ברשימת אונסק"ו, ניצב יפה, קודר ומרשים על רקע גבעות ירוקות ושמיים אפורים. שאלתי את סנדרו, המדריך הגאורגי הצעיר שליווה את הקבוצה, אם הוא דתי. "הגאורגים ידועים אומנם כעם דתי", ענה בחיוך דק, "אבל הדור הצעיר פחות. לכנסייה יש המון רכוש וכוח והם מתחרים בממשלה במוקדי השליטה". נשמע מוכר?
קתדרלת סווטיצחובלי (Svetitskhoveli, כנסיית העמוד הנותן חיים), העשויה כולה אבן חול ומתהדרת בתבליטים יפהפיים, היא אולי החשובה בכנסיותיה של מצחטה. היא החלה להיבנות במאה ה-4 לספירה, אך החלקים העתיקים ששרדו בה מתוארכים למאות 11-10. גם היא הוכרזה כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו בזכות אדריכלות ימי-ביניימית יוצאת דופן. על-פי המסורת הגאורגית, באזור הזה פעלה נינו הקדושה, שהביאה את הנצרות לגאורגיה במאה הרביעית לספירה. לפי האגדה, מריה הקדושה התגלתה לנינו כשהייתה בת 14 ובישרה לה כי נועדה להנחיל את הנצרות באיבריה (Iveria), היא מזרח גאורגיה. בהר שמעל מצחתה הכינה נינו משריגי גפן וממחלפות ראשה צלב גדול שקצותיו נטו כלפי מטה - הוא צלב נינו. לא רחוק מהקתדרלה ישב רוכל עם תיבת נגינה. בבושקות גאורגיות מכרו מזכרות. קדושה היא דבר נשגב, אבל צריך גם להתפרנס.
במצחטה מתחילה הדרך הצבאית ההיסטורית, הנמתחת עד ולאדיקווקז (Vladikavkaz) שבמעבר הגבול גאורגיה-רוסיה, והיא לדעת רבים אחת הקשות, אך גם אחת הרומנטיות שבדרכי גאורגיה. הרבה כובשים, פושטים וצבאות עברו בנתיב ההיסטורי הזה, ששימש גם למעבר סחורות מסחורות שונות. המשכנו צפונה בין כפרים קטנים, בוסתנים והרים שמתעצמים והולכים ובסוף הגענו אל מצודת אנאנורי (Ananuri) הניצבת בראש מאגר מי הטורקיז של סכר ז'ינוואלי (Zhinvali). המצודה שנבנתה במאה ה-17 היא שער הכניסה לקווקז הגבוה ודוגמה נהדרת לאדריכלות גאורגית קלאסית. מהרוכלים בדוכנים סביב אפשר לקנות מלחים מתובלים וצ'ורצ'חלה, ממתק מסורתי שנראה כמו נקניקיות (מכאן שמו בטורקית) צבעוניות והוא עשוי מאגוזי מלך או לוז, עסיס ענבים מתוקים וקמח.
לא רחוק מכאן נמצאת עיירת הסקי גודאורי (Godauri) שיושבת בגובה של כ-2,220 מטר. טיפסנו על הגבעות סביבה בין מגדלי שמירה צבאיים, סלעי גרניט וצפחה, מפלים וערוצים עמוקים. על המדרונות התפרעו פרחי רודודנדרון לבנים שנראו כמו אלפי זרי כלה ומרבדי פרחים שנראו כמו סוכריות מרשמלו צבעוניות. לאן שלא מביטים, פריחה אדירה שמתקיפה את כל החושים: פשתה ורודה, הירקליאון ענק שנראה כמו טווס הפורס זנב לבן, שושן סוביץ שמזכיר נסיכה ביישנית, סייפן קווקזי בסגול עמוק, פעמוניות, אקווילגיות, ציפורניות קרועות... אמא'לה. אחרי האזור הטרופי, הקווקז נחשב לאזור המגוון ביותר מבחינת מיני צמחים.
במרחק של כמה קילומטרים מגודאורי ניצב מונומנט אחוות העמים של גאורגיה ורוסיה, שאת בנייתו יזמו הרוסים ב-1983 במסגרת חגיגות ה-200 לאיחוד שתי המדינות. המונומנט הצבעוני והבומבסטי הוא דוגמה נהדרת של אמנות סוציאל-ריאליסטית סובייטית במיטבה, עם סממנים אידיאולוגיים וסצנות מהמיתולוגיות של שני העמים. היה קר שם למעלה בנוף העוצמתי הזה. עוד רגע נתחיל בירידה אל נהר טרק (Terek) שמוצאו בהר קזבגי (Kazbegi או Kazbek במונגולית) - הר געש רדום שצורתו חרוט מושלם והוא חולש על הסביבה מגובה של 5,033 מטר.
פרומתיאוס - מגיבורי המיתולוגיה היוונית, זה שהעניק לאדם את האש מניצוץ שגנב מהאלים - נקשר אל צוק בהרי קווקז כעונש, ובכל יום נשלח אליו עיט לנקר מחדש את כבדו. כמו כדי להמחיש את הסיפור, פרס שגיב דאה מעלינו. שרשרת המזון של העופות הדורסים חיה ובועטת פה בקווקז. באור שקיעה הקזבגי נתן מופע מלא הוד. הכול זהב.
גשרי שלג ובתים רדופי רוחות
מזרחה לקזבגי, מעבר למעבר ההרים צ'אוחי (Chaukhi), שוכן חבל חבסורטי (Khevsureti) הפראי, התחוב בין החבלים קזבגי וטושטי, ואליו היו מועדות פנינו. הדרך מג'וטא (Juta) הכפר שבו לנו, עוברת בבוץ, בין גללי פרות בגודל גבעה ובין סרפדי ענק. כפר כמו בסיפורים. כמעט מיד התחלתי להצטער על החצ'פורי שזללתי בבוקר. עכשיו הם הכבידו, מה גם שמעבר צ'אוחי מסתיים באוכף בגובה 3,300 מטר והדרך אליו ארוכה ומה-זה תלולה.
התיירים הבודדים שפגשנו היו טרקיסטים מרוסיה, פולין, צ'כיה וגרמניה. גאורגיה הולכת ונעשית ארץ תיירותית, אם כי היעד המועדף על רוב התיירים הוא עיר הקיט בטומי שעל הים השחור, לשם מגיעים לאכול משהו ולשתות הרבה משהו.
את ארוחות הצהריים אכלנו בשטח, בנוף של אלוהים. פעם ראשונה שראיתי גשר שלג. גשר שכזה נוצר לרוב באביב על-ידי סחף שלג, כאשר הקרקע מתחילה להתחמם וכמויות אדירות של שלג שאחיזתן בקרקע נחלשת גולשות במדרונות וממלאות את הערוץ, הפלג או בקיע הסלע שמתחתן. המנהרות שנוצרות לעיתים מתחת לגשרי השלג הן מחזה כמעט הזוי. לפתע אירעה מולנו מפולת שלג. הטבע כאן הוא האדון.
לא רק שהירידה מהפס המושלג הייתה בשיפוע של כ-45 מעלות ועברה בחלקה בשבילי עפר צרים, היא הייתה גם אינסופית. בשלב מסוים פשוט התיישבנו על הטוסיק וירדנו חלק מהמסלול בלונה-פארק של תלוליות עשב וסרפדים. פרחי בכור אביב שעל גדות אחד הנחלים כמו ניתבו את דרכו וסימנו לו לאן לזרום. האם בשבילים כאלו צועדים הצדיקים בגן עדן?
אגמי אבודלאורי (Abudelauri) שמתחת לקרחון צ'אוחי הם מראה מרנין בשלושה צבעים: האחד חסר צבע בעצם, השני טורקיזי-ירקרק והשלישי כחלחל. "את האדום אנחנו עדיין מחפשים", התבדח סנדרו. האמיצים שבינינו נכנסו לטבילה כמעט מקפיאה.
לנו בשטילי (Shtili), כפר אבן יפהפה, הגדול בכפרי חבסורטי. ככל הכפרים העתיקים באזור, הוא בנוי מאבני צפחה אפורות קודרות, שנזרקו בהן כתמי טחב כתומים, שחורים וצהבהבים. כפרי המצודות האלה, הבנויים בחלקם בגבהים בלתי אפשריים על רכסי הרים, נבנו ברובם במאות 13-9 כהגנה בפני פשיטות מצ'צ'ניה ומדגסטן. בית האבן שבו לנו נבנה מתישהו במאה ה-13. הוא חודש אומנם בפנים, אך רצפות העץ שבו חרקו כמו בסרט דיסני על בית רדוף רוחות.
בגובה של 3,431 מטר, מעבר אצונטה (Atsunta) שבחבל חבסורטי היה הנקודה הגבוהה ביותר בטרק. מהאוכף המרהיב גלשנו דרך יער עבות אפלולי אל נהר קוואחאדידטסקלי (Kavakhadistaskali, נסו לומר את זה שלוש פעמים ברציפות). לעת ערב, מול מחנה האוהלים שהקמנו, הכבשים שרבצו להן על המדרון החליטו להשתגע והחלו לקפוץ למטה, כמו להקה של אבנים מתגלגלות. בסך הכול הן חזרו אל השטח שלהן, אבל איזה מחזה. כמה גברים מקומיים חלבו את הפרות. את החלב הם הרתיחו בשני סירים ענקיים, במחלבה מאולתרת מתחת לסככה שעל גדת הנחל.
החבלים חבסורטי וטושטי נבדלים אומנם זה מזה, אך שניהם נבדלים משאר חלקי גאורגיה בכך שתושביהם מאמינים גם בישויות ובמלאכים לעומת אל יחיד ונרגן. יש להם למשל מלאך האחראי על ההולכים בדרכים ובאתרים מקודשים המזכירים תילי קבורה. הם נושאים תפילות למסע מוצלח.
המחנה שלנו מוקם לא רחוק מנקודת המפגש בין דגסטן, צ'צ'ניה, דרום אוסטיה ורוסיה. כבר שקלתי להכריז על עצמי כעיתונאית של אזורי עימות. בסיומו של יום מפרך, זללנו מרק דגים ולוף באורז שבישלה עבורנו אירה, הטבחית האוקראינית רבת התושייה, שהיא בעצם מטפסת הרים שהצטרפה אלינו לשטח. לגמנו יין ציננדלי לבן יבש, מהמשובחים ביינות גאורגיה, ונזרקנו באוהל לשינה.
דרך היין והמעיינות החמים
הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא כינה אותו "הגן הגדול". ואכן, חבל קאחתי (Kakheti), המזרחי ביותר בגאורגיה, משופע באפרים ירוקים, בוסתנים, כרמי גפן שבהם גדלים כשלושים זני ענבי יין ועשרות יקבים שמתחרים ביניהם היין של מי משובח יותר. חובבי יין שמגיעים לגאורגיה נוהגים להתאכסן בטלאווי (Telavi, בירת החבל) ויוצאים ממנה לסיורי יקבים באזור.
שהרי היין הומצא בגאורגיה. את זאת יודע כאן כל ילד. באזור נמצאו כדי חרס ליישון יין מהאלף ה-5 לפני הספירה, ומשערים שהמילה wine מקורה במילה gvino, שפירושה בגאורגית יין. כך או כך, ליין מקום מרכזי בתרבות הגאורגית וכל ארוחה היא גם אירוע שבו מערים הסועדים לקרבם כמויות אדירות של יין. אגב, שני היינות החצי יבשים - Kindzmarauli ו-Khvanchkara - שהיו אהובים על סטלין - הם מתוצרת חבל קאחתי. שאלתי את סנדרו מה הוא חושב על סטלין. הוא לא חושב. הצעירים הגאורגים פשוט רוצים לחיות.
בצד דרך העפר המחברת בין טושטי לקאחתי, קצת מדרום למעבר ההרים אבאנו (Abano, שפירושו חמאם) על מדרון תלול ומיוער מעל נהר סטורי (Stori), עוד הספקנו לטבול בחמאם פשוט ועממי. הבריכות שבו ניזונות ממי המעיין הסמוך, וכך גם השירותים, שהמים בהם זורמים כל העת ונשטפים בדרך טבעית, בלי כפתורים וניאגרות. חום המים בבריכות נעים וחמים, וגם ריח הגופרית סביר. אחרי ימים מאומצים של טיפוסים, עליות, ירידות ושרירים תפוסים - רק המחשבה על המסעדה בטביליסי והטיסה הלילית חזרה הביתה, הצליחה להוציא אותנו משם.
לילה אחרון בטביליסי במסעדת Mravaljamieri התיירותית והצפויה, אבל האוכל היה טוב והאווירה עליזה. מבושמים מהטיול הנפלא ומהיין רקדנו כאילו אין מחר עם איראנים, פולנים, גאורגים ורוסים. לשעה קלה שררו בינינו אחווה ושלום עולמי.
מידע מעשי
עונה: הזמן הכי טוב לפריחה בקווקז הגבוה הוא אמצע יוני - אמצע יולי, אם כי גם עד אוגוסט הפריחה עדיין יפה
עם מי: חברות כמו איילה, אקו, רדיוס ואחרות מציעות טרקים בגאורגיה
הגסטהאוז בכפר שתילי: Jurkha's Shatili Tower
שם הבעלים או האחראית בפועל: Shorena Liqokeli, טל' 598-37-03-17