אם כותרת הרצאתו - "שוויון אינו הוגן" - לא ברורה מספיק, ד"ר ירון ברוק לא מבזבז זמן לפני שהוא מבהיר לאולם המלא שמולו מה בדיוק דעתו על הסוגיה. "לאכזבתם של חלק מכם, אני אדבר פה באנגלית כי לזה אני רגיל וזה הרבה יותר קל לי", אומר יו"ר מועצת המנהלים של מכון איין ראנד העולמי למשתתפים ב"כנס החירות" - המפגש שקיימה בשבוע שעבר השלוחה המקומית של המכון בפעם השישית עם התנועה הליברלית החדשה. "אם קשה לכם להבין אותי - זו הבעיה שלכם".
ברוק נראה מרוצה. הוא אומנם לא מתגורר בישראל כבר שנים, אבל אחרי עשורים ארוכים שבהם צפה בה מרחוק כשהיא נעה מסוציאליזם עם רמות משתנות של דפיקות לעבר קפיטליזם עם רמות משתנות של חמלה (לאו דווקא תיאור שהוא עצמו יחתום עליו), עושה רושם שתפיסת העולם שלו קונה פה אחיזה. הליברטריאניזם והאובייקטיביזם מעולם לא היו מצרך מבוקש כפי שהפכו להיות פה בשבועות שלפני הבחירות.
לכנס שהתקיים בנמל יפו הגיעו חסידי הליברטריאניזם כשהם נישאים על ענני הסקרים המחמיאים שניבאו למפלגת "זהות" של משה פייגלין הצלחה יוצאת דופן בקלפיות (וסביר שהנוכחים היו שרויים במצב רוח שונה מאוד אם הכנס היה מתקיים אחרי תוצאות האמת, שהראו שההייפ היה מוגזם). בקהל בלטו בחסרונם סטלנים סטריאוטיפיים שנטען שנוהים אחר פייגלין בגלל כוונתו לפעול ללגליזציה של המריחואנה ומעטים מהנוכחים חבשו כיפות. ניכר היה שהחזון המשיחי־הלכתי־הומופובי־קסנופובי של מנהיג המפלגה לא ממש מעסיק את המתכנסים. הם היו בעניין של הורדת מסים, צמצום מעורבות המדינה בחיי אזרחיה, ובכלל התנערות מכל סממן לערבות הדדית שעדיין קיים בישראל.
ממה שניתן היה לראות בעין בלתי מזוינת, ממצאי הסקרים העוסקים בזהותם של מצביעי "זהות", מדויקים למדי: המכנה המשותף המשמעותי ביותר לבאי הכנס היה גילם הצעיר של המשתתפים בו. בכנסים שעוסקים ברעיונות - וכנס "החירות" היה בדיוק כנס מהסוג הזה - בדרך כלל יש רוב גדול לבני ה־60 ומעלה. בשבוע שעבר ביפו היה צריך להתאמץ כדי למצוא משתתפים מעל גיל 40.
אנחנו רגילים לדיון עם גבולות גזרה ברורים למדי שביניהם מטיחים פוליטיקאים מצד אחד של המפה הפוליטית בפוליטיקאים מהצד היריב שמדיניותם מגבירה את אי־השוויון בחברה. בתגובה, מתגוננים המותקפים וטוענים שהנתונים מסולפים או מגמתיים ושבכלל, אם היינו משאירים את עיצוב המדיניות בידי הצד היריב, המצב היה גרוע בהרבה. ברוק לא רואה את הדיון הזה ממטר. בטח שיש אי־שוויון, הוא פוסק, אבל מי אמר שזה בכלל משהו רע? לא רק שאנשים אינם שווים ביכולותיהם, בשאיפותיהם ובכישרונותיהם, אלא שלשיטתו של ברוק, אי־שוויון הוא תוצר לוואי אינהרנטי של הקפיטליזם, ומכיוון שהשיטה הקפיטליסטית היא היחידה שלתפיסתו מקדמת את המין האנושי כולו קדימה, אל לנו להלין עליה. אם לך יש יותר בזכות הקפיטליזם, הוא סבור, מה אכפת לך שלמישהו אחר יש יותר ממך?
כאידיאולוג שנמצא בקצה המדמם של תפיסת העולם הליברטריאנית, ברוק מעוניין לצמצם למינימום את מעורבות הממשלה בכל תחום. הוא מעוניין להפריט את החינוך והבריאות והתחבורה עד הסוף, לבטל את מס ההכנסה הדיפרנציאלי, לחסל את שירותי הרווחה ואפילו לסגור גופים מפקחים על תרופות כמו ה־FDA בארה"ב.
הוא מתנגד לכל רגולציה שתפקידה לצמצם את פליטת גזי החממה כדי להציל את העולם מהתחממות יתר, ואפילו לא חושב שעבודת ילדים צריכה להיות מוגבלת בחוק. עם זאת, ובאופן שמפתיע אותי למדי, הוא דווקא בעד חוקי נשק מגבילים יותר בארה"ב. הוא סבור שהמונופול על הפעלת אמצעי האלימות במדינות צריך להיות בידי הריבון ושהמצב הנוכחי בארה"ב יצא משליטה.
הרפובליקאים פופוליסטים
אי־השוויון, אומר ברוק בפתח ההרצאה שלו, הוא מושג מושמץ. טוענים שהוא מביא לטרור, אומרים שהגידול בו מונע צמיחה, מאשימים אותו במניעת מוביליות חברתית. "בארה"ב", הוא אומר כמעט בתימהון, "עושים דמוניזציה לעשירים שנמצאים באחוזון העליון כאילו הם מנצלים את כל שאר ה-99%! תקשיבו למשל לאלכסנדריה אוקסיו־קורטז. זה מה שהיא אומרת כל הזמן!".
מיד עם אזכור שמה של חברת הקונגרס האמריקאי הצעירה והכריזמטית שמובילה בארצה גל ניאו־סוציאליסטי, נשמעות באולם קריאות בוז מפה לפה כאילו אוזכר שמו של המן הרשע בעת קריאת מגילת אסתר. ברוק מחייך חיוך גדול וזוקף את אגודלו כלפי מעלה. כדובר מיומן הוא יודע היטב שעצם אזכור שמה של אוקסיו־קורטז בפני קהל ליברטריאני כמוהו כנפנוף סדין אדום מול שור זועם, אבל כשאנחנו משוחחים מאוחר יותר, הוא אומר שהוא מעריך אותה. "תראה, אני לא מסכים עם מילה שהיא אומרת, אבל היא באה מהצד המוסרי של הדברים - היא באמת חושבת שמה שהיא רוצה לקדם יהפוך את העולם למקום טוב יותר", הוא מסביר. "כשאומרים לה שהתוכניות שלה עולות סכומים אדירים ושאין לכך כסף, היא אומרת שבגלל שזה הדבר הנכון לעשות, אז כבר ימצאו לזה את הכסף. מכיוון שזה גם מה שמניע אותי, זו עמדה שאני לא יכול שלא לכבד".
ברוק אומר שהוא חושב ומקווה שהפופולריות של "זהות" בקרב המצביעים בישראל נובעת ממניעים עמוקים יותר ממשנתו של פייגלין לגבי הסוגיות הלאומיות־דתיות והלגליזציה של מריחואנה. "אני חושב שמה שיש פה בארץ ייחודי כי אני לא רואה את זה בעולם. בעולם אני חושב שהסבלנות של המצביעים עם המרכז הפוליטי פגה. המצביעים הולכים או לשמאל או לימין, לכל מיני עמדות יחסית קיצוניות. המפלגה הרפובליקאית, שהייתה מפלגה יחסית מרכזית, הפכה למפלגה פופוליסטית, שהיא הרבה יותר שמאלנית, אבל משתמשת במונחים פופוליסטיים של בניית חומות נגד הגירה ונגד מסחר חופשי. המפלגה הרפובליקאית מזמן נטשה את הרעיונות הליברטריאניים.
"בבחירות הקודמות חשבתי שאם ניקח את טד קרוז ונשים את הצד הדתי שלו בצד - יהיה מועמד שמביע הרבה רעיונות של כלכלה חופשית, אבל זה כבר לא ככה. היום הוא טראמפיסט מוחלט.
"מצד שני, אתה רואה את ברני סנדרס שדוחף את המפלגה הדמוקרטית שמאלה ומצד שלישי אתה רואה שהמפלגה הליברטריאנית השיגה שם בבחירות הקודמות רק 3%, שזה מגוחך. אתה רואה בצרפת את האפודים הצהובים. הם לא רוצים את המרכז אלא משהו אחר שהם לא יודעים בדיוק מהו, אבל הוא נמצא יותר בקצוות. ברמה מסוימת אותו דבר קורה בארץ. כמעט אין פה כבר שמאל. יש מרכז עם נטייה לשמאל או לימין, אבל זה לא משנה אם אתה מצביע לכחול לבן או לליכוד. בסופו של דבר, אתה מקבל אישיות שונה אבל את אותה מדיניות. זה משעמם ואנשים לא מסופקים - הם מחפשים אלטרנטיבה. מה שמעניין בישראל זה שנראה שאנשים צעירים לא מצאו את האלטרנטיבה בפופוליזם או בפשיזם, בסוציאליזם או בשמאל הקיצוני - אלא בשוק החופשי".
ברוק הגיע לישראל לביקור בזק של כמה ימים ולא היה פה ביום הבחירות, אבל אומר שהוא מניח שלו היה מצביע פה, הוא היה נותן את קולו לפייגלין. הוא מצהיר על עצמו כאתיאיסט מוחלט; רואה באפשרות של ביטול חוק השבות דבר רצוי, ובכלל, סבור שבעולם אוטופי, פורמט מדינת הלאום הנוכחית יעבור שינוי. "בעולם האידיאלי שלי בעתיד אין ישראל או אין ישראל יהודית כי אין משמעות ליהדות", הוא מסביר. "יהיו מדינות חופשיות שמתחרות אחת בשנייה בחוקות שלהן, אבל בבסיסן הן יהיו חופשיות ותהיה הגירה חופשית בעולם. האידיאל הזה לא מציאותי היום בגלל האנטישמיות ולכן אני בעד חוק השבות בינתיים".
עם זאת, הוא אומר שבשביל החירות הכלכלית שבה דוגל פייגלין, הוא היה מוכן להניח בצד בשלב הזה את אי ההסכמה שלו עם פייגלין בענייני הדת, ולהילחם על הנושאים האלה בבוא היום. נדמה לי שאם מקשיבים לנימוקיו, אפשר להבין לא רע את הלך הרוח של רוב האנשים שהצביעו השבוע ל"זהות".
"תראה, פייגלין אמר לי כשפגשתי אותו לפני שנתיים בלוס אנג’לס שהוא בעד הפרדת דת ומדינה מוחלטת, וזה הדהים אותי", הוא פותח. "אני יודע שליבי מולד שנמצאת ברשימה שלו ושהיא ידידה טובה שלי היא אתיאיסטית מוחלטת. אני יודע שהכלכלן שברשימה (גלעד אלפר) הוא אתיאיסט מוחלט. אני מבין שפייגלין מאוד נגד הומוסקסואלים, אבל יודע למשל שליבי ממש לא. אין לה בעיה עם הומוסקסואלים ואין לה שום בעיה עם נישואים חד מיניים.
"יש בתוך המפלגה חילוקי דעות כמו בכל מקום אחר. המצע שלהם יותר דתי ממה שהייתי רוצה, אבל מצד שני הם מדברים על חופש כלכלי באופן ששום מפלגה אחרת אף פעם לא דיברה עליו בארץ. ניסינו לעשות בישראל סוציאליזם וזה לא עובד, וניסינו את התערובת הזאת שקיימת בליכוד או בכחול לבן במשך אולי עשר שנים, וגם זה לא עובד. אני חושב שאנשים יותר פתוחים היום לרעיון של כלכלה חופשית. לאפשרות שיש פתרונות אחרים".
אבל פייגלין מדבר בצורה מאוד ברורה על השתלטות על הר הבית למשל.
"אף אחד לא ישתלט על הר הבית. זה בולשיט. הוא לא יעשה את זה. אז הוא אומר את זה, אז מה? יש מפלגות כמו כחול לבן או הליכוד שאני לא מסכים איתן על 80% מהדברים, ומפלגה כמו זאת של פייגלין שאני לא מסכים עם 30%-40% ממה שהם אומרים, אז אני צריך להחליט. קודם שיזיז את השוק הישראלי לכיוון שוק חופשי, ואז נדבר על הר הבית. אני אלחם בכל יום על זכויות של הומוסקסואלים או של מיעוטים ואני מסכים איתך שכל הדברים הללו לא עולים בקנה אחד, אבל זו הסיבה שאני לא חבר מפלגה.
"אבל הייתי מוכן להצביע לזהות בשביל הכלכלה החופשית ולהילחם בהם על עניין זכויות הפרט, במקום להצביע לביבי שהוא לא בעד הומוסקסואלים, ולא בעד מריחואנה ולא בעד שוק חופשי והוא במיטה עם הדתיים כל הזמן. איתו אני צריך להילחם על הכול. עם כחול לבן שרוצה לשים את יו"ר ההסתדרות באוצר אני גם אלחם על הכול".
אוהב עניים מסוימים
ברוק, 57, אוהד את פילוסופיית האובייקטיביזם מאז שקרא כנער את "מרד הנפילים" של איין ראנד. הוא גדל בישראל למשפחה שעלתה לארץ מדרום אפריקה ושהוא מתאר כשייכת למעמד הבינוני-נמוך, שירת בצה"ל בחיל המודיעין ועשה תואר ראשון בהנדסה אזרחית בטכניון. לאחר מכן עבר לאוניברסיטת טקסס באוסטין והשלים בה תואר שני במנהל עסקים ואז המשיך לתואר שלישי במימון שאותו סיים ב־1994.
כשהוא מצויד בדוקטורט, השתלב כמרצה בכיר למימון באוניברסיטת סנטה קלרה בקליפורניה ושש שנים לאחר מכן מונה לנשיא מכון איין ראנד והשאיר את ההוראה מאחור. הוא כיהן בתפקיד במשך 15 שנים שבהן התבלט כדובר רהוט, נחרץ וכריזמטי המקדם את תפיסת העולם הליברטריאנית באמצעות כתיבת ספרים ומאמרים שהוא מפרסם בעיתונים מובילים בארה"ב ומתן הרצאות וראיונות על בסיס קבוע ובפודקאסט שלו.
בשנים האחרונות, ברוק מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של המכון. הוא נשוי ויש לו שני בנים בשנות ה־20 לחייהם שגרים בלוס אנג’לס. אחד מהם מוזיקאי והשני קומיקאי וברוק מתאר אותם בחיבה כ"אמנים רעבים ללחם". האם הוא מסייע להם כלכלית? "קצת", הוא מודה, לא בלי שבריר של מבוכה.
במקביל לכל זה, ברוק שותף כבר לא מעט שנים בקרן גידור שמנהלת כ־320 מיליון דולר ומשקיעה במניות של בנקים קטנים בארה"ב. כדי לצמצם למינימום את תשלומי המסים שאותם הוא כמובן רואה כאלימות שהמדינה מפעילה כלפיו, הוא העביר את מרכז חייו לפורטו ריקו.
"אני חי שם כי לפורטו ריקו יש סידור עם ארה"ב שאומר שהדרכון האמריקאי שלי תקף בה, אבל אתה לא משלם בה מסים כי ‘אין מיסוי ללא ייצוג’. הם לא מיוצגים בקונגרס, אז ארה"ב לא גובה שם מס על-ידי הממשלה הפדרלית. הם מנסים להביא אמריקאים לבוא לגור שם, אז יש להם עסקת מסים מאוד-מאוד אטרקטיבית. 4% מס אם אתה מסדר את הביזנס שלך כמו שצריך".
ברוק לא מקבל את הטענה שהליברטריאניזם מפורר את תחושת הסולידריות החברתית. לשיטתו, המערכות הפרטיות שיצוצו עם הפיכת השוק כולו לפרטי וחופשי לחלוטין ייצרו מאליהן מערכות יעילות שבסופו של דבר ייטיבו עם כולם. הכלכלן חתן פרס נובל ג’וזף שטיגליץ טען כי המאיון העליון מעולם לא הבין שגורלו כרוך באופן שבו 99% האחרים חיים, ושהוא תמיד לומד את זה בסופו של דבר. ברוק מתייחס לאמירה הזו בגלגול עיניים.
לביקורת הידועה כלפי הליברטריאנים, שלפיה הם פשוט משוללי חמלה שאינם רוצים לשלם מסים, ברוק מגיב בסבלנות: "אני רוצה שהעולם ישגשג. אני אוהב אנשים עניים. אני יודע שזה קשה להאמין. אני אוהב אנשים עניים ושאפתניים שרוצים לשפר את החיים שלהם. מה שאני שונא יותר מכול זה סוציאליסטים שהפתרון שלהם זה לקחת כסף בכוח ולתת לעניים ולמסד אותם בתוך העוני מבלי לעזור להם. אני רוצה לשחרר את יכולת הייצור של כל אדם. אני פשוט רוצה לראות עולם יותר טוב".
כשהוא משוכנע לחלוטין בתפיסה הזאת, הוא אומר שמהיכרותו עם המין האנושי, תמיד ניתן יהיה להשיג מבני אדם תרומות שיבטיחו את המשך חינוכו של ילד עני או את הטיפולים הרפואיים של פלוני אלמוני. "בשוק חופשי לגמרי יהיה אולי אחוזון, לדעתי פחות מאחוז, שלא יוכל להרשות לעצמו לרכוש ביטוח רפואי, ואז הוא יהיה תלוי בטובות של אנשים אחרים, בצדקה. כספי צדקה ישלמו לו על הטיפולים", אומר ברוק כשאנחנו מדברים על שאלת איכות הטיפול הרפואי שתעמוד לרשותם של אנשים עניים בעולם האידיאלי שלו.
ואם אין צדקה?
"אז הוא ימות".
ואתה בסדר עם זה?
"כן. אבל אין לי ספק שתהיה צדקה. אני יודע שכולם מתמקדים בזה, אבל העניין הוא 99.9% מהאנשים שיהיה להם ביטוח ושיהנו מרפואה הרבה יותר טובה מכל מה שאנחנו מכירים היום. אני מתנגד לכפייה ובמצב הנוכחי, אנשים עניים כופים עליי כל יום דברים. הם לוקחים את הכסף שלי כל יום. האם בגלל שאדם הוא עני יש לו זכויות מיוחדות על הכסף שלי? בשום אופן לא. יש לאדם כזה את אותן הזכויות שיש לי וביניהן את הזכות להיות חופשי מכפייה. זה חופש אמיתי. אני לא רוצה לכפות עליו שום דבר והוא לא צריך לכפות עליי שום דבר. אם אותו עני הוא בן אדם טוב בבסיסו, אני אשמח לעזור לו. אם הוא אדם רע וכל מה שהוא עושה זה לשתות אלכוהול ומרביץ לאשתו, אני לא אעזור לו. לא מגיע לו".
ואם הוא סתם נכה בשתי הרגליים או סובל ממחלת נפש?
"אז אני אשמח לעזור לו בצורה פרטנית ואולי יהיו מצבים בחיים שלי שבהם אני לא אעזור לו כי יהיו לי דברים יותר חשובים לעשות עם הכסף שלי. הבחירה שלי היא מתי וכמה. אני רוצה שקודם כול אנשים יעזרו לעצמם. יש לי סולידריות עם אנשים אחרים, אבל המדינה הופכת את זה לערך העליון. אצלי זה לא הערך העליון. אצלי הערך העליון זה החיים שלי והילדים שלי והמשפחה שלי ואנשים שאכפת לי מהם, ואיפשהו בהמשך יש גם סולידריות. אני מקציב תקציב מסוים לסולידריות ואני אעשה את זה בחיים, וככל שאני אהיה יותר עשיר, התקציב הזה יהיה יותר גדול. אבל הערך העליון שלי זה אני".
__
אובייקטיביזם VS ליברטריאניזם
ליברטריאניזם הוא מושג שכולל אוסף של תנועות פוליטיות ששמות את החירות האישית, הכלכלית והפוליטית במרכז. לפי מכון איין ראנד, הליברטריאניזם משמש היום שמרנים, ליברלים, ימנים, אנשי מרכז ודתיים, ולכן חשוב להבדיל בין האובייקטיביזם, שהיא פילוסופיה סדורה שמקדמת שורה של עקרונות פוליטיים, לבין הליברטריאניזם, שהוא מושג רופף למדי. האובייקטיביסטים רואים בשיטת לֵסֵה-פֵר - כלומר בשיטה קפיטליסטית טהורה שבה כל העסקאות מתבצעות בין צדדים פרטיים ואין כל רגולציה - את התגלמות הפילוסופיה האובייקטיביסטית. ראנד עצמה כתבה ב-1962 כי "אובייקטיביסטים אינם 'שמרנים'. אנחנו רדיקליים תומכי קפיטליזם. אנחנו נלחמים למען הבסיס הפילוסופי שהיה חסר לקפיטליזם ושבלעדיו הוא נידון לחלוף מן העולם".
