צילום: אודי גורן
5:00 בבוקר במדרשת שדה בוקר. השכמה. התוכנית: להקדים את הזריחה, לחוות את המדבר ולקבל את פניו של יום חדש באחד הקטעים הדרומיים של שביל ישראל, מחוד עקב למצפה רמון. הזריחה לא מאכזבת, פלטה של צבעים מתפשטת אט-אט מהמזרח, ואל מול שמי הבוקר הנצבעים בקשת גוונים עומדים על הסגוויי ליד קבר בן גוריון שלושה: אייל כהן - החולם, יאיר יונגר - שותף בהוצאה לפועל, ואנוכי. משם אנחנו גולשים בסרפנטינות (קטע של דרך המכיל עיקולים חדים) לכיוון נחל צין. המטרה: להשלים את שביל ישראל בסגוויי, דבר שטרם נוסה.
מאחורי הרעיון יוצא הדופן עומד כאמור אייל כהן, איש שטח וטיולים ותיק, שיש לו חברת תיירות שמוציאה טיולים על סגוויי. המסע הזה אינו חלק מתפריט החברה, אלא שיגעון פרטי של כהן, שהחליט להיות הראשון בעולם המשלים רכיבה של 1,000 ק"מ בסגוויי שטח, ב-14 יום בלבד. באותה הזדמנות הוא יצר תקדים מקומי "לעשות" את שביל ישראל בסגוויי, במסלול שמתפרס בין 14 נקודות ציון מדן ועד אילת. הזוי? אולי. אבל ההזמנה ללוות את כהן בקטע מהשביל נשמעה כאתגר שקשה לסרב לו, וכך מצאתי את עצמי על סגוויי ליד קבר בן גוריון בחמש בבוקר.
"שביל ישראל זה שיגעון ישן שלי", אומר כהן. "כשהשתחררתי מהצבא רציתי ללכת אותו, אבל אז פגשתי את אשתי וזה נגנז. אחר כך חשבתי על אופניים, ונולדה הבת הראשונה ושוב גנזתי. בסיורי השטח שאני עושה על סגוויי הגעתי לכמה קטעים של שביל ישראל, ואז עלה הרעיון לממש את החלום, אבל על הסגוויי".
לא הייתי היחידה שהצטרפה לכהן בקטע הדרך הזה. מצדו השני רכב אחד מנותני החסות לפרויקט, יונגר, סמנכ"ל השיווק של סגוויי ישראל (הספונסר השני הוא Hyposwiss Private Bank, שמנהל הנציגות שלו בארץ הוא חבר ילדות של כהן, אבי סלמה, שגם הוא הצטרף לכמה קטעי רכיבה).
בתור חימום יצאתי לקטע אימון עם יונגר ועם אודי גורן, צלם טבע שמתעד את שביל ישראל זה שנים ואף הוציא את תצלומיו בספר ונותן הרצאות על שביל ישראל ברחבי הארץ.
אף שרכבתי על סגוויי בעבר, הנסיעה בשטח שונה. נכון שלצמיגים הגדולים יש יתרון עבירות, ורוכב מיומן יכול להגיע בעזרתם לרמת שליטה גבוהה ומדויקת, אבל השטח מתעתע ומזמן מכשולים לא צפויים. ואכן, כחצי שעה מרגע היציאה, מפגש לא מוצלח בין אבן סוררת לצמיג השמאלי שלי מוציא אותי משווי המשקל, ואני מתרסקת אל הקרקע. "התקבלת", מברך אותי גורן. עשר דקות אחר כך הוא זוכה לחוויה דומה בעצמו.
רק בהמשך, כשכהן ואני רוכבים לבד בשלווה המדברית על ציר הנפט, הוא מספר לי על ההתרסקויות שהוא עצמו חווה. "למדתי לנסוע מהר, לתמרן בצורה טובה, לחמוק ממכשולים ולא ליפול, אבל בשביל התמודדנו עם הרבה קשיים והתרסקתי המון פעמים. היו לנו גם בלת"מים שלא היינו מוכנים לקראתם. בנחל דן, למשל, המים היו גבוהים, אז העברנו את הסגוויי (60 ק"ג!) בידיים כשאנחנו יחפים כדי לא להרטיב את הנעליים, אז כפות הרגליים נחבלו וכאבו לי כמה ימים. בנחלי הצפון היו שבילי בוץ והיה קשה לשלוט בסגוויי, אז החלפנו צירים. כל אלה גררו עיכוב בלו"ז. כדי לצמצם פערים, רכבתי ביום אחד מקרני חיטין בזריחה עד קיסריה, עמוק אל תוך הלילה".
האתגר הגדול במסע מהסוג הזה הוא לוגיסטי. הסגוויי פועל על סוללות, כך שזמנן הקצוב תלוי ב"איכות" השטח ובמאמץ הנדרש מהכלי. ברוב הקטעים הצטרף רכב ליווי עם ציוד חלופי וסוללות. טנדר נוסף רתום לעגלה עמוסה המתין בנקודות חיבור לבצע החלפות כלים/סוללות.
היו קטעים שכהן נדרש לרכוב לבד, ובנקודה אחת נאלץ לנטוש את הכלי מרוקן הסוללה בשטח, ולצעוד קילומטרים לנקודת המפגש. הסגוויי חולץ למחרת. במעלה זיק נפרדנו מכהן ונסענו ברכב הליווי למצפה רמון. שם חברנו למצטרפים נוספים למסע, בני נוער מבית השאנטי. יוזמה של יונגר הפעם, שפעיל בתחום השילוב של אוכלוסיות מיוחדות. הוא מתנדב בכמה עמותות ומנהל צוותי פיתוח למוצרים עבור בעלי מוגבלויות ופצועי צה"ל.
"היה לי ברור שאני אחבר את הקהילה לפרויקט, גם כדי להעלות את המודעות וגם כי יש לנו לקוחות שהסגוויי עוזר להם בהתניידות ביומיום. בעיניי, פצועי צה"ל הם חלק מההיסטוריה של המדינה, ולכן גם של השביל". בנתניה הצטרפה לקטע רכיבה עם כהן קבוצת פצועים מבית הלוחם בתל אביב.
"האתגרים שבני הנוער מתמודדים איתם יום-יום דומים לאתגר של השביל, ולכן אין גבול למטרות שמסמנים. לנוער הזה זו הייתה מטפורה לחיים, להתמודד עם קושי ובסוף לנצח, וזה מבחינתי מספר את כל סיפור המסע".
יחד איתם רכבנו לאורך דרך הפסלים, המלווה את שולי המצוק המשקיף אל מכתש רמון ומשובצת בפסלי אבן מיוחדים. למראה התלהבותם היה קשה להישאר אדישים. רובם הרגישו מאוד נוח על הכלי. אלה שפחות, זכו לעזרה מהצוות המלווה והחברים. 48 שעות לאחר מכן נפתחו השמפניות באילת, כשכהן וצוותו השלימו בשבועיים את המסע וחצו את קו הסיום.
אז איך אתה מסכם?
"חוויה מטורפת. לא ציפיתי לכזה קושי, כי אני די רגיל לסגוויי, אבל זה היה מאתגר. נהניתי מכל רגע מהנופים, הטבע ובעלי החיים".
איפה היה הקושי הכי גדול?
"בלילה שנתקעתי בנחל צין. חשבתי על הפרידה מהמשפחה ולמה הייתי צריך את זה. היו עוד כמה רגעי שבירה בדרך, אבל התעשתי והמשכתי".
תעשה את זה שוב?
"לא עם סגוויי. אולי רק כמה קטעים מהשביל".
