חוה אלברשטיין / צילום: אסף אלטמן
זאת לא הופעת בכורה, זה לא מופע טרי או חד פעמי. חוה אלברשטיין ושלומי שבן יחגגו בקרוב שנתיים של סיבוב ההופעות הזה, שלא תוכנן להימשך תקופה ארוכה כל-כך. אבל זרם הביקוש הבלתי מתכלה שולח אליהם קורים עדינים, אך לופתניים. ולפיתות הלב האלה מזרימות דם מחודש בעורקי התודעות - האישית והקולקטיבית. וכך, ב-6 באפריל בתיאטרון גשר, כמו במילים של יורם טהרלב מהבלדה על הסוס עם כתם על המצח, שהושרה בהופעה: "יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת". וכאשר הרקיע של יפו כבר היה גדוש בכוכבים, התכנסו שוב אלברשטיין ושבן מול הקהל שלהם, באולם, ואפשרו את פגישת המחזור הזו. לא רק איחוד שלהם זה עם זו או עם קהלם, אלא בעיקר התכנסות של הדמויות משירי אלברשטיין, בינן לבין עצמן.
וכך התקבצו על הבמה - סולוויג לצד ילדת היום-הולדת של תרצה אתר מ"אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש", שכבר מתקרבת לגיל 80! ("יום שני, שנת 71’... כבר אחרי שלוש, ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים"); הנשים הרוקדות ("באנה, באנה, באנה הבנות, בשמחה וגם בעצב, כך נרקוד לפי הקצב"), שאלברשטיין הלחימה אליהן את The Man I Love של בילי הולידיי; ובעיקר הנשים המחכות. סולידריות נשית שבטית ועל-דורית מושרת ומתאשרת, וחוה - אם השבט - היא כבר מזמן לא רק זמרת, ואפילו לא רק יוצרת, אלא גם מספרת סיפורים.
שבן - יוזם המופע, המעבד והמלווה בפסנתר, שחרר אותה מהגיטרה, כך שהיא כולה מתמסרת אל השירים בקולה ובמחוות זרועותיה, המספרות לא רק את הסיפור שבשיר אלא גם אותה. חיה את השירים כי הם היא. נוכחת בהם, לא שוחקת אותם ולא נשחקת בהם גם אחרי מאות ביצועים. קולה - נדיב, סרקסטי, אירוני, חומל, מתפלא ומתפעל. כלי ותוכנו בעת ובעונה אחת.
"יש בי כוח, יש בי כוח, אל תחוס עליי", היא שרה את רחל שפירא, ואולי גם מרמזת בכך לשבן, שימשיך לתת לה קונטרה. כי גם כאשר הוא מפיק מהפסנתר צלילים וירטואוזיים, מפוארים כטווס רנסנסי, ושואב צלילים גם מרגליו - הוא לא מכסה את אלברשטיין. מגביר את עצמו ולא גובר עליה. שותף שווה בהנכחת הצלילים, המילים וגם ההווה האקטואלי. שכן, הקשר בין היוצרים האלה נוצר בעקבות הדואט הנוקב של שבן, "תרגיל בהתעוררות". וכך, קולותיהם בדואט (שבו שר שבן בפעם היחידה במופע) התאחדו לשלמוּת שנוצרה ממיזוג ניגודים - מגדרים ודורות. וכך היא ושבן נדדו על הבמה "עם שיר ותיבת נגינה", מותירים לסיום נפשות מאוהבות אך גם מאוכזבות - כי המופע הזה לעולם לא יכיל את כל שיריה הטובים של אלברשטיין. לכן הוא בהכרח משאיר אחריו כמיהות לא ממומשות - וזהו אחד מפשרי הצלחתו.