מכונת דפוס של דולרים/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
כאשר נחקק חוק הפדרל ריזרב ב-1913, העביר הקונגרס את הסמכויות שניתנו לו על ידי החוקה לייצור, ניהול ושליטה בכל ענייני הכסף (למעט ולהבדיל מהתקציב) לידי הגוף החדש, הבנק המרכזי האמריקאי. עד 1987 התנהל הגוף הזה באחריות עם הסמכות שניתנה לו, ולפיכך גם הממשל כיבד את הגבולות שנוצרו בינו לבין הפד.
אלא שמערכת היחסים בין הצדדים החלה להתדרדר מאז 1987, שעה שיו"ר הפד אלן גרינספן השתמש לראשונה במדיניות המוניטרית לשם עשיית מניפולציות בשווקים.
לאורך שלושת העשורים מאז, שעה שהוא מייצר בועות (1999, 2006) ומנסה לנהל את פיצוצן (2001, 2009), הלך מעמדו של הפד ונשחק. אם כל מה שהפד עושה הוא לייצר טריליונים למימון גירעונות הממשלה, למה בעצם צריך את הבנק המרכזי כמתווך, החלה השאלה חרש לנסר בחלל...
במארס 2019 התרחש אירוע היסטורי, לא פחות, שבו הפד נכנע לבליץ הציוצים של הנשיא טראמפ וללחץ הקל ששידרו השווקים, ונטש מדיניות רשמית ומוצהרת בת עשור, שבמסגרתה היה אמור לחתור לנרמול רמות הריבית ולצמצם את החזקת איגרות החוב שבמאזנו.
אך אם חשב שבכך יקנה מעט עצמאות או לפחות שקט, טעה הבנק מרות. עוד לא פנה החודש והנשיא המשיך ללחוץ. ראשית, הוא הודיע כי ימנה את סטפן מור, עיתונאי, פרשן כלכלי בפוקס ויועצו בזמן הבחירות, לשמש כאחד מחברי מועצת הנגידים של הפד, המנהלים את מדיניותו.
מור היה קולני מאוד בעבר בביקורת שהשמיע על מדיניות הפד, וגם המדיניות היונית של הפד היום נראתה לו נצית מדי. כבר היום, כשהכלכלה האמריקאית נמצאת כביכול בשיא של פריחה, הוא סבר שיש לחתוך את הריבית לפחות בחצי אחוז.
לא חלף שבוע, ויועץ אחר של הנשיא, לארי קאדלו, יצא גם הוא בקריאה לחתוך מיד חצי אחוז בשערי הריבית.
ואם הלחצים האלו, שבמהותם הם קריאה להעביר את סמכויות הפד לידי הממשל, באים בזמן שהבורסה בשיא, האבטלה בשפל ומצבה של ארה"ב לכאורה מעולם לא היה טוב יותר, הם עומדים להפוך לאגרסיביים פי כמה כאשר המיתון הבא יכה בה, וזה יקרה לכל המאוחר עד שהנשיא הבא יושבע בינואר 2021.
אז יקבלו הצעדים שם ודגל, ועל הדגל יהיה כתוב: MMT, התיאוריה המוניטרית המודרנית. על פיה תועבר הסמכות להדפיס כסף לידי הקונגרס, ותבוטל כל מגבלה, אפילו רק למראית עין, על הדפסה שכזו.
אין קשר בין המיסים להוצאות הממשלה
אך מה היא בדיוק אותה תיאוריה "מודרנית", שחלק מרעיונותיה הועלו לראשונה לפני מאות שנים? בבסיס התיאוריה עומדת הקביעה כי לממשלה אין סיבות פיננסיות לקיים תקציב מוגבל, שכן גירעונות הממשלה הם העודפים של כל שחקן אחר בכלכלה. על הבסיס הזה מושתתים כמה יסודות:
- מיסים הם הבסיס לכסף: מאחר שהממשלה מחייבת את האזרחים לשלם מיסים בכסף שהיא מייצרת, יש לכסף ערך והוא מאומץ על ידי האזרחים. החובה לשלם מיסים בכסף שמייצרת הממשלה, יוצרת את הביקוש לכסף הזה.
- אין קשר בין מיסים להוצאות הממשלה: על הממשלה להטיל מיסים כדי שיאמצו את הכסף שלה, אך הוצאותיה אינן קשורות למיסים שהיא גובה. להיפך, קודם ובמנותק באות ההוצאות. תפקיד נוסף של המיסים הוא לספוג כסף מהציבור אם נוצרים לחצים אינפלציוניים, וכן כדי לצמצם את הפערים החברתיים בין העשירים לעניים. כמו כן, תפקיד המיסים הוא להשיג מטרות סוציאליות שונות, כמו צמצום העישון, השימוש בסוכרים וכו'.
- אם ההוצאות עולות על הסכומים הנגבים כמיסים, הממשלה פשוט תדפיס את הכסף החסר לה. הואיל ותחת השיטה הזו הממשלה יכולה להדפיס כל כסף שהיא צריכה, היא גם לעולם לא יכולה לפשוט את הרגל. מאחר שכך, גם הריבית לעולם לא תעלה. ללא חוסר בכסף לא ייווצר מחסור בו, וממילא גם לא תירשם עלייה במחירו, קרי בריבית.
- הריבית הנכונה היא אפס או קרוב מאוד אליה. כך הכסף הנדרש לשימוש ולצמיחה לעולם יהיה זמין. כלומר, לא רק הממשלה היא בעלת אמצעים בלתי מוגבלים, אלא גם הריבית לעולם לא תעלה, אלא אם הממשלה תחליט להעלותה על ידי זה שתילווה כסף וכך תייצר מחסור בו.
- "פיננסים שימושיים" (functional finance): הממשלה היא זו שדואגת לתעסוקה מלאה ולמיתון האינפלציה על ידי משחק בין הגדלה בהוצאותיה לבין הגדלת המיסים. הגדלת ההוצאות תביא לתעסוקה מלאה והמיסים יספגו את עודפי הכסף, וכך האינפלציה תמיד תיבלם.
לפי חסידי התיאוריה, ההוכחה לטענתם היא העובדה שכיום אין אינפלציה למרות הדפסה מסיבית של טריליוני דולרים על ידי הבנקים המרכזיים.
בלי תקציב, בלי הגבלה על משאבים
אם התיאוריה המוניטרית הקיימת סבורה שהבנקים המרכזיים יכולים לנהל את הכלכלה, למנוע שפל, לדאוג לתעסוקה, לבלום כל אינפלציה או דפלציה, ולהוציא אל מחוץ לחוק את המחזוריות שבכלכלה, התיאוריה החדשה לוקחת את הדברים צעד קדימה. לפיה, הממשלה יכולה לעשות את כל אלו, וגם לדאוג לרווחת כל התושבים, ממתן שירותים נרחבים בחינם ועד צדק חברתי מקיף. לכן יש להעביר לידי הממשלה את כל הכוחות והסמכויות, לא רק בנוגע לניהול הכלכלה והחברה, אלא גם בכל הנוגע לניהול הכסף, ייצורו, מחירו ותנועתו.
יתר על כן, פעילות הממשלה אינה צריכה להיות מוגבלת על ידי עניינים שוליים כמו תקציב או מלאי הכסף, שכן גם אלה אינם אלא יצירה של החוק. ומאחר שהממשלה יכולה לאכוף את השימוש האקסקלוסיבי בכסף שהיא מייצרת, משאביה אינם מוגבלים. כיוון שכך, הממשלה חייבת להדפיס כסף, ולא ללוותו, ככל הנדרש כדי לייצר תעסוקה מלאה ופריחה במשק.
יו"ר הפד, ג'רום פאואל, וכלכלני הזרם המרכזי דהיום, כמו פרופ' לארי סמרס ואחרים, ביטלו את התיאוריה כולה ואף כינו אותה כלכלת וודו. אך בחינה מדוקדקת יותר מראה כי כל הפוסל במומו פוסל. התיאוריה המוניטרית המודרנית אינה אלא המשך טבעי, נצר הגיוני, של מדיניות הבנקים המרכזיים, הניאו-קיינסיאנית, של היום.
אם הפד מייצר מהאוויר 4.5 טריליון דולר ומלווה אותם כביכול לממשלה למימון גירעונותיה, אף שההלוואה היא בלי ריבית ובלי להחזיר, כפי שאך זה נוכחנו מהצהרת הפד ממחצית מארס, מה בעצם ההבדל בין המדיניות הזאת ל-MMT, מלבד הפרטים הטכניים על אודות מי מדפיס את הכסף ומי שומר בידיו את הכוח הכרוך בכך, פקידי האוצר או פקידי הבנק המרכזי?
גם בוול סטריט הצטרפו לתומכים
השמאל הליברלי ההולך ומשתלט על המפלגה הדמוקרטית באמריקה, אימץ בהתלהבות את התיאוריה החדשה. היא מהווה כסות אינטלקטואלית כביכול, ובעיתוי נכון, לאהבתם העמוקה ורבת השנים לממשלה גדולה המנהלת את הכלכלה, מחוקקת אינסוף חוקים, ומטפלת כביכול באזרחים מעריסה ועד קבר.
אך השמאל לא לבד. אם אמירה ישנה גורסת כי "הפוליטיקה מייצרת זיווגים משונים", מסתבר כי כך גם התקווה לכסף יש מאין. אין פלא אפוא שבוול סטריט מתרבים התומכים בתיאוריה המודרנית.
בינואר 2021, לאחר הבחירות בנובמבר 2020, שני בתי הקונגרס, ובסבירות גבוהה מאוד גם הבית הלבן, יהיו בידי הדמוקרטים, מובלים מבפנים על ידי הדמוקרטים החדשים.
המשק האמריקאי, לעומת זאת, יהיה שרוי חודשים בתוך המיתון שהוא תוצאה של יציאת האוויר מבועת האשראי של ההרחבה הכמותית. בשלב הזה התיאוריה המוניטרית המודרנית תקבל תנופה גדולה וגם תמיכה ממקומות שכעת נשמעים מסויגים משהו, כמו הפדרל ריזרב.
הרי אם תיקון קטן בשווקים ומטר ציוצים של הנשיא גרמו לבנק המרכזי לסגת בתוך פחות משלושה חודשים מהבטחותיו בנות העשור לנרמל את הריבית, וכל זאת שעה שהתעסוקה בשיא והמשק לדעתו פורח, אז כמה זמן ייקח לו לאמץ את ה- MMT כאשר המשק יהיה במיתון של ממש והשווקים יאבדו 40% או 60% משוויים?
במהלך השנה ומשהו שחלפה חזרתי ואמרתי כי הוצאה לפועל של התוכנית המוצהרת של הפד להעלות את הריבית ולצמצם את מאזנו תביא לעלייה חדה בריבית ל-10 שנים, שאכן הוכפלה בין יולי 2016 לדצמבר 2017, וכתוצאה מכך לנפילה מיידית בשווקים.
עוד אמרתי כי כאשר תוצאות מדיניותו יופיעו, הפד יתקפל מכל הצהרותיו והבטחותיו לנרמל את הריבית. ובכל זאת המהירות וחוסר הבושה בהתקפלות של הפד הפתיעה אפילו אותי.
העובדות והמספרים מדברים בעד עצמם. המדיניות של הפד מאז 1987, שבמרכזה הורדה מתמשכת בריבית עד שהגיעה לאפס בעשור האחרון, גידול אינסופי בחובות כל המשק באמצעות הכסף הזול והוצאות ממשלתיות ללא רסן, רק זרעה הרס מתמשך. הרס שביטוייו המעשיים הם פערים גדלים וחוסר שקט חברתי, מחזורים כלכליים חוזרים ונשנים של בועות אלימות ופיצוצן, ושחיקה מתמשכת בדמוקרטיה.
היא לא ייצרה צמיחה אמיתית ומתמשכת, אלא בוול סטריט ובעמק הסיליקון, והיא היטיבה רק עם העשירון העליון, עם המקורבים לשלטון, ועם הכסף הגדול המושך בחוטים בוושינגטון די.סי. אך למרות עובדות אלו, הדחף להדפיס כסף כאשר ניתן לעשות כן אינו בר כיבוש. קל וחומר כאשר יתברר אל נכון כי הבנקאים המרכזיים הוליכונו בדרך ללא מוצא והם חסרי כל מושג מה לעשות מכאן והלאה. בשלב הזה, כמו כל מהמר כפייתי, הם יכפילו את ההימור עד הגרוש האחרון, של הציבור כמובן.
אז נגיע לרגע האמת, למערכה האחרונה במחזה שהחל ב-1971, שעה שחוב בכמויות גדלות והולכות, פייק-כסף המייצג עושר שטרם נוצר, החליף את הכסף הקודם, האמיתי שייצג נכסים קיימים והיה מוגבל בכמותו.
מצד אחד יעמדו כל הכוחות הרשמיים בוושינגטון די.סי, בבריסל, בטוקיו ובבייג'ין, ובראשם גם הבנקאים המרכזיים, אשר יסבירו כי רק אם הממשלה תדפיס עוד ועוד כסף כאוות נפשה, והפעם לא כחוב אלא מכוח היסודות של ה-MMT, הכול יסתדר. התעסוקה תהיה מלאה, הפערים יצטמצמו, המיתון יתחלף בצמיחה, הרפואה תהיה חופשית, האוניברסיטאות בחינם, הפנסיות והביטוח הלאומי ישולמו כמובטח, וכל המשק יעבור לאנרגיה ירוקה במהירות וללא כאב. מהצד השני יעמוד לבדו וללא הד בתקשורת, קול ההיגיון ועמו התקדימים ההיסטוריים, של האימפריה הרומאית, סין וצרפת, שניסו להפעיל את קסם הממשלה המייצרת כסף ללא הגבלה וסופן היה חורבן טוטאלי, כללי וחברתי.
ה-MMT כבר כאן. ביפן
הדוגמה האולטימטיבית שמביאים חסידי התיאוריה המוניטרית המודרנית היא של יפן, שבה הבנק המרכזי מחזיק, קרי הדפיס, כ-43% מהחוב הממשלתי העומד על כ-250% מהתמ"ג, ובכל זאת לא התרחשה שום אינפלציה של ממש.
אם נסתכל על החלוץ של שיגעון הדפסת הכסף הבלתי מרוסנת, הבנק המרכזי של יפן, נראה כי הוא אכן מיישם כבר את ה-MMT, אך בלי לכנותה בשם הזה.
בשנה שעברה עבר מאזן הבנק של יפן את גובה התמ"ג היפני, כ-5 טריליון דולר. "נכסי" הבנק המרכזי, כסף מודפס ומחולק כביכול כהלוואה, לא רק כוללים 43% מהחוב הממשלתי, אלא גם איגרות חוב קונצרניות ומניות בבורסה של טוקיו. כך הפך הבנק למחזיק מניות מרכזי בכ-40% מהחברות הנסחרות בבורסה בטוקיו, רובן דרך תעודות סל, ובסך הכול כ-4% מכל שווי השוק המצרפי, מה שהפך אותו לאחד מעשרת המחזיקים הגדולים ב-1,446 חברות מתוך 3,735 הרשומות למסחר בטוקיו.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com