כנסת ישראל / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
השיח על שקיפות תופס מקום של כבוד בציבור בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות וכולם רוצים בשקיפות וכולם מתגאים בשקיפות. גם במערכת הבחירות שעברנו, נראה שלא מעט קמפיינרים הבינו שזו כותרת טובה להתנגחות פוליטית.
כך למשל ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהתקשורת לבחון את הוצאות מסיבת הפרידה של בני גנץ מצה"ל, מידע שהפך להיות חשוף תודות לבקשת מידע של התנועה לחופש המידע. כך גם שרת המשפטים, איילת שקד, שלפני מספר שבועות יצאה בהודעה חגיגית שהיא מקדמת שקיפות באגודות העותומניות ובהן גם ההסתדרות (הליך שכלל עוד לא הושלם ואולי היה רק עוד הצהרה במסגרת קמפיין פוליטי). אבל, שקיפות אמיתית אינה מסתיימת עם הקמפיין הפוליטי.
בכנסת היוצאת, ה-20, הוגשו כ-50 הצעות חוק, חלקן פרטיות וחלקן ממשלתיות, שעוסקות בשקיפות. חלק מאותן הצעות מבקשות לקדם את הליך השקיפות במכרזים או לקדם את נושא השקיפות בקק"ל. ישנן גם הצעות אחרות, שמבקשות דווקא להפחית את חובת השקיפות. לדוגמה, הצעתו של השר גלעד ארדן להחריג את המשרד לנושאים אסטרטגיים מתחולתו של חוק חופש המידע, ומערך הסייבר שהוחרג מהחוק על ידי משרד ראש הממשלה.
לחברי הכנסת החדשים של הכנסת ה-21 יהיו אתגרים לא פשוטים, אחד מאותם אתגרים הוא השבת האמון לבית המחוקקים והדרך הטובה ביותר לבנות אמון היא באמצעות שקיפות. במקרה הזה עליהם להחיל את אותן הנורמות שהם מבקשים להחיל על גופים אחרים קודם על עצמם. למשל, לקדם שקיפות יזומה בהצהרות ההון של חברי הכנסת ושרי הממשלה ולהחיל את חוק חופש המידע על המפלגות, שני נושאים הדורשים תיקוני חקיקה.
בדו"ח שהתפרסם לאחרונה על ידי הארגון open government partnership (שמדינת ישראל חברה בו משנת 2013), מצוין כי התחייבויות שהוכיחו את היכולת להוביל שינויים משמעותיים ביותר, עניינם בקידום ממשלת פתוח והנגשת מידע, כלומר קידום חוק חופש המידע, שקיפות יזומה, וממשל פתוח הם הנושאים שיכולים להניב לפוליטיקאים הישגים משמעותיים, לו רק יחליטו לקדם נושא זה באמת ולהוביל שינויים משמעותיים.
כך לדוגמה החלת חוק חופש המידע על גופים הקרויים בעגה המשפטית "גופים דו-מהותיים" בשל פעילותם הציבורית והשפעתם על הציבור, היא צעד מתבקש עבור מי שמבקש את אמון הציבור לקדנציה נוספת. מי שרוצה להנהיג שינוי עומק, יכול לעשות זאת על ידי החלת חוק חופש המידע, חוק שמתגלה כאפקטיבי מאוד שכן הוא מזמין ביקורת ציבורית, באמצעותה ניתן להוביל שינוי התנהגותי וארגוני כפי שמתבקש בגופים אלו.
אך שקיפות אינה מסתכמת רק בקידום הצעות חוק. למרות שאלו חשובות ומקומן בבית המחוקקים, האחריות האמיתית למצב השקיפות בישראל היא על הממשלה. השקיפות היא דרך ניהול והבנה שהמידע המצוי אצלך במשרד, בוודאי כשאת/ה עומד/ת בראש משרד ממשלתי, אינו שלך, אלא של הציבור.
אלא אם חשיפת המידע יכולה לפגוע בביטחון או ביחסי החוץ, בפרטיותו של אדם או בניהול התקין של הרשות - יש לאפשר לו להפוך לנחלת הכלל. משימה זו הפכה בעשור האחרון לנחלת כל העולם המערבי, היא מאתגרת ממשלות, פרטים וארגוני חברה אזרחית המבקשים לעמוד על האיזון העדין שבזכות הציבור לדעת.
לכן, לפני שיתחילו הריבים על המשרות, המשרדים וחלוקות התיקים אולי הגיעה העת לחשוב כיצד אנחנו מקדמים באופן אמיתי ומוסדי את זכות הציבור לדעת, אולי במקום עוד שר לאסטרטגיה או מודיעין, יש מקום לחשוב על שר לענייני שקיפות וממשל פתוח כפי שנהוג במדינות אחרות. כזה שינהיג שקיפות רוחבית, מוסדית ועמוקה שתתחיל כמובן בממשלה ותחלחל הלאה לרשויות המקומיות, לחברות הממשלתיות לתאגידים העירונים וכן גם לקק"ל ולהסתדרות.
הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע