בני השבטים בתלבושות עממיות / צילום: דורון הורוביץ
12 שנה לא התקיים פסטיבל כזה, מספרים לי בהתרגשות. בימים עברו היה פסטיבל הסוסים של ליטאנג (Litang) במחוז סצ’ואן, על גבול טיבט, אירוע ההתכנסות הגדול ביותר של שבטי ההרים ברמה הטיבטית. באותם ימים היה זה שטח אחד עצום ואלפי אנשים נהגו להגיע לכאן מדי קיץ, אחרי החורף הארוך והקשה בהרים, שם יורדות הטמפרטורות הרבה אל מתחת לאפס. בקיץ השלג מפשיר, זמן הקציר מגיע ואיתו החגיגות. כפרים שלמים, משפחות שלמות - מטף ועד זקן, כולם בבגדים המסורתיים האופייניים לשבט ולכפר שלהם - נוהרים אל מקום ההתכנסות.
כדרכן של התכנסויות שבטיות גדולות, זו הזדמנות לחגוג, לפגוש מכרים ממקומות רחוקים, להכיר חדשים, לעשות עסקים, לחפש שידוך, לערוך סעודות, לשתות הרבה אלכוהול ולחגוג. גולת הכותרת הייתה תחרויות הרכיבה המרהיבות שבני השבטים ידועים בהן לצד שירה, נגינה וריקודים. בימים ההם התקיים הפסטיבל, כמו כל החגים, תחת כנפיו של מנזר ליטאנג.
הכוהנים בירכו וערכו טקסים - ואלה היו חלק בלתי נפרד מהחגיגה. כך זה נמשך דורות רבים, עד שהגיע הכיבוש הסיני ב-1950 (ראו מסגרת משמאל). בתקופת "המהפכה התרבותית" שבאה בהמשך, במסגרת המאמצים למחוק את הזהות הטיבטית לטובת "כור היתוך" כלל-סיני, נאסר על קיום הפסטיבל, וגם המנזר, שנבנה ב-1580, נהרס ב-1956 ושוקם רק לאחרונה.
גם לאחר שהסתיימה מהפכת התרבות וסין עברה בשנים האחרונות תהליכי ליברליזציה מואצים, נאסר לקיים את הפסטיבל. אולי בגלל החשש הסיני מפני ההתאספות ההמונית של אלפי טיבטים; אולי בגלל הזיקה של הפסטיבל למסורת ולתרבות הטיבטית - ומכאן ללאומיות; אולי בגלל שבעבר התרחשו באזור הזה לא פעם ולא פעמיים הפגנות למען עצמאות טיבט, שהסתיימו בהרוגים, פצועים ועצורים. אבל כידוע, רוחות חדשות מנשבות בסין, ודברים שנאסרו בעבר - מותרים עכשיו (אם כי אין לדעת מה יקרה בשנה הבאה). אבל בקיץ האחרון זה קרה - ובגדול. זכינו להצטרף להתכנסות של אלפי יושבי ההרים, בהם גם שבטים ממזרח טיבט ושבטים נודדים-למחצה.
חיילים מול נוודים
עם בוקר יצאנו - קבוצה של צלמים במסגרת טיול-צילום של "עולם אחר" - לאזור הפסטיבל, מקום די שכוח אל שמעטים התיירים המערביים הפוקדים אותו, יחד עם מאות רבות של אנשי השבטים שבאו לחגוג. כולם בלבוש המסורתי וכל אחד בהתאם לשבט שממנו הגיע. כרגיל, הנשים השקיעו יותר בלבוש, שנראה אצלן מרשים במיוחד, בעוד רוב הגברים הגיעו בלבוש די רגיל, אם כי הקפידו על כובעים נאים.
בשטח מישורי לצד העיירה ליטאנג מוקם מחנה אוהלים ענק. אלה הם אוהלים ארוכים הכוללים את מקום הלינה והאכילה יחד. ממש במרכז מחנה האוהלים מוקם עוד מחנה אוהלים - של כוחות צבא ומשטרה סיניים. ערבוב מעט משונה, צורם אפילו, אולי כדי להזכיר לטיבטים מי בעל הבית. אף שהמפגש טעון, הצבא לא הצליח להרוס להם. אי אפשר היה לטעות בשמחה הגדולה של משתתפי הפסטיבל.
אנחנו מצטופפים יחד עם כולם לצד החבל שמתחו החיילים הסיניים וממתינים לפתיחת האירועים. מול כל קבוצת תושבים עומד חייל סיני ומקפיד על הסדר. בצד מתחילים להתארגן למופעי הפתיחה. עשרות רבות של משתתפים בשלל מחלצות טיבטיות עממיות, אחדים בתלבושות שמאניות מסורתיות, ולצדם החיילים עם ציוד לפיזור הפגנות, אולי למקרה שהעניינים יתחממו יותר מדי, חמושים היטב וגם הם בתלבושת משלהם, שמזכירה לנו קצת את זו של צבי הנינג'ה. אחרי נאום הפתיחה מהמושל עלו חיילי סין על הרחבה. קבוצות-קבוצות חמושים היטב, צועדים בדיוק מפחיד מעט. צבא מיומן וממושמע צועד בהנפת רגליים ובתנועות חדות. דגלי סין מונפים אל על. התחושה מעט מעיקה. כמעט כולם לבושים שחור.
אחריהם, בניגוד חד, עולות לרחבה רקדניות בלבוש שכל-כולו חגיגה של צבע. בראש המצעד מונפת תמונה ענקית של מאו צה טונג, היו"ר המיתולוגי, ממייסדי הקומוניזם הסיני. התהלוכות העוברות בסך מציגות שעטנז יוצא דופן של סמלים טיבטיים מסורתיים ושל סמלים סינים-קומוניסטיים: דגלים אדומים לצד הקאטות, צעיפי הברכה הלבנים המסורתיים של הבודהיזם הטיבטי - המונפים במחוות כבוד למאו, שעשה כמעט הכול כדי למחות את הבודהיזם הטיבטי מעל פני האדמה.
המצלמות שלנו מתקתקות בקצב, הריגוש עצום. התהלוכות מרשימות. כל קבוצה אתנית מייצגת מקום אחר. התרבות המקומית משלבת בודהיזם טיבטי עם מסורות שמאניות עתיקות של הנוודים, ביניהם ריקודי השמאנים, ושוב חוזרים שבטים שונים. כך, שעה ארוכה אנו נחשפים לתערובת מופלאה של אנשים וצבעים.
מפגשים אנושיים עוצמתיים
הפסטיבל מתבסס ברובו על תחרויות רכיבה על סוסים. הסוס הטיבטי שונה מהסוס המוכר לנו כאן. נמוך יותר, קטן יותר ומותאם לריצה בגבהים האדירים של טיבט. הם גם חזקים וחסונים מאוד ויכולים לסחוב כמות מדהימה של ציוד. לא רק בעבר, גם היום יש נתיבים קשים בהרים שסוס מגיע אליהם בקלות, יותר מאשר אופנוע. והטיבטים אכן מתייחסים לסוסים שלהם בכבוד ומטפלים בהם במסירות. בפסטיבל, גם הם מקושטים ומולבשים בשלל צבעים ובזנבם קלועים סרטים צבעוניים.
הטיבטים ידועים ברכיבה חסרת פחד. הם נתלים על צדי הסוס תוך שידם נוגעת באדמה ומתחרים מי אוסף חפצים שמונחים על הקרקע או בדי ענק שאיתם הם דוהרים. הסוס רץ במהירות שיא, והרוכב תלוי על צדו כשהוא קשור היטב לאוכף ולסוס. עדיין זה דורש אומץ רב, ניסיון עצום ובעיקר אומץ לב יוצא דופן. בימים העתיקים, לפני שאימצו את הבודהיזם, בני השבטים הללו היו לוחמים (עד היום יש ביניהם כאלה שמסתובבים עם פגיונות כחלק מהלבוש). שרידים מהעבר הזה ניכרים בתחרויות - שלפעמים כוללות קליעה למטרה או שיגור חיצים תוך כדי רכיבה.
השבטים מתחרים ביניהם. הזוכה בתחרות הסוסים הוא השבט הנבחר. הם נותנים את המיטב עבור הזכייה. לרגע לא ברור מה הסדר, אם הוא בכלל קיים. עשרות סוסים פורצים בריצה מטורפת לשטח התחרות בשילוב קריאות רמות מצד רוכבי הסוסים. הזעקות והריצה המטורפת מתערבבות על פני השטח. מפעם לפעם סוס יוצא משליטה והרוכב מועף.
אחד הסוסים בדהירה כשל ונפל על רוכבו. מיד התכנסו כולם לעזרה ולא המשיכו עד שידעו שהוא בסדר. האחווה ההדדית המרשימה היא כמעט הבסיס העיקרי לקיום השבטים בהרים. קשה לשרוד באקלים הזה, בגבהים האלה, על אדמה שקשה לגידולים חקלאיים.
הקהל שקט, לא משמיע מילה. רק דוחק למצוא נקודה טובה יותר לצפייה. אלינו המערביים מתייחסים בסלחנות, מבינים שאנו לא מכירים את הקודים המקומיים. הדחיפות נראות לנו קצת אלימות, אך הם אינם מתרגשים מהן, זהו חלק מדרכם. לא קל לנו, בעיקר כשאנו מנסים להיות נימוסיים ואז הם פשוט דוחקים אותנו החוצה. אבל הכול בשקט מופתי. עבורם זו לא אלימות, זאת דרך התקשורת שלהם. ובכל זאת, זה לא קל. היינו קבוצת צלמים קטנה ואינטימית. התחושה להיות תיירים מערביים יחידים בין האלפים הרבים מוזרה מעט. גם להם. המבטים לא מפסיקים לבחון אותנו היטב. לחלק מבני השבטים שהגיעו, זה מפגש ראשון עם זרים, ומחוסר שפה משותפת הכול נע בין חיוכים ומבוכה לתקשורת מעט גסה, כמעט אלימה.
המפגשים האנושיים הללו עוצמתיים במיוחד. עמדתי מול אחד הגברים שתלבושתו האופיינית העידה עליו שהוא בן לאחד השבטים השוכנים בהרים. אני הייתי לבוש בתלבושתו האופיינית של גבר מערבי. לצדי עמדו אחי ובת זוגי. עמדנו דקות ארוכות זה מול זה. עיניו של הגבר שמולי היו פקוחות לרווחה והוא נעץ בנו מבטים מקרוב מאוד, מרחק של סנטימטרים בודדים, דבר שבתרבות שלנו נחשב כמעט תוקפני. הוא סקר את פנינו מקרוב, אחוז השתאות. עיניו נפערו. איש מאיתנו לא דיבר. אחרי כמה דקות אחי ביקש, בוא נלך. המעמד מלחיץ.
כשאחד מהמנהיגים רצה להראות לנו את האוהל שלו, הוא פשוט אחז בשיערה של אחת המשתתפות ומשך אותה לכיוון האוהל. נדרשו כמה שניות ארוכות כדי להבין שהכול בסדר, ושאפשר פשוט להצביע, אבל מצד שני - זכינו לראות אוהל נוודי מבפנים. באוהל היו כריות ומזרנים פרוסים מסביב, כמנהג השבטים בכל העולם. במרכז - מדורה להתחמם ולהכין את האוכל. בצד האוהל, על כלונסאות עץ, היה תלוי יאק שלם מוכן לאכילה. נתח בשר ענק שעבר יישון ארוך במדורה.
חוזרים למשטח הפסטיבל, לצפות ולצלם את התחרויות. התחרות ממשיכה עד שעות אחר הצהריים, אז חוזרים המשתתפים לאוהלים והשאר לבתיהם שבסביבה. אנחנו מתכנסים יחד לנסוע למלון, מרוגשים מהחוויות ומנסים לעכל את המראות.
בין סין לטיבט | מערכת יחסים מורכבת
מורכבות היחסים בין סין וטיבט משתקפת גם בפסטיבל הזה ובדומים לו, שמתקיימים ברמה הטיבטית - שטחים שרוב אוכלוסייתם טיבטית ובשנות ה-50 סופחו לסין. מבחינת האחרונה, אלה שטחים שהיו שייכים לה מאז ומעולם.
באזורים הללו מתקיימות לא פעם הפגנות ומהומות כנגד השלטון הסיני והפגנות תמיכה בדלאי לאמה, אקט שהשלטון הסיני רואה בחומרה רבה. טיבט עצמה נמצאת תחת כיבוש סיני מאז 1949. יש ויכוח בין השתיים אם טיבט הייתה בעבר מדינה עצמאית של ממש. הסינים רואים בה חלק מסין, והיא מוגדרת כיום כמחוז סיני אוטונומי.
ב-1959, אחרי כעשור שבו התערבה סין בענייניה הפנימיים של טיבט, התקוממו הטיבטים נגד שלטונה. ההתקוממות הסתיימה בהשתלטות צבאית של סין על טיבט, בין היתר באמצעות מעצרים המוניים, הרג של כ-10,000 אזרחים, מרביתם נזירים, הריסת מאות מנזרים ושליחת המוני אנשים למחנות כפייה. בעקבות כך נמלט המנהיג הרוחני של טיבט הדלאי לאמה להודו, עם עוד 10,000 גולים, וכונן שם את הממשלה הטיבטית הגולה, הפועלת בדהרמסאלה.
כמה שנים לאחר מכן ניחתה עוד מכה קשה על טיבט, מהפכת התרבות של מאו, ששאפה למחוק הבדלי תרבות ודת בין תושבי "סין הגדולה". רוב המנזרים נבזזו ופוצצו, כתבי קודש הושמדו ורבבות נזירים הוצאו להורג. מתוך כ-6,600 מנזרים, נותרו רק 8 פעילים, תחת פיקוח המשטר.
במהלך השנים נעשו מאמצים להפוך את טיבט ליותר ויותר סינית, תוך עידוד סינים להגר לשם ולשנות את המאזן הדמוגרפי. התהליך הואץ מאז 2006, עם בניית מסילת הרכבת שמחברת את סין וטיבט. הקו הגדיל גם את מספר התיירים לטיבט, רובם סינים.
מידע מעשי
פסטיבלים: בקיץ מתקיימים ברחבי הרמה הטיבטית לא מעט פסטיבלי רכיבה, אך רובם קטנים ומקומיים. התכנסות גדולה כזו היא דבר נדיר יחסית. גם בקיץ הקרוב אמור להתקיים פסטיבל, ב-1-3.8. כמובן שאם הממשל יחוש במתח או בתסיסה פוליטית כלשהי, הוא יבטל את האירוע.
הגעה ולינה: ניתן להגיע עצמאית לאזור, אך הלינה לא פשוטה כי חדרי המלון מושכרים מראש בגלל ריבוי המבקרים בפסטיבל. חלק גדול מהחדרים מיועדים לאנשי הצבא והמשטרה שמגיעים לפקח על הסדר, והממשל לא אוהב שתיירים יתערבבו יחד איתם. לכן נושא הלינה הופך לבעייתי מעט למטייל עצמאי. נוסיף שאין שם כמעט דוברי שפה נוספת חוץ מסינית והבעיה רק מחמירה.
ככלל, יש מעט מאוד תיירות מערבית לאזורים אלו. בפסטיבל עצמו לא ראינו אף לא תייר מערבי אחד בכל שלושת ימי החגיגות. לכן ההמלצה למטיילים היא להצטרף לטיול מאורגן שכבר הזמין הכול מראש. יש גם סוכנויות סיניות שונות שמציעות טיול לאזור וביקור בפסטיבל, אך אלה מסתפקות לרוב בביקור של כמה שעות בלבד, וזו החמצה. גם בקיץ הקרוב תצא מהארץ קבוצה מטעם "עולם אחר" ותשהה בפסטיבל שלושה ימים.
למטייל העצמאי מוצע לישון באכסניה פשוטה או בבתי מקומיים. למרבה ההפתעה, יש בעיירה גם מלון טוב, ממש ברמה של 5 כוכבים, דבר שאינו צפוי בעיירה כה נידחת. כמובן שהסיבה לכך היא אנשי ממשל וצבא, שדאגו לנוחותם ולנוחות משפחותיהם שמגיעות לביקור.
טיפ: יש להביא בחשבון מחסומים רבים בדרכים של אנשי צבא ומשטרה שעוצרים רכבים לבדיקה. אסור בתכלית האיסור לצלם אנשי צבא או משטרה ברחבי האזור או במחסומים. בפסטיבל ניתן לצלם את המצעד ללא חשש, אך לא קרוב לבימת המכובדים, שם יש אנשי משטרה רבים.