בנימין נתניהו / צילום: שלומי יוסף
אילו נהגה בישראל שיטת הבחירות הבריטית/אמריקאית - מחוז לכל חבר כנסת; מנצח זה היוצא ראשון, גם בלי רוב - היינו מדברים עכשיו על מצב העניינים המדהים שבו לגוש המרכז-שמאל אין אף חבר כנסת אחד מאזור ירושלים, ולגוש הימין-דתיים אין כמעט אף חבר כנסת אחד מאזור תל-אביב.
זה מה שקרה, כמובן בקנה מידה גדול הרבה יותר, בארה"ב, בשורה של סיבובי בחירות ברבע המאה האחרונה. המפלגה הדמוקרטית הפכה ל"מפלגת החופים", עם שליטה מלאה בצפון החוף המזרחי ובכל החוף המערבי, עם כיסים מבודדים בין חוף לחוף; ההינטרלנד האמריקאי, אזור ענקי שחלקים שלו מאוכלסים בדלילות, נמצא בידי הרפובליקאים. 30 מדינות הצביעו לטובת דונלד טראמפ, רק 20 לטובת הילרי קלינטון. מן ה-20 האלה, רק לחמש אין מוצא לים. ההפך אצל הרפובליקאים - רק לשבע מדינות יש מוצא לים.
התוצאה ניכרת במיוחד בסנאט. הואיל וכל מדינה שולחת שני סנאטורים לוושינגטון, בלי קשר למניין אוכלוסייתה, היתרון המכריע של הרפובליקאים במספר המדינות מתקרב מאוד לשריין את הרוב שלהם בסנאט. הבחירות לבית הנבחרים משקפות את מספר המצביעים, לא את מספר המדינות, ולדמוקרטים יש עכשיו רוב מוצק.
במשוואה הזו, החופים נוטים שמאלה, אזורי-הפנים נוטים ימינה. ב-2004, לאחר שהדמוקרטים הפסידו בבחירות לנשיאות, נפוצה מפה על האינטרנט, שבה כל אזורי-הפנים של ארה"ב סומנו כ"ארץ ישו" (Jesusland). הרבה דמוקרטים היו מיואשים. הם חששו שהם איבדו את נוסחת הניצחון למשך הרבה מאוד שנים. הם ניצחו כעבור ארבע שנים, אבל חזרו והפסידו כעבור 12 שנה, בנסיבות דומות: התקוממות של אזורי-הפנים נגד החופים.
מעניין להתבונן בדיכוטומיה הזו, של חופים והינטרלנד. היא חוזרת גם במקומות אחרים, אם כי לא באותה דרמטיות, ולא תמיד באותם הכיוונים הפוליטיים.
בדידותם של יושבי הגבעות
מוטיב החופים וההינטרלנד חוזר כל אימת שישראל יושב על אדמתו, או מתחיל לשבת עליה, או עומד להיעקר ממנה. פעם אחר פעם, בקביעות כמעט בלתי מתקבלת על הדעת, האומה מגדירה את עצמה מתוך מאבק בלתי פוסק בין יושבי הרמות, או הגבעות, לבין יושבי החופים.
בין רוב הארכיאולוגים של ימי המקרא שוררת הסכמה רחבה למדי, שהישראלים הקדמונים התהוו והתפתחו ברמות המרכזיות של כנען, באזור שאנחנו קוראים כיום יהודה ושומרון. מפת האתרים הארכיאולוגיים מעידן הברזל מזכירה להפליא את מפת היישובים, פלסטיניים ויהודיים, בגדה המערבית. השלטון המצרי באזורי החוף של הארץ, במאה ה-13 ובמאה ה-12 לפני הספירה, דחק את יושבי הרמות אל בדידות מזהרת. "המספר הקטן של בני אדם שהתגוררו שם היו מופרשים משכניהם בצפון, במערב ובדרום", שיער הארכיאולוג ויליאם דיוור (Dever).
יש תיאוריות, בדרך כלל ממוצא רוסי, על התנהגותם האנושית של עמים. הם מתנהגים כזאטוטים, כנערים, כבוגרים, כקשישים; אפשר לייחס להם כל מה שאנחנו מייחסים ליחידים בדרגות שונות של התפתחות ביולוגית ושכלית. ברוח ההכללות האלה, אפשר אולי לדבר על טראומות הילדות המוקדמת של ישראל בארצו. עם-לבדד-ישכון לא היה רק לתפארת המליצה. זה היה תיאור ענייני של מהלך חיים.
אזורי החוף היו עתירי איומים, אם מפני שהם רחשו ערים גדולות ומבוצרות, והתהלכו בהם צבאות חמושים ומנוסים; ואם מפני שהם היו פרוצים לכל רוח, בייחוד בתקופה שבה כל מזרח הים התיכון חווה אי-יציבות, ו"גויי הים" פשטו על חופיו, והרסו את תרבויותיו. איננו יודעים אל נכון אם "גויי הים" היו זהים לפלישתים, אבל נוכחותם הפיזית או המטאפורית הייתה סיבה סבירה לחשד, להתרחקות וגם לפיתוח הדרגתי של אידיאולוגיה של היפרדות.
הארכיאולוג רב-האנפין ישראל פינקלשטיין מייחס את האידיאולוגיה הזו לימי מלך יהודה יאשיהו, המתקן הדתי הגדול, שניסה לכונן מונופול מונותיאיסטי (או, בלשון חוקרי המקרא, "יהוויסטי"). על-פי פינקלשטיין, יאשיהו "הסתתר מאחורי מסיכת יהושע בן-נון בהכריזו שעל בני ישראל לחיות בהפרדה מלאה מילידי הארץ".
סדר היום של המאה השביעית לפה"ס הועבר ללא קושי אל המאה השישית, כאשר עזרא ונחמיה הזהירו את שבי ציון מפני התרועעות עם הילידים. באמצעות "הנשים האשדודיות" הם הטעימו את זרותו של החוף ואת מוזרותו. ישראל על אדמתו, או לפחות חלק מישראל, נועד להתבודד על גבעות אבותיו.
300 שנה אחר כך, לאחר שגויי הים השתלטו על כל מרחב היבשה בין נהר הנילוס לנהר הפרת, מתתיהו החשמונאי קרא "מי לה' אליי", והתחדשה במלוא עוזה מלחמת הגבעות בחופים. הפעם, החוף ייצג ציוויליזציה זרה, שכוח המשיכה שלה היה עצום. נשקף מן החוף איום ישיר וממשי לאידיאולוגיית ההיפרדות. יתר על כן, ההתרועעות בין היהודים לבין החוף חדלה להיות רק עניין של "נשים אשדודיות", ולבשה ממדים של אינטגרציה, של התערות תרבותית, של "התייוונות".
בתוך מאה שנה של מלכות החשמונאים, החוף יגבר על הגבעות, ורוח יוון תישוב בארמונות יהודה, תחת אלכסנדר ינאי ושלומציון מלכתו. ינאי הרחיב את שליטתו על פני מלוא החוף. הוא הוסיף את עכו ואת עזה. זה היה החוף הישראלי הארוך ביותר מאז ומעולם. (הוא הוסיף לשלטונו גם ערים יווניות ממזרח לירדן; אל נכון הוא וזוגתו לא חששו מפני מדינה דו-לאומית, או בעצם רב-לאומית.)
אקורד הסיום של המדינה היהודית העצמאית האחרונה בארץ ישראל עד זמננו נשמע אפוא באקצנט יווני כבד. העברית חדלה זה כבר להיות לשון הדיבור העיקרית, ארמית הוסיפה להיות לשון העם. אבל יוונית הייתה לשון המשכילים והמתערים. עד מהרה הרומאים יוזמנו להיכנס ליהודה, ויסרבו לצאת. בניגוד לפרסים, ובדומה ליוונים, יהיה מנוי וגמור איתם להבטיח את שלום קיסרותם באמצעות דיכוי וכפייה.
פחד ושאט-נפש
ירושלים של הימים ההם עוררה ברומאים תערובת קטלנית של פחד ושל שאט-נפש. הנציב העליון העדיף את ארמונו בקיסריה על פני זה של ירושלים. בעוד שבשאר חלקי האימפריה, הרומאים מיזגו כוח עם שכל ישר, בפרובינציה של יהודה הם השתמשו רק בכוח. השימוש הלא-מבוקר הזה היה מנוגד לאינטרסים של רומא באותו המובן שאנחנו חושבים כי שלום, יציבות וסדר משרתים את האינטרסים של מדינה כלשהי.
הכוח הפך את המרד הגדול של שנת 66 לבלתי נמנע. תבוסת ירושלים, בשנת 70, הניבה עונש שבמאה ה-20 היינו מעמידים את מחולליו למשפט על פשעים נגד האנושות. גופות התגוללו ברחובות ירושלים. יוספוס פלאביוס, שהעדיף את קיסריה על פני ירושלים, כתב כי 1.1 מיליון יהודים מתו במהלך המרד.
היסטוריון נוצרי מן המאה הרביעית כתב, אולי על סמך טקסט אבוד מן המאה הראשונה, שטיטוס כינס את יועציו להחליט מה ייעשה בבית מקדשם של היהודים. רבים מיועציו חשבו כי אין להרוס שכיית חמדה אדריכלית כזאת, "שאין מושלה בעולם כולו". הם גם מצאו טעם פוליטי. אם האימפריה תחוס על בית המקדש, היא תצא נשכרת מהפגנת מתינות. הריסה תהיה "סימן נצחי של אכזריות". הסוף ידוע. נקמת טיטוס הייתה שלמה. הגנרל, שיהיה אחר כך קיסר, לא החשיב את המתינות, לפחות לא כלפי היהודים.
הקרב על ירושלים לא נועד מלכתחילה להסתיים בהשמדה מוחלטת. עיר היהודים לא הייתה שוות ערך של קרתגו, שקאטו הזקן, בנאומיו במליאת הסנאט של רומא, חזר והטעים את הצורך להחריבה עד היסוד. מחופש פולחן ליהודים בירושלים לא נשקפה כל סכנה צבאית או פוליטית לשלמותה של האימפריה או לשלומה. אדרבא, חורבן ירושלים הוא שסיכן את האימפריה. פליטי החרב מירושלים, בכללם משתתפי המרד הגדול, התפזרו בקהילות היהודים. על-פי יוספוס פלאביוס, הם הפיצו מסר של שנאת רומא בין אחיהם.
היהודים היו אז בערך עשירית מאוכלוסיית האימפריה, ובמזרח הים התיכון שיעורם היחסי היה גדול הרבה יותר. תסיסה רבת שנים פקדה את האוכלוסייה היהודית בעקבות דיכוי המרד וטבח היהודים. התקוממויות יהודיות פרצו במצרים, בלוב ובקפריסין. לפי מקורות רומאיים, היהודים עצמם טבחו מאות אלפי בני אדם, ולא חסו גם על נשים ועל ילדים. בתיאורים האלה יש כנראה הגזמה ניכרת, בייחוד אלה העוסקים באכילת בשר אדם בידי היהודים ובניסור גופם של שבויים. אבל לגיונות שלמים נשלחו מרומא כדי לדכא אותם.
ההרים המפחידים
מה מביא מעצמת על להתנהגות כזאת, תחת שלטונם של שלושה קיסרים, שבעניינים אחרים, היסטוריונים העניקו להם ציונים מפליגים לשבח? לפי יוספוס, הקיסר אספסיאנוס, שטיטוס היה בנו ויורשו, חשש כי ליהודים "יש נטייה מהפכנית בלתי-ניתנת לריסון".
מה עתירת אירוניה היא האבחנה הזו. ראיון עיתונאי עם שלושת הקיסרים האחרונים של אירופה בשלהי המאה ה-19, אלה של רוסיה, של גרמניה ושל אוסטריה-הונגריה, היה מניב אותו חיווי עצמו. האמונה ב"וירוס המהפכני" שהיהודים נושאים שימשה הצדקה לפוגרומים בקיסרות הרוסית ולשואה.
הרריותם של יהודי המאה הראשונה לא הייתה הסיבה העיקרית לחשד בהם, אבל אנחנו יודעים מדברי ימי האימפריות עד כמה טופוגרפיה הילכה אימים על גנרלים. אלה של רומא, למשל, בילו שנים בניסיון לשעבד את בריטניה. הם התחילו את הפרויקט בימי יוליוס קיסר, באמצע המאה הראשונה לפני הספירה.
170 שנה אחר כך, הקיסר אדריאנוס, שאנחנו מוסיפים לו את התואר "הרשע", הגיע למסקנה שהוא לא יוכל לבלוע את כל בריטניה. הוא בנה אפוא חומה, שהשאירה פחות או יותר את סקוטלנד מחוץ לאימפריה. שרידיה קיימים עד עצם היום הזה. ללמדך מה פראיים, מסוכנים ולא-חזויים היו השבטים הסקוטיים, היסטוריונים בני התקופה כתבו כי הם התגוררו על "הרים חסרי מים". תיאור טופוגרפי כזה היה אפשר להעניק גם למורדים היהודיים בירושלים, בהרודיון ובמצדה. כנראה לא היה ניגוד ברור יותר לציוויליזציה הרומאית מהרים חסרי-מים. היא עצמה הובילה מי שתייה לתושבי רומא באקוואדוקטים, הישג טכנולוגי יוצא מן הכלל.
כמובן, אינה דומה ההוויה ההררית של המאה הראשונה לספירה להוויה ההררית של המאה ה-21. בעידן של רשתות אלחוטיות ושל התרסקויות על הירח, המרחק בין גבעות יהודה ושומרון לקיסריה המטאפורית אינו כחיץ להם בינם ובין עולם (בפרפרזה על שלונסקי). אבל גם אם נסיבות המרחק השתנו, מהלך הפוליטיקה מראה כי בעינו עומד משקלו הסגולי של המרחק.
גבעות יהודה מתבוננות בחופי הים התיכון כדרך שהתבוננו בהם לפני 2,000 שנה: בחשד, בטינה, בדחייה. תושבי החופים משיבים טינה תחת טינה. הקרע הטופוגרפי/מנטאלי הזה הוא מקור של כאב ושל חרדה לכל בעלי הפרספקטיבות ההיסטוריות. הוא צריך איחוי בישראל, ממש כפי שהוא צריך איחוי בארה"ב. דרגה כזאת של פילוג ושל איבה מערערת את יסודות הבניין.
הייתכן דיאלוג לאומי בנסיבות כאלה? אולי משהו מעין "הוויכוח הלאומי", שיזם הנשיא מאקרון בצרפת, כאשר התקוממות האפודות הצהובות איימה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו? הטוקבק של האינטרנט הישראלי, והמסרים המצטברים בתיבת הדואר של בעל טור, אינם מבשרים שום אביב. אבל היעדר הקריאה לפיוס, היא כשלעצמה מפחידה לא פחות מן הפילוג.