איריס הארגמן / צילום: יעל אורגד
צמחי תרבות לא מעניינים אותם, גם לא צמחי נוי. משתלות לא עושות להם את זה, זרי פרחים בחנויות פרחים הם רק כמעט. הם לא מחבקים עצים ויש רק דבר אחד שיגרום להם לצאת בארבע בבוקר למסע לערבה או לטפס על הר החרמון: פרחי בר. הם לא חייבים להיות מרשימים מדי, המופע לא צריך להיות אקסטרווגנטי, זה לא עניין של גדול, צבעוני או ריחני. זה עניין של אותנטיות, עונתיות, מחזוריות, בר, פרא. קרוב לטבע, למקום ולאדמה.
יותר מ־30 אלף חברים בקבוצת הפייסבוק "בוטניקה לאוהבים - צמחי הבר של ארץ ישראל", שם הם מעלים צילומים, נעזרים אחד בשני בזיהוי הפרחים ומשתפים חוויות מטיולים בעקבות פרחים. כשחבר חדש בקבוצה, ג’וד להב, העלה פוסט משתומם שבו הוא שאל: "מה הפרח שיגרום לכם לעשות את הבלתי יאומן בשבילו?", התגובות לא איחרו לבוא - יותר מ־200 אנשים הגיבו וגילו שהם לא לבד בתחביב שהפך עבור חלקם לאובססיה.
לצד קבוצות פייסבוק נוספות שעוסקות בפרחי בר, יש ברשת אתרים פעילים שמוקדשים לצמחי הבר ופרחי הבר כמו אתר פלורה (צמחיית ישראל ברשת), אתר צמח השדה, שבו יש גם מבזקי פריחה, ואתר כלנית - כתב עת לצמחי בר, שמהווים יחד גוף ידע אדיר על פרחי הבר וצמחי הבר בישראל. לצדם פועלים בלוגים ייעודיים, קבוצות ווטסאפ שמדווחות בזמן אמת על פריחה ומשתפות נקודות ציון, וישנם כמובן ספרים - מגדירי הצמחים הוותיקים.
יעל אורגד, כפר סבא: מהמחשבים לגן הבוטני
את יעל אורגד מכירים חובבי פרחי הבר בשם "עננת", שם העט של אורגד, שמתחזקת זה עשור בלוג שעוסק בפרחי בר וצמחי בר ובמסעות המפתיעים שהיא עושה כדי למצוא אותם. "תמיד התעניינתי בצמחים, זה מהבית. סבתא שלי תמיד אמרה שפרחים משפרים את מצב הרוח והיא צדקה. אמא שלי הייתה מדריכה בחברה להגנת הטבע בשנות ה־80 וה־90. כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה, החלטתי לפתוח בלוג בשביל להשוויץ בתמונות של פרחים.
"אלא שאז התחלתי לגלות שיש עוד אנשים שמתעניינים בפרחי בר, שואלים שאלות ומחפשים מידע ברשת. אז זה הפך להיות קצת יותר רציני. לא עניין אותי לשים תמונה של פרח רק בשביל היופי אלא עניין אותי לחשוב מה מיוחד בפרח. לפעמים צריך לטייל יום שלם בשביל להגיע לפרח ולפעמים מתברר שהוא ממש קרוב. אני מתענגת על החיפוש הזה ואז כותבת עליו בבלוג".
אורגד אף שינתה את המסלול המקצועי שלה בעקבות האהבה לפרחים. מאשת מחשבים היא הפכה לסוקרת טבע עירונית וסיימה לאחרונה לימודי תואר שני בלימודי סביבה. היא עובדת במחלקת התוכן המדעי בגן הבוטני בירושלים. המשיכה הראשונית שלה, שהציתה את הכול, הייתה לסחלבי הבר.
"יש בארץ 31 מינים של סחלבי בר והחלטתי לחפש אותם, רציתי למצוא את כולם. זה לקח ארבע שנים עד שהצלחתי להשלים את המשימה ולהגיע לכולם, כולל הנדירים ביותר. לאסף שיפמן, מחבר הספר ‘סחלבי הבר בישראל’, היה חלק חשוב בהצלחות שלי. קניתי את הספר שלו ויש בו הסברים מפורטים על כל הסחלבים ואיפה אפשר למצוא אותם. הפכתי את הספר למדריך שלי עד שהכרתי את אסף דרך חברים משותפים והתחלתי לטייל גם איתו. בזכותו הצלחתי לעשות V על הכול".
זה כמעט אתגר ספורטיבי.
"יש מושג כזה, ‘חולי סחלבת’. מדובר באנשים שברגע שיודעים שיש סחלב בר פורח בחוץ, ואפילו אם יש להם כבר עשרת אלפים תמונות שלו, הם ייצאו שוב לראות אותו ולצלם. אז כן, פיתחתי את המחלה הזאת באופן חסר תקנה. אני יוצאת שוב ושוב לראות גם את אותם פרחים".
נתקלת בסחלב מאתגר במיוחד?
"המסע בעקבות הסחלב הסורי היה אחד המסעות הארוכים שהיו לי ואחת הרשימות הנקראות בבלוג. יצאתי שלוש פעמים לחפש אותו עד שמצאתי אותו עם אסף. אז אומנם לא הוצאנו בקבוקי שמפניה, אבל כן התפעלנו ממנו. אני זוכרת איך עמדנו שבעה אנשים מסביב לארבעה פרחים במשך שעה. מסתכלים, וממשיכים הלאה בטיול".
לא פשוט יותר לקפוץ למשתלה ולראות את כל הסחלבים?
"סחלבים במשתלה פחות מדליקים אותי, הרבה מהם נראים יותר מדי פלסטיקיים. צמחי בר זה לדעתי נכון יותר ויפה יותר. לכן, אחד המקומות שאני חולמת להגיע אליהם זה חצי האי גרגנו באיטליה, מקום שידוע בעושר של סחלבי בר".
גם פרחי בר אחרים מדליקים אותך?
"כן. למשל אירוסים, גבעוניות או שושן צחור. יש כל־כך הרבה פרחים מיוחדים, למעשה יש 2,800 מינים של צמחי בר ידועים בארץ. בשנה שעברה יצאנו לנחל יגור כדי למצוא שם צמח פצפון שנקרא בקעצור. למרות השם המרשים, מדובר בצמח בגודל 3 ס"מ שגדל במצוקים לחים והוא מאוד נדיר. הוא מוכר מכמה נקודות בגליל ובכרמל וזהו. הוא מגיע ממשפחת צמחים מפוארים שגדלים בהרי האלפים, והנה גם בארץ יש להם נציג קטנצ’יק ויצאתי לחפש אותו. או שנסענו שלוש שעות לכל כיוון כדי למצוא לשון אפעה. זה היה ממש מרגש, קיבלנו נ"צ: הסבירו לנו שהוא נמצא בין שני מעגלי אבן ובין שני שיחים ולכי תחפשי את זה בנחל חצבה. אבל בסופו של דבר, מצאנו אותו, ובאופן מדהים השרך עדיין גדל באופן בלעדי בתוך שני מעגלי אבן שאנשים סימנו סביבו בשנות ה־90".
קורה שמגיעים לנ"צ ומגלים שהפרח כבר לא שם?
"קורה שנוסעים ומגלים שטח הרוס. לפני כמה שנים, הצבא עשה עבודות בכביש שעולה לפסגת הר מירון, ולאורכו יש המון פריחה כולל סחלבי בר מסוג רצועית הגליל, אחד הסחלבים הנדירים והיפים בארץ. הצבא פשוט חפר צד אחד של הכביש. דיברתי אז עם אקולוגית שהייתה ממש בדמעות מהעניין. רואים את זה גם הרבה בתוך ערים, למשל בכפר סבא יש אזור שמצאתי בו המון כלניות, אבל יש בו סימונים כי רוצים להעביר מסילות ברזל או כביש. או גבעת הדבורניות החביבה בחדרה שהולכת להפוך לשכונת מגורים למרות שיש בה סחלבים וכמה פרחים נדירים. יש קטעים שגורמים למשבר, צריך הרבה כוח של התושבים המקומיים מול העירייה בשביל להצליח לשנות משהו ולהגן על פרחי הבר".
שרון בן צור, כרכור: ריצה בעקבות הפרח
"עד לפני שלוש שנים רכבתי עם בעלי על אופניים, זה היה התחביב המרכזי בחיי. בעלי באמת מאוד השתפר ברכיבה, אבל אני נשארתי באותו מקום", מספרת שרון בן צור, בת 47. "באחד הימים, חברה שלחה לי תמונה של פרח פשוט מאוד שנקרא חלמונית והוא ממש מצא חן בעיניי. התלהבתי ושאלתי אותה איפה הפרח נמצא, והיא כתבה לי שביער להבים. אמרתי לבעלי שניקח את האופניים וניסע ליער להבים בשישי בבוקר. עצרנו לקפה ואז ראינו בעיתון שיש גם פריחה של חלמוניות בתבור. הורדנו את האופניים בבית ונסענו לראות חלמוניות בתבור. ככה התחילה אובססיית הפרחים שלי".
השלב הבא של בן צור היה גילוי קבוצת הבוטניקה בפייסבוק. "נכנסתי לקבוצה וראיתי שיש הרבה פרחים שאני לא מכירה, אז החלטתי לנסוע לבקר אותם בכל הארץ, ככה כבר שלוש שנים וחצי מדי סוף שבוע. אני קוראת לזה ‘ריצה בעקבות הפרח’".
איך את בוחרת מסלולים?
"לפי עונות השנה ובהתאם לפריחה. אני יודעת שמחר אסע לחרמון כי אמורה לפרוח רומולאת השלג, זה פרח יפה שצריך לטפס על ההר כדי להגיע אליו. או למשל, אם אני יודעת שבתחילת אפריל זה שיא הפריחה של גביעוניות הלבנון בתל קריות בדרום, אז אסע גם לשם".
אמרת לטפס?
"כן, אנחנו גם מטפסים בשביל לראות את הפרחים, מה שצריך. היה לי אתגר גדול השנה - להגיע לשרך קטן בגודל של פחות מחמישה סנטימטרים שנקרא לשון אפעה. לא ראיתי אותו אף פעם כי לא הצלחתי למצוא אותו. השנה הודיעו שהוא פרח בחצבה, בערבה. אז יצאתי בארבע וחצי בבוקר עם חברה כדי לחפש אותו ובסוף מצאנו. עכשיו תביני, זה חתיכת צ’וקומוקו קטן, אבל זה מה שרציתי. לפני שנתיים היה פרח אחר שרציתי לראות, אבל לא ראו אותו 16 שנה, הוא נקרא צתרה מדברית. נסענו וראינו אותו פורח על הר ממש כמו פרח לב הזהב. ברור שטיפסתי מיד עד אליו".
וכשאת מגיעה לפרח הנכסף, מה את עושה?
"ההבדל בין לצלם פרח לעומת לצלם ציפור הוא שזה לא משנה אם תצלם ראשון, שני או שלישי, הרי הפרח יפרח. לכן, אני בדרך כלל מעדיפה קודם להסתכל עליו, מלמעלה ולמטה, לראות אם יש עוד בסביבה, ורק אז אני מתחילה לצלם אותו. אני גם יושבת ליד הפרח, לפעמים אפילו אשכב על ידו".
מה כל-כך מושך אותך בפרחי הבר?
"היופי. גם כשמדובר בצמח בגודל רבע ציפורן ואומרים לי ‘את נורמלית? בשביל זה נסעת שעות?’, אז התשובה היא ‘כן’. זה ממלא אותי".
עם מי את מטיילת?
"הכרתי הרבה מאוד אנשים שמומחים בתחום הבוטניקה והפכנו לחברים טובים. אנחנו מטיילים, לפעמים ליום אחד ולפעמים אנחנו ישנים בשטח או באכסניה. כולנו רוצים לראות ולתעד את הפרחים. התחלתי לצלם את הפרחים שאני מוצאת, ובאתר פלורה וצמח השדה אפילו משתמשים בתמונות שלנו. כולנו מרגישים צורך ואהבה מאוד גדולה להראות את הטבע. תביני, האנשים שאני מטיילת איתם הם בני 55 עד 80, אלה אנשים שמשוגעים לדבר".
מה משותף להם?
"אהבת הטבע. האמונה שהחיים יחזרו על עצמם, ההתפעלות ממחזוריות החיים. אלה אנשים אופטימיים, חלקם התמודדו עם כל מיני דברים בחיים. הגענו למצב של שיתוף חברי ועזרה בהגדרה של הפרחים. יש כמובן קליקות. למשל, יש קבוצה של פנסיונרים שמטיילת בימי רביעי ומגדירה כל פרט שהיא רואה בשטח, חבר’ה מאוד מיוחדים. ויש קבוצות אחרות: רווקים, נשואים, או כאלה שיוצאים כטיולי משפחות ולוקחים גם את הילדים. יש גם אנשים שנהיו זוג מהטיולים האלה, הטבע מחבר אנשים".
את מפתיעה את עצמך?
"כל יום. למשל, בשבוע שעבר היינו בחרבת בית לויה בלכיש - זה בשטח אש ופחדתי לנסוע לבד, אפשר לעבור שם רק עם רכב 4X4. אני זוכרת גם איך התחננתי למג"ד בחרמון שייתן לי להגיע לבולען כדי שאוכל לראות אירוס ווסט. נסעתי גם לאילת וחזרתי באותו יום בשביל למצוא פרח. עשיתי הרבה דברים בעקבות האהבה לצמחי בר, פעם אפילו פרצו לנו לאוטו ושברו חלון באמצע הטיול, אבל אנחנו המשכנו לטייל בעקבות הפרחים".
לא יותר פשוט לקפוץ למשתלה ליד הבית כדי לראות פרחים מיוחדים?
"לא, אני לא מצלמת פרחי נוי, רק פרחים בטבע. ורדים, למשל, פשוט לא מעניינים אותי ואם בעלי צריך לקנות לי פרחים - אז שיקנה לי זר של פרחי בר".
אבי בן סידי, מגדל העמק: זוהר השמשוניות
"אני מחפש פרחים נדירים, זה תחביב ואפילו קצת מעבר לתחביב. אני מגיע לכל מיני חורים בארץ, בעיקר באזור הצפון, ומחפש אותם", כך מציג את עצמו אבי בן סידי, בן 22, שחולם ללמוד לימודי ארץ ישראל כדי להיות מדריך טיולים. "יש עוד כמה צעירים כמוני שמתעניינים בפרחי בר", הוא אומר.
מאיפה המשיכה לפרחים?
"אני גר במגדל העמקוכל חיי האהבה לצמחים היא חלק ממני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מטייל ביערות החורש שמסביב למגדל העמק, אלא שהם התמעטו בגלל פיתוח ובנייה מסיבית. כילד, הייתי יוצא כדי לראות רקפות או כלניות ליד הבית. בארבע השנים האחרונות התחלתי לצאת מחוץ לעמק".
מה גילית מחוץ לעמק?
"בשנתיים האחרונות גיליתי את אזור החרמון. יש שם צמחייה אדירה ופריחה מרשימה שמאפיינת את אזור ההרים בטורקיה, סוריה ואיראן. זה אזור מדהים, ולמרות מה שאנשים חושבים עליו, יש בחרמון הרבה יותר משלג. בין החודשים אפריל עד דצמבר, לפני השלג הראשון, אפשר לפגוש בחרמון צמחים שאין באף מקום אחר בארץ. פרט לחרמון, אני אוהב לטייל בעקבות פרחים גם בכרמל ובאזור הר מירון".
יש פרחים מסוימים שמעניינים אותך?
"בשנה האחרונה טיילתי בעקבות סחלבים. נסעתי למצוא את רצועית הגליל, למשל. זה סחלב שגדל לאורך הכביש שעולה להר מירון. טיילתי גם בעקבות דבורנית הדבורה שפורחת בכרמל או הדבורנית הכחלחלה שגדלה בחרמון. יש סחלב נדיר אחד שלא הצלחתי למצוא, אצבענית רומאית, שגדלה בהר קטע. ניסיתי למצוא אותה בשנה שעברה, אבל לא מצאתי, כנראה כי היא פרחה מוקדם יותר, והשנה אני מקווה שאמצא אותה בזמן הנכון. אני אוהב גם את הקבוצות של האירוס, כמו האירוס הנצרתי שגדל ליד מגדל העמק, אירוס החרמון שנמצא ליד קצרין, אירוס הגלבוע במלכישוע או אירוס הארגמן שגדל בנתניה וקדימה. יצאתי גם לראות שושן צחור בנחל קלח בכרמל, טיפסתי עד אליו גם ליד מצפה הילה. זה פרח מדהים, אחד המרשימים, שמקורו במזרח התיכון ובמקדוניה".
זכורה לך חוויה אחד מיוחדת?
"יצאתי פעם מוקדם בבוקר כדי לראות את שמשונית הטיפין. זה פרח שעלי הכותרת שלו נושרים בשעה עשר בבוקר. הוא צמח נדיר בסכנת הכחדה שגדל במחשופי החול בהר קטע בחרמון. כשהגענו, המדרון היה זוהר בשמשוניות, זה היה מדהים והספקתי לראות את עלי הכותרת שנושרים בעקבות השמש".
עם מי אתה מטייל?
"אין לי רישיון נהיגה, אז אני יוצא לטייל בעיקר עם המשפחה. הכרתי גם המון אנשים דרך האינטרנט שהם כמוני, אוהבים פרחי בר. חלקם מזהים אותי בטיולים. לא פעם קורה שאני מצלם ומישהו קורא לי ‘אבי’ כי הוא מזהה אותי מהפייסבוק. זה נורא נחמד, אני מרגיש שאנשים שהם זרים לי ושלא הכרתי אותם לפני כן, מוקירים את הידע שלי ואת היכולות שלי. עבורי זה נורא מרגש, כי בואי נגיד ככה - בבית ספר פחות ידעו להעריך את הידע הזה".
מה היה בתיכון?
"למדתי גיאוגרפיה ואמנות והייתי תמיד בין הבודדים שבאמת התעניין ושאל בסוף הסיור שאלות. תמיד גם הלכתי עם מצלמה וככה לימדתי את עצמי לצלם. בשבילי, כל מציאה של פרח נדיר היא מרגשת, אמא שלי אומרת שאני משוגע לדבר. אני יכול לעשות הכול על מנת לראות פרח מסוים - אם זה לטפס על מדרון או לטייל בשטח אש או לבקש אישור מהצבא בחרמון כדי לטייל".
זה כנראה באמת עושה לך טוב.
"כל אחד והאוויר לנשימה שלו, את האהבה שלי לפרחים אין לי דרך להסביר. מה שטוב באהבה לטבע זה שזה לא חומרי. טיולים בעקבות פרחים מתאימים כמעט לכולם כי יש טיולים בהליכות קצרות ובדרגות קושי קלות. עבורי, היציאה בעקבות מטרה מסוימת, לא רק הטיול והדרך, מרגשים. אני יודע שאם אני אלך 100 מטר או שני ק"מ אגיע בסוף לאותו פרח נשגב שרציתי לראות".
ולפעמים לא מצליחים לראות את הפרח?
"כן, יש פעמים שלא מצליחים, גם זה קורה, אבל אז מגלים צמחים אחרים. הנה, ביום שישי האחרון הייתי בגלבוע וראיתי במקרה צמח שבדרך כלל גדל בבקעת הירדן ופתאום הוא הצפין לגלבוע, גם זה היה מלהיב".
יואב גרטמן, קיבוץ יגור: לגלות מין חדש של שום
בגיל שלוש, יואב גרטמן הלך לאיבוד. החשש לשלומו של הילד הוביל להקפצה של שוטרים בריטיים שחיפשו אחריו, ובסופו של דבר סיפרו שמצאו את גרטמן הקטן יושב על סלע בנחל יגור ובידו פרח צבעוני. כך החל הרומן של גרטמן עם פרחי הבר, שהמשיך, התעצם ואף הוביל לתגליות חשובות של צמחי בר שנכנסו למגדירים השונים.
כך, למשל, היה עם השום הסתווי. "כשהייתי צעיר, הלכתי לחפש את השושן הצחור בכרמל. טוביה קושניר היה האיש שמצא והגדיר אותו ועליתי בעקבותיו בשלוחה של נחל יגור - בכוונה יצאתי אחרי הגשם כדי לראות את העלים, אז קל יותר לזהות אותו. ואכן, מצאתי אותו", הוא מספר עשרות שנים אחרי.
"ופתאום אני רואה על ידו גם שום פורח. החלטתי לגדל אותו בגינתי הרבה שנים. בשלב מסוים, דיווחתי עליו לבוטניקאי פרופ’ אבינועם דנין, אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור ושנינו שכחנו מהשום. בשלב מאוחר היה מפגש של החברה להגנת הטבע ובמסגרת החוג סיפרתי לחבר’ה שלפני כמה שנים ראיתי שום פורח בכרמל. הם לא האמינו. יומיים לאחר מכן יצרה איתי קשר חוה להב מהחברה להגנת הטבע וביקשה שאראה להם את השום.
"יצאנו לשם, שנים רבות אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו. עלינו לגבעה, נעמדתי ואמרתי להם: ‘רבותיי, פה היה השום’. מסתכלים ימינה ושמאלה, ואכן פרח שם השום באותו מקום שראיתי אותו לראשונה. הוחלט שמדובר במין חדש שנקרא שום סתווי, ומבחינת התפוצה העולמית, הוא נמצא רק בכרמל ופורח בכמויות יפות".
לא רק את השום הסתווי רושם גרטמן בן ה-80 לעצמו: "הצמח השני שמצאתי הוא לא נדיר בעולם, אבל נחשב לנדיר במדינת ישראל. הייתי בצבא ויצאתי לטיול בסביבה, ופתאום אני רואה שפורח צמח שנקרא עיריוני קצר. עמדתי נדהם מולו. הייתי תמים עד כדי כך שאחרי שהשתחררתי, לקחתי חבורה והלכנו לשם לחפש את הצמח, לראות אם נשארו שרידים. חיפשתי - ולא מצאנו כלום. אבל הלכנו לראות את החלמוניות שפורחות בנחל דישון. הגענו לשפה, ואני רואה עיריוני קצר יבש, בדיוק כמו שחיפשתי. לקחתי אחד כזה, גידלתי ליד הבית ובמשך שנים הוא גדל והתרבה והייתה לי קבוצה גדולה. אחר כך התברר שאני הראשון שמצא אותו בארץ ישראל המערבית ומאז אנחנו יודעים שהוא נמצא גם באזור חברון, גוש עציון והגולן".
הייתה גם הפעם ההיא בצבא שהחיפוש אחר פרחי בר היה מלווה בסיכון חיים: "במסגרת הצבא, כמעט הרגו אותי בגלל פרחי הבר. ישנו צמח שנקרא וינקה עשבונית. אני הכרתי את הווינקה התרבותית שהיא נפוצה מאוד, אבל את העשבונית לא ראיתי אף פעם. יצאנו לתרגיל אש בשטח, ו־20 שניות לפני פקודת האש, קמתי פתאום ויצאתי מהעמדה עם הרובה ביד. פתאום אני שומע צעקה: ‘חדל!’. מגיעים אליי המ"כ והמ"פ זועמים ורועשים ואומרים לי: ‘השתגעת? עוד רגע אנחנו פותחים באש, היינו הורגים אותך’. אמרתי להם: ‘אבל תקשיבו, יש פה את הווינקה העשבונית, אני כבר 20 שנה מחפש אותה’".
מאז הפך גרטמן את התחביב והתשוקה למקצוע. כיום הוא נמצא במשתלת יגור בעמדת המודיעין, על תקן המומחה. כמעט לא ניתן להתקיל אותו בשאלות על פרחים וצמחים - על כל שאלה תהיה לו תשובה שהוא אסף מניסיון החיים ודרך השבילים.
אמנות ובוטניקה
בימים אלו מוצגת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון התערוכה הקבוצתית "פרחי ארצנו" (נעילה: 18 במאי) שעוסקת בפרחי הבר בהקשרים של שייכות, זהות ולאומיות. האוצר אודי אדלמן מספר כי "התערוכה עוסקת בקשר שבין פרחים ללאומים ולאופן שבו קבוצות מגדירות את עצמן דרך דימוי, במקרה הזה פרח או צמח. היא מעלה שאלות כמו מי יכול להשתמש בצמח ומי לא ובאיזה אופן ההתייחסות אליו במבט המדעי קשורה להיבטים של הגדרה עצמית של קבוצות או יחסים בין אנשים".
כלומר, פרחי הבר כסמן של שייכות לאומית?
"למשל. הרבה פעמים זה נחבא לגמרי. אנחנו מסתכלים על צמחים וחושבים על היופי שלהם, על צבע, על עוצמה או מחזוריות. אבל הרבה פעמים, האופנים שהם קיימים בחיינו טבולים גם בהקשרים של נושאים לאומיים. תחשבי על צמחים כמו היהודי הנודד, למשל, דם המכבים או ערבה בוכייה".
האמנים המשתתפים בתערוכה הם אלה ליטביץ, אפי ואמיר, הדס עפרת, תמר לצמן, דורית ביאלר, נועה גיניגר, רלי דה פריס ואינדרה שרפיטייט (ליטא). עוד משתתפת האמנית ענת ברזילי עם העבודה "צמחים נכחדים" שמציגה מכתבה שעליה היא מגדלת בחלל התערוכה צמחים נדירים.
"זאת עבודה שמורכבת מכמה רבדים", מתייחס אדלמן, "הצמחים שנמצאים בתערוכה הם בסכנת הכחדה, אבל לא כאלה שהיית חושבת עליהם שהם כאלה, כי זה נראה כמו עשבייה, עשב רע. כשחושבים על פרחים בסכנת הכחדה, חושבים על פרחים יפים שאנשים קוטפים, אבל הצמחים בעבודה של ברזילי נמצאים בסכנת הכחדה מסיבות של התפשטות.
"זה מעלה את השאלה עד כמה אפשר להגן על דבר שהוא כמעט חסר חשיבות מבחינת הציבור - והנה, יש מי שמנסה לשמור עליו. ידוע שיש עשרות אם לא מאות של צמחים שנעלמו ב־50 השנים האחרונות מהמרחב הארצישראלי, אבל הם לאו דווקא צמחים שהיית מרגישה בחסרונם באופן מיידי. הצמחים גדלים בחלל התערוכה והאמנית נדרשת לעקוב אחריהם בצורה כמעט טיפולית, אחרת הם לא היו שורדים גם אצלנו".
"פרחי ארצנו" מצטרפת לשורה של תערוכות ואמנים ישראליים שעוסקים בעשור האחרון בבוטניקה. בשנת 2013 הוצגה בבית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד תערוכת מחווה לרות קופל וברכה אביגד, שהן לפי הטקסט שליווה את התערוכה, "אחרונות ציירות הטבע והבוטניקה בישראל, ומסמלות את קיצה של מסורת מדעית־אמנותית רבת שנים של ציור מדעי".
עוד אפשר לציין את האמנית נורית גור לביא (קרני) שעוסקת בציורי בוטניקה בסדרת העבודות "פלורה פלשתינה (2013-2017)" שבה היא גם ציירה את האיורים האייקוניים של קופל ואביגד על צלחות סרוויס, ואת האמן לארי אברמסון, שספר האמן שלו "בוטניקה" יצא בשנת 2016 וליווה תערוכה בסדנת ההדפס בירושלים.