יפו / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
עד 2008, אז תוקן תיקון 84 לחוק התכנון והבנייה, אדם שהיה מעוניין להגיש השגה על שומת היטל השבחה, נדרש להגיש לוועדה המקומית שומה מטעמו, ולאחריה הוועדה המקומית והנישום היו רשאים להגיע לשומה מוסכמת. אם לא הגיעו להסכמות - היו ממנים שמאי מכריע, ועל הכרעתו ניתן היה לערער לבית משפט השלום.
בתיקון 84 המחוקק ביטל את האפשרות להגיע לשומה מוסכמת, ושינה גם את דרכי ההשגה על חיוב בהיטל השבחה, כך שנישום החולק על עצם החיוב יכול להגיש ערר לוועדת הערר.
בעקבות התיקון התעוררה מחלוקת - האם לוועדות הערר יש סמכות לאשר הסכמי פשרה על היטלי השבחה בין נישומים לעירייה במסגרת עררים המוגשים אליהן? ועדות הערר במחוזות השונים קבעו כי הן מוסמכות לאשר הסכמי פשרה. לעומתן, ועדת הערר בתל-אביב קבעה כי היא אינה מוסמכת לאשר הסכמי פשרה.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב הכריע בסוגיה זו בפרשת מ.ד.מ. מזרחי, וקבע כי "לוועדת הערר סמכות טבועה לאשר הסכמי פשרה". תכליתו של התיקון, כך קבע בית המשפט, היא למנוע הסכמים בלתי ראויים החורגים מהדין ולשאוף לגביית מס אמת.
בשבחה של הפשרה
ואולם, לצד תכלית זו קיימת גם תכלית של עידוד פשרות בהליכים משפטיים בכלל, ובדיני המס בפרט. לפשרה יש תועלות שונות ובלתי מבוטלות: "חיסכון בהוצאות לצדדים, חיסכון בזמן שיפוטי, מניעת התדיינויות נוספות ופתרון לסכסוך שהצדדים רואים בו כהוגן".
משום כך, בית המשפט קבע כי על אף תיקון 84, יש לאפשר עריכת פשרות, ובלבד שהפשרה אינה מבקשת "לסטות בצורה ברורה מהדין". בית המשפט הדגיש כי ועדת הערר אינה יושבת במקומם של הצדדים, וכי שיקול-דעתה לא נועד להחליף את שיקול-דעתם.
על אף הלכת מ.ד.מ. מזרחי, ועדת הערר בתל-אביב המשיכה שלא לאשר כלל הסכמי פשרה. כך היה גם בעניינו של עלס דוברונסקי, אשר רכש נכס ביפו בשנת 1983, וכשביקש לרשום אותו ב-2015, גילה כי היטל ההשבחה תפח מסכום של כ-1,980 שקל לסכום דמיוני של 3.1 מיליון שקל.
דוברונסקי הגיש ערר לוועדה המחוזית ובו כפר בעצם קיומו של חוב - בין היתר כיוון שהנכס שוכן בשכונת עג'מי הפטורה מהיטל השבחה; בשיעור קרן החוב - בשל טעויות שמאיות; ובחיובי הריבית שהתווספו לחוב.
כבר בתשובתה לערר הודתה עיריית תל-אביב כי נוכח תיקון 84, היא חייבה את דוברונסקי בריבית יתר בניגוד למדיניותה ולאופן שבו היא נהגה עם יתר הנישומים.
דוברונסקי, אשר התייאש מלהמתין לדיון בוועדת הערר במשך שנה וחצי, פנה אל העירייה, הסכים לוותר על כל טענותיו, ובלבד שהעירייה תנהג בו כפי שהיא נוהגת ביתר הנישומים. העירייה הסכימה, ובין הצדדים נעשה הסכם פשרה. אולם ועדת הערר בתל-אביב, כהרגלה, סירבה לאשר את הסכם הפשרה וקבעה כי הוא אינו סביר, מאחר שמשמעותו הוא ויתור על כ-75% מהחוב.
"נכון לקדם הסכמי פשרה"
בפסק דין חדש שניתן לאחרונה מתח בית המשפט המחוזי ביקורת חריפה על ועדת הערר במחוז תל-אביב והבהיר כי שיעור ההפחתה בהיטל השבחה הוא כלל לא שיקול שעל ועדת הערר לשקול בבואה לאשר פשרה. בית המשפט הזכיר לוועדת הערר כי "בירור התיק לגופו יכול היה להביא לא רק להפחתת שעור הריבית אלא גם להפחתת שיעור הקרן", והדגיש: "נקודת המוצא היא כי נכון לקדם הסכמי פשרה בין צדדים כל עוד אינם חורגים ממתחם הסבירות. הוועדה המקומית, בהיותה רשות מינהלית, נהנית מחזקת התקינות המינהלית גם בהחלטותיה להגיע להסכמי פשרה. רק חריגות ממתחם הסבירות יצדיקו התערבות בשיקול-דעת הוועדה המקומית לאשר את הסכם הפשרה".
בכך הלך בית המשפט המחוזי בתל-אביב כברת דרך נוספת מהלכת מ.ד.מ. מזרחי, וקבע כי ברירת המחדל היא שיש לאשר הסכמי פשרה בין נישומים לבין עירייה, והעניק לנישומים ודאות ואפשרות לחסוך את ההוצאות והזמן הכרוכים בניהול הליכים.
עמ"נ (ת"א) 32055-06-18
הכותבות הן עורכות דין במשרד גליה כהן, המתמחה בייצוג בסכסוכים אזרחיים מורכבים ובעבירות צווארון לבן.