אמריקה בסטיישן/צילום: פרטי
מועד הבחירות התקרב ואיתו הצורך לקבל החלטה גורלית לאיזה מחנה אנחנו משתייכים. על הכף עמדו שיקולים מורכבים למדי: מחד גיסא, החשבנו עצמנו נאורים, שוחרי שלום, אהבה ורעות. מאידך גיסא, מדד האושר המשפחתי נושק לשמיים גם כשבמרחק יריקה מאיתנו אלפים חיים תחת כיבוש. הקמפיין התדרדר מרגע לרגע וכלל השמצות אישיות קשות. אני טענתי שאם יש תקווה, חייבים להצביע נגד. נגד השחיתות, הסיאוב ותאוות הבצע. בתגובה נקטה הגברת הראשונה קו מקיאווליסטי למדי: מתן טובות הנאה לבנות המשפחה בדמות במבה מיד אין יזרעאל.
פוליטיקה היא משחק מלוכלך ועם התקרב יום הבוחר, בניסיון להשפיע מרחוק, התגייסו למערכה גם מנהיגי המעצמות הזרות בדמות הסבים והסבתות בארץ. בניסיון נואש לעצור את הסחף, פרסמתי במהלך יום הבחירות סרטון ולפיו הסירות נוהרות לציד, אבל כל זה לא עזר: ברוב של 5 מול אחד החליטה משפחת עמית ללכת ל"עולם הים". הפור נפל.
"עקרונות זה לחלשים", אמרה לי הגברת הראשונה בעודה מושכת את הבנות לכיוון התור לכניסה. "יאללה, תקליל קצת למען הילדות שלך". אז הקללתי: חמישה כרטיסים דו-יומיים ניקנו, פלוס חמישה פאסט-פאס, כדי לא לבזבז חלילה זמן בדרך לראות את הלווייתנים רוקדים מאושר. עכשיו תאכלו את מה שהצבעתם, סיננתי מתחת לזקן.
● לשבוע הקודם של צפון אמריקה בסטיישן
כבר בכניסה הבנתי עד כמה אובדן הדרך של השמאל ניכר בכל פינה: בשעה עשר בדיוק נוגן בקול תרועה רמה "הדגל זרוע הכוכבים" וכולם עצרו מלכת. פטריוטיות היא מפלטו של הנבל, חשבתי, ואז נזכרתי שאני הוא הנבל. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אבל צריך להגן גם על המיעוט, ניסיתי בקרב מאסף להילחם על זכויות החיות. לשווא. הכרוז אמר שזה שואו-טיים ורצנו לתפוס מקום טוב להאכלה של הדולפינים.
אף שהם בכו חרישית בבריכה הקטנה שהפכה לביתם, השלישית סירבה להתרגש והתעקשה שאם היא לא מאכילה דולפין אז לא ממשיכים. זרקנו ביחד במבה לדולפין תינוק והמשכנו אל עבר המופע המרכזי שכלל אריות ים שגילמו שחקנים באמריקן איידול. זה היה קשה אפילו עבור הניצים שבחבורה. ככה זה כשמצביעים עם העדר, המדרון הוא חלקלק.
כדי למרק את מצפוננו בדקנו האם מאז הבוקר גדל מספר החיות הימיות ש"ניצלו" בזכות "עולם הים". בסרטון ההסברה גילינו שבעצם מדובר במיזם אלטרואיסטי שבכלל נועד לחקור את הרגלי הרבייה של הלווייתנים הקטלנים. אז כדי לתמוך במחקר החשוב, פסענו לאמפי על שם המאמנת שלווייתן אכל אותה למוות לפני כמה שנים, כאות הוקרה על מאמציה לחקור מתי בא לו להזדווג. או כמו שסבתא שלי עליה השלום הייתה אומרת: נישט גיט.
השעה הייתה 12 ובארץ החלו להתפרסם בזה אחר זה המדגמים. חתכתי לרגע מהשואו-ביז ומיהרתי אל מחוזות הטוויטר בניסיון להבין האם אולי בכל זאת עוד יש סיכוי לאנושות. השנייה שהבחינה בפניי המתקדרות מיהרה לאבחן ושאלה, "נו, השנץ הזה שלך לא נבחר?". לא, עניתי בכעס, ביבי שוב ניצח, למרות כל התחקירים, החקירות והאישומים. אבל אתן הצבעתן בעד עולם הים, אמרתי במרמור, אז אל תתלוננו עכשיו.
לקח עוד רגע ואז זה היכה בי: בסוף, לא משנה כמה נשתדל, הכסף מנצח. אם זה הכסף של טד גריפין, לוכד הלווייתנים מקליפורניה, או הכסף של שלדון אדלסון - פולו דה מאני. עם התובנה החמודה הזאת צעדתי מובס לעבר המופע המרכזי: "שמו הלווייתן הולך על הסנפיר". נישט גיט.
דברים לדעת
עולם הים הוא תאגיד אמריקאי שמנהל כמה פארקים ימיים ברחבי ארה"ב. הפארקים מפורסמים בעיקר בשל תצוגת הלווייתנים הקטלניים - יותר מ-20 מהם מוחזקים בשבי בעולמות הים.
אילו קליפורניה הייתה מדינה עצמאית, היא הייתה הכלכלה השישית בגודלה בעולם.
המדד השבועי
כרטיס לעולם הים ליומיים: 70 דולר לכל מי שמעל גיל 3
פאסט פאס: 20 דולר נוספים לראש
כניסה לספארי בסן דייגו: 56 דולר
הכנסה ממוצעת לנפש בקליפורניה: 34 אלף דולר בשנה
קפוצ'ינו בסטארבקס: 3.25 דולר
18 ק"מ נסיעה באובר: 20 דולר
ההורים: אבי ועדי ילדות: עומר (11), עידן (9), אופיר (5), נועם (שנה וחצי)