עגורים באגמון החולה / צילום: אורלי גנוסר
החורף באגמון החולה הוא שעתו היפה. רבבות עגורים מצביעים ברגליים ובוחרים לחרוף בו מדי שנה, מוותרים על המסע המפרך לאתיופיה. כשביקרתי שם לאחרונה לפני שבועות אחדים, באחד מימי הגשם הסוערים של סוף החורף, זכיתי למראה נדיר ביופיו של "שדות עגורים לנצח", שהיה שווה להירטב בעבורו: הם עמדו שם צפופים בשטחי ההאכלה, מתבוססים במים ומקרקרים בקול גדול.
מספרם של העגורים הגיע השנה לשיא. בינואר נספרו כ-57,000 פרטים. מנהל תחנת המחקר באגמון החולה שי אגמון (כן, מכל השמות שבעולם), מספר שיש עלייה קבועה ומתמדת בכמות העגורים שחורפים בארץ מדי שנה. מה שהתחיל כקוריוז בשנות ה-50, הפך לשיטפון שאינו פוסק.
העגורים הם דוגמה מקומית לשינוי בדפוסי הנדידה של העופות, שחוקרים מרחבי העולם מזהים, והם בולטים בעיקר בעשור האחרון. רבים סבורים שזוהי אחת התוצאות של שינויי האקלים העולמיים. "קשה לשים את האצבע על ההתחממות הגלובלית כי מדובר בממוצע בהפרשים קטנים", אומר אגמון, "אבל את ההבדל רואים בעיקר באזורי קצה. השלג באזורים הצפוניים מגיע בגל חריף ולא בתפזורת רב-חודשית, הנביטה מקדימה, וציפורים, שזהו מזונן, חייבות להקדים בואן כדי להשיג מזון. בצד השני, אפריקה מתייבשת, אזורי הירק והמאכל נדחקים דרומה, וכדי ליהנות מחלון ההזדמנויות התזונתי, צריכים העופות לצאת מוקדם יותר לנדידה ולעוף מרחקים ארוכים יותר".
גם אנחנו לקחנו חלק בקטסטרופה כשייבשנו את ביצת החולה, דבר שקרה גם במדינות שכנות כמו סוריה, טורקיה ועיראק, ויצר אובדן של מקורות מזון. אך האדם שקלקל, יכול גם לתקן. שיקום החולה שינה את התנהגות הציפורים. עכשיו יש באזור יותר מאגרי מים מלאכותיים ושטחי חקלאות, שהציפור מזהה כפוטנציאל לארוחה טובה.
"גם בערב הסעודית יש חקלאות מודרנית על שטחי ענק שלא היו בעבר", מוסיף אגמון, "וכך גם בנסיכויות המפרץ. אפילו מגרשי הגולף שם הפכו לאתרי צפרות. לא מדובר באנקדוטה. משהו השתנה בשטח, ולציפורים יש היכן לעצור.
ב-15 השנים האחרונות חרפו עגורים גם במערב אירופה בכמויות בלתי נתפסות, שהגיעו בצרפת ובספרד לרבע מיליון עגורים, שלא היו שם עד שנות ה-90. אף שישראל היא עדיין נקודת ריכוז מיוחדת בעולם, גם האגמון לא יעצור את נדידתם דרומה. "זהו פרויקט בגישה של תיירות אקולוגית תומכת טבע", אומר אגמון, "ואנחנו עם היד על הדופק לייצר סביבה נכונה לציפורים, במקביל לצרכים האנושיים והחקלאים".
כל תופעה נקודתית, כדוגמת העגורים בישראל, מעידה על תופעה רחבה יותר, בדומה לתיאוריית אפקט הפרפר, שלפיה משק כנפי הפרפר מתחיל שינוי שיכול להשפיע על האטמוספירה ולגרום גם לסערות. תורת הכאוס, שמתייחסת למערכת דינמית כמו המערכת האקולוגית, גורסת ששינויים קטנים בהתנהגות מערכתית, יכולים להפוך בטווח הארוך לשינויים גדולים.
בתחילת הדרך לא הבינו בארץ שהשינוי הוא עולמי וריבוי העגורים שנחת עלינו הוא חלק מתופעה רחבה יותר. אגמון מחדד: "בעולם יש ירידה קיצונית משמעותית בכלל בעלי החיים, אך העגורים דווקא בהתאוששות. כאשר אוכלוסייה אחת עולה, האחרת יורדת ולהיפך, וזו תנועת מטוטלת תמידית. שינויים בהרגלי הנדידה קיימים גם בקרב ציפורים נוספות. שבכי שחור כיפה, למשל, הוא הציפור הנפוצה בארץ.
בעונת הנדידה חולפים 85 מיליון פרטים, מיליונים מהם חורפים כאן, תופעה קיצונית בהתחשב בעובדה שעד סוף שנות ה-80 לא חרף כאן אף לא פרט אחד. בעבר הם נדדו עד קו המשווה בקניה. גם האנפות משנות כיוון. האנפה הארגמנית מקייצת בארץ וחורפת באפריקה, ובשנים האחרונות רבות מהן נצפו חורפות בארץ. הסיבה לא ברורה, אך עובדה היא שהמין נודד פחות. גם הקוקייה נאלצת להקדים נדידה. קוקייה מצויה מטילה את ביציה בקיני עורבים. בעבר הן נהגו להגיע בפברואר ולקנן במארס. בעשור האחרון הן מקדימות, והשנה התצפית הראשונה הייתה כבר בדצמבר".
יואב פרלמן, המנהל המקצועי של מרכז הצפרות הישראלי בחברה להגנת הטבע אומר ששינויים יש כל הזמן. "חלקם ברמה נקודתית שהופכת למשמעותית כמו באגמון, אך יש תהליכים עולמיים ומגמה של ירידה בכמויות הציפורים הנודדות מסיבות שונות. שינויים בשימושי קרקע, שינויי אקלים באזורי קינון, תזמון בין קינון לנדידה ועוד. חלק מהציפורים לא מספיקות להתאים את עצמן לקצב השינויים המהיר, לא מדביקות את הפער ואוכלוסייתן נפגעת.
"למרות שיש טרנדים הפוכים כמו העגורים באגמון, המצב הכללי שלילי והאתגרים גדלים. במערב אירופה למשל יש ירידה של חרקים ופרוקי רגליים שהם מזון לציפורי שיר. וכשמספרן קטן והן אמורות להפיץ זרעים, זה כדור שלג".