בריכת החורף בטירה / צילום: שלומי יוסף
יום ראשון בבוקר, טירה. אנחנו נוסעים דרך בליל של מוסכים ובתי קברות לחלקי מכוניות ומתפתלים ברחובות שאין בהם כבישים או מדרכות. כשמגיעים לחלק הפנימי, נגלים גם בתי מידות מפוארים - הטירות של טירה. אנחנו חונים ליד בריכת חורף גדולה בשטח פתוח בחלק המזרחי של טייבה, ליד מזבלה שקירותיה המאולתרים עוד רגע קורסים. פגרי עזים בשלבים שונים של ריקבון זרוקים בשטח להנאתם של זבובי ענק בירוק זרחני. מהמכונית יוצאים ארבעת הסוקרים של החברה להגנת הטבע: עמית מנדלסון הבוטנאי, יצחק כהן הצפר, אבנר רינות המומחה לפרפרים ואבי משולם המומחה לבתי גידול לחים.
הם רואים את הבריכה ומזנקים בהתלהבות של ילדים, והיפה הוא שכל אחד מהארבעה רץ לקראת משהו אחר. "הנה תמירון!", קורא כהן ומצביע על ציפור שנראית כמו מיני־חסידה עם כנפיים שחורות. לא רואים הרבה כאלה, הוא אומר. "יש פה טריטונים!", צוהל משולם שמחליף לחליפה אטומה ונכנס אל תוך הבריכה עם קערה לתדהמת השפיריות, בעוד מנדלסון מניף בגאווה סוגים של צמחים רטובים. "הנה זמזומית סגולה", הוא מצביע, "והנה תורמוס צהוב", צמח בסכנת הכחדה. אבנר רינות עומד בשקט, מביט בפרפרים, מקשיב לציפורים ומקטלג אותן לפי שירתן, "אלה הירקונים, זה עפרוני מצויץ - החקיין הטוב בטבע - והנה סיקסק". כולם נראים מרוצים עד למאוד.
משולם יוצא מהבריכה עם קערה מלאה בראשנים ויצורים משונים אחרים. "זה טריטון הפסים", הוא מצביע על ראשנים מפוספסים של דו-חיים שיגדלו לסוג של סלמנדרה קטנטנה. היצור הזה נמצא בסכנת הכחדה בישראל וכולם פה נרגשים לראות אותו. בקערה יש גם ראשני צפרדעים וסרטנים ירודים, כל מה שהתמירון - שמביט בסיטואציה מהצד השני של הבריכה - הגיע הנה לאכול.
אחר כך משולם מוציא מיקרוסקופ ואנחנו מסתכלים על השלל: יחד עם הטריטון שוחים בקערה גם סביבונית (סוג של חיפושית) ופשפש מים שנקרא "שטגב" כי הוא שט על הגב. היו גם ראשנים של חפרית מצויה - צפרדע בסכנת הכחדה שנדירה אפילו מהטריטון. איזה ביקור מוצלח!
אני נמשך דווקא לראשן בוגר יחסית שנראה כקיקלופ, נחש בעל עין אחת. מה זה, אני שואל. זו תהיה דפניה, מגיב משולם בביטול. הדפניה, סרטן זעיר בגודל 3 מ"מ, הוא היצור שהכי לא בסכנת הכחדה, כל-כך לא בסכנה עד שמגדלים אותו כמזון לדגים אחרים, אבל דווקא סיפור חייו נגע ללבי יותר מכול; כשהבריכה מלאה במים, הדפניות נולדות, חיות ומתות כנקבות המתרבות ברביית בתולים (ללא הפריה), כלומר משבטות את עצמן.
כשהמים מתחממים והבריכה מתקרבת להתייבשות, נכנסת הדפניה למצב של סטרס הישרדותי ומטילה גם זכרים לצורכי הזדווגות שתוצאתה "ביצי קיימא" בעלות קליפה עבה, שישרדו את הקיץ הישראלי הארוך ויחכו לשלולית שתתמלא מחדש כדי לבקוע.
בספרו המופלא "הזדמנות אחרונה לראות" חיפש דאגלס אדאמס חיות נכחדות מהסוג הסקסי - לטאות ענק, קרנפים, דובים, גורילות ודולפינים. בריות מפוארות שהלב מסרב לקבל את עובדת היכחדותן מהעולם, אבל מי יבכה על הטריטון והחפרית? מי יכתוב את הספר על הסרטן והצפרדע?
קל לצחוק על זה, אפילו מפתה, אבל האמת היא שמפעים לראות איך כל-כך הרבה צורות של חי וצומח, יונקים, זוחלים, מעופפים, חרקים, דו חיים, ציפורים, פרפרים ומה לא, מצאו את עצמם ובנו לעצמם מחזורי חיים שלמים בבריכת חורף קטנה בקצה המזרחי של טירה לצד מזבלה מאחורי אזור תעשייה. החיים חזקים. ולחשוב שכל זה יתייבש ולא יהיה פה עוד חודשיים־שלושה גג.
אורחים בעירנו
אנחנו כאן במסגרת סקרי טבע עירוני שמתבצעים בימים אלה ברחבי הארץ. השנה ייסקרו לראשונה גם יישובים ערביים ויישובים ביהודה ושומרון. מה זה טבע עירוני? הסתכלו מהחלון. הרוב הגדול של אזרחי ישראל, כ־80%, מתגוררים בערים ורוב השטחים הפתוחים (חולות, חופים, חורשות וכדומה) נמצאים בשטח הערים. טבע עירוני הוא כמעט כל דבר על הרצף שבין קן ציפורים או עץ בגינה ועד לפארקים, דיונות, חורשות, חופים ורכסי כורכר. כל הטבע שלא נדחס בשמורת טבע הוא טבע עירוני.
ההתנגשויות בין הטבע והעיר נמצאות כבר הרבה זמן בכותרות. ככל שהבנייה מתפתחת והיישובים מתרחבים, מצטמצמים שטחי המחיה של חיות הבר ורבות מהן נכנסות לערים וליישובים בחיפוש אחר מזון שנמצא שם בשפע. חלק מהחיות האלה הפכו כבר לסוג של גיבורי תרבות, כמו רותי הצבועה ממודיעין שיש לה עמוד פייסבוק פופולרי ודמותה מקועקעת על גוף צעירים, שכל המאמצים ללכוד אותה עולים בינתיים בתוהו. עשרות צבועים נמצאים במודיעין, וגם ברחובות, באר שבע וערים נוספות.
חזירי הבר בצפון, גם הם סיפור ידוע. רחל גליקליך בת ה־92 מקריית טבעון אימצה לפני ארבע שנים משפחה של חזירי בר. "הם בעלי חיים מאוד ידידותיים שזקוקים לחום ואהבה וגם יודעים להחזיר אהבה", סיפרה לשמעון איפרגן ממאקו לפני כחודש. "ביום ההולדת שלי הגיעו החזירים לחצר בשעת לילה, ואחד מהם חיבק אותי ואיחל לי בשפתו יום הולדת שמח".
כל עיר והחיות שלה. בסקרי טבע עירוני שנעשו עד עכשיו, נצפו תנים בתל אביב, וברמת גן שפני סלע, דורבנים ושועלים. באילת נמצאה האוכלוסייה היחידה בישראל של הסרטן "חולון ים־סופי". בפתח תקווה ובאופקים נצפו חתולי ביצות - מין פגיע, והצבי הארצישראלי - יונק המצוי בסכנת הכחדה עולמית - נצפה באשדוד, הרצליה וקריית גת, בין השאר. כ־800 צבאים מסתובבים בערים וביניהן, לא כולל עמק הצבאים המפורסם בירושלים, שהוא אחת הדוגמאות המוצלחות והיפות לאתר טבע עירוני.
ולא רק חיות, גם צמחים כמובן: בכרמיאל אותר הצמח הנכחד פשתנית משולשת, שבאתר הצמחים הנפלא "צמח השדה" מתואר כך: "השפה העליונה זקופה, ארוכה ושסועה ומשווה לפרח מראה שובב כשל פרצוף חצוף של ארנב מתגרה". חייבים לאהוב את האנשים האלה. ליד פרדס חנה כרכור נצפתה געדה קיפחת - צמח חורפי גבוה ויפה בסכנת הכחדה שלא תועד באזור כבר 80 שנה.
הטבע במופעו הטבעי
אנחנו עוזבים את בריכת החורף של טירה ונוסעים לקלנסווה דרך טייבה, חוצים מרחב אורבני אפור, צפוף ומוזנח, מרוצף פגרים. הפעם אני נוסע עם יעל זילברשטיין־ברזידה, מנהלת יחידת סקרי טבע עירוני בחברה להגנת הטבע כבר עשר שנים. זילברשטיין־ברזידה כואבת את כאבו של כל צב וכל קיפוד שלא ייראו יותר בטבע הישראלי בדור הבא. היא עובדת מול המתכננים ברשויות, שזה מינוח מכובד יותר מ"דופקת את הראש בקיר".
זילברשטיין־ברזידה צרודה והקול שלה מחליף מצבים לאורך היום. זה נחמד, כמו להיות עם כמה אנשים באוטו. "בריכות חורף זה דבר מבלבל", היא אומרת, "בחורף וקצת אחריו זה אומנם מקום יפה, אבל בקיץ זה נראה כמו סתם מקום בוצי ומוזנח שאפשר לשפוך בו פסולת על צמחייה וחיות. זה האתגר, לגרום להם להבין. תוך דור שינינו את כל הסדרים".
איך אפשר לצפות מראש עיר שיתלהב מהעובדה שבעירו נמצאת סלמנדרה זעירה? זו לא הסלמנדרה או הפשפש, היא אומרת, זה שטח הגידול, זה המרחב הטבעי. היא מתארת את תלאותיו של איש הטבע במסדרונות המוניציפליים ואני נהנה לשמוע את המושגים שבהם היא משתמשת, הם מזכירים לי קצת את סדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", כשישראל היא היקום והערים הן גלקסיות לקראת התנגשות.
זילברשטיין־ברזידה מדברת על "התווך הבנוי", על "כושר הנשיאה של הטבע" והחביב עליי: "הטבע במופעו הטבעי". בפיה נדמה שהטבע הוא קצת כמו נתניהו כפי שהוא מתאר את עצמו - בו בעת פגוע, נרדף ורמוס, אבל יחד עם זאת, חזק ועמיד בפני כל פגע. אני שואל מה הטעם ואיך התחושה להיאבק על כל שלולית וכל פרח מול עירייה אחת כשכל העולם עובר שינויי אקלים דרמטיים. מה תעזור לנו בריכה בטייבה? "זו עבודה סיזיפית", היא אומרת.
אנחנו לא סתם מגיעים לקלנסווה ומתחילים להסתובב בשטחים פרטיים, הכול נעשה בתיאום, בקבוצה, ובליווי (איוב שלבאיה מכפר קאסם, איש המשרד להגנת הסביבה, מלווה אותנו) ולצוות יש בכיס מכתב הסבר חתום על-ידי ראש העיר.
כשהבוץ לא מאפשר לנו יותר לנסוע, אנחנו חונים ליד זרימה נאה, יובל של נחל אלכסנדר. משולם מחטא את החליפה שלו, "שלא להעביר פתוגנים מפה לשם". אנחנו הולכים במה שנראה כמו שדה בור מרובד בנוריות צהובות, אבל בשביל מנדלסון ורינות זה גן עדן. הם מדלגים בין הפרחים ואני שואל את עצמי אם השמות שהם אומרים אמיתיים או שהם ממציאים (בדקתי. זה באמת). הנה חבלבל שעיר! קורא רינות. מרגנית השדה, רושם מנדלסון. יש פה סייפן תבואה עגול ויפה, מצביע רינות על מעין אירוס סגלגל, קוטף עלה ומושיט לי להריח. זה "פרעושית ערבית", הוא אומר.
באמצע היובל הקטן והחמוד שמתפתל בזרימה טבעית בין גדות ירוקות, על אי זעיר, אנחנו רואים כמה צבים משתזפים בשמש. "הנה צב!", אני קורא בקול גדול, שמח לזהות חיה אחת בעצמי סוף־סוף, אבל השאר שולחים אליי מבטים קפואים. "זה צבגון אדום אוזן", אומרים לי בקול מתכתי, "מין פולש שדוחק את הצבים הישראלים. הם מזדווגים ויוצרים מין היברידי". מזל שבדיוק עבר שלדג לבן חזה ולקח ממני את תשומת הלב.
הדבר המיוחד בקלנסווה הוא האדמה, קרקע "כבדה" שאוגרת מים, טובה לחקלאות. החברים מתלהבים מהיובל הקטן והמתפתל, בעיקר מהעובדה שככה הוא, טבעי ולא מתוכנן. אם יש דבר אחד שגורם לאנשי שטח כמו רינות, כהן, משולם ומנדלסון להתגרד, זה טבע "מתוכנן" - יובל שהועתק ממקום למקום, עצים שנעקרו ונשתלו מחדש. הם אוהבים את הטבע ככה, טבעי.
ביישובים הערביים, אומר שלבאיה, המצב טיפה יותר מסובך, גם בגלל הבעלות הפרטית על האדמה, גם בגלל עבירות הבנייה הרבות, גם בגלל חוסר מודעות ובעיקר - בגלל החשדנות. מה לעשות, בישראל, יהודי וערבי מגיבים אחרת לגמרי לאנשים שמסתכלים במשקפות.
משולם שוב נכנס אל המים, הפעם הוא בלי קערה, אבל עם מכשיר קטן שמודד את איכות המים, המליחות, המוליכות ועוד משהו. נדמה שהוא מרוצה מהתוצאות. על השאלה כמה ארוכה הדרך לשימור טבע עירוני בטירה, קלנסווה או אבו גוש (גם שם נערך סקר לראשונה) קשה לענות.
בשביל להתעודד, אני מבקש מזילברשטיין־ברזידה שתיתן דוגמאות להצלחות. היא משבחת את נתניה, שהתברכה לא רק במגוון מינים עשיר בזכות המגוון שיש לה - חוף, ערוץ נחל, רכסי כורכר, חולות נודדים ועוד, אלא גם בעירייה שמבינה את זה. פארק הצבאים בירושלים כמובן, שמובילה באתרי טבע - 157 אתרים בשטחי העיר, אחד מהם הוא הכותל המערבי. לא בזכות קדושתו אלא בזכות היותו בית גידול לא מופרע לצמחים מטפסים ושטח קינון לציפורים. סקר ראשון נעשה גם בבני ברק, העיר הצפופה בישראל. מלבד פינת פארק, אין שם הרבה טבע, אבל התושבים התלהבו לשתף פעולה. 15 סקרים מתבצעים במקביל בכל הארץ.
יש גם פרחים מסריחים
מקלנסווה אנחנו נוסעים להרצליה, לראות דוגמה טובה לשימור מוצלח. את הביצה - הבאסה - שנמצאת שם כבר 2,000 שנה לפחות הפכו לפארק עירוני בשטח של 300 דונם. חלקו בנוי ומתוכנן, עם גני משחקים ובית קפה, ואת חלקו השני השאירו פראי פחות או יותר. אנשים מטיילים בין השבילים. טבלן גמדי שט במים, מברך לשלום משפחת אגמיות ופרפור עקוד (סוג של שלדג, צופית בוהקת בצבעים מטאליים). אפשר לראות בניינים והרכבת עוברת קרוב, ועדיין מרגישים בטבע. בקיץ זו סתם ביצה, אבל עכשיו יפה פה. "זו דוגמה להחלטה אמיצה, כי רוב השנה אין פה כלום, גם לא פרח", אומרת ורד אושר, מנהלת הפארק מפתיחתו לפני עשר שנים. התקציב: 8 מיליון שקלים בשנה.
אנחנו עושים סיבוב סביב הבריכה הגדולה ומתיישבים במרכז הצפרות. יש פה גם נחשי מים, תנים, נמיות, קיפודים. היה פה צפע פעם, מספרת אושר, כאשר פתאום נכנס לחדר צב. קצת צולע, אבל צב. כמה זמן לא ראיתי צב. טבע מגוון יש בהרצליה, לא מעט בזכות הדיונות והכורכר. בסקר של הרצליה נספרו 500 מיני צומח ו־190 סוגי ציפורים, כולל זוגות של נץ מצוי. גם השרקרקים מתאוששים בסלעים של המרינה, מודיעים לי, ובדיונות אפשר אפילו לראות צבאים. צבי על דיונה? כן.
מהרצליה אנחנו נוסעים להתנחלות אפרת. בדרך אני מדבר עם תמר רביב, מנהלת אגף מגוון ביולוגי ושטחים פתוחים במשרד להגנת הסביבה, שמספרת כי המטרה היא לסיים תוך עשור את כל הסקרים ואז לחבר בין כל הערים מבחינת הידע והטיפול בטבע. "ישראל היא אתגר ייחודי", אומרת רביב, "המטרה - לחבר בין הערים, שלכל עיר יהיו כמה אתרי דגל של טבע". בכישלונות היא מונה את בריכת החורף הגדולה בכפר הירוק שעומדת להפוך לאתר בנייה, אבל יש הצלחות באשקלון, ירושלים, נתניה ועוד. לאחרונה, היא מספרת, נפתח קורס תכנון אתרי טבע עירוני בפקולטה לאדריכלות בבצלאל.
במסגרת הסקרים הראשונים ביהודה ושומרון ייסקרו אפרת, מעלה אדומים וקרני שומרון. אני נוסע עם יצחק כהן ואבנר רינות. כהן נוהג, רינות לידו ואני מנסה לנמנם מאחורה. אנחנו משתרכים בפקקים, אבל לצמד הזה בחיים לא ייגמרו נושאי השיחה, ואיך ייגמרו כשיש כל-כך הרבה ציפורים ופרפרים ויונקים וזוחלים ופרחים ועצים בארצנו.
הנוף באפרת שונה לגמרי, כמובן. פראי יותר, לא רק מבחינה פוליטית. ההרים מכוסים בתה ירוקה (צמחיית העשבים והשיחים הישראלית המוכרת) והכול מרובד ופורח. ציפורים האופייניות לאזור מרחפות מעלינו - סלעיות קיץ, צוקיות בודדות, סבכי ערבות ומדברונים.
אנחנו חונים בצפון אפרת, יורדים בוואדי בין גבעת הדגן לגבעת הזית. אפרת מתפרסת לה בנוחות בורגנית בין פסגות הגבעות, בתיה בנויים כולם בצורה אחידה, נראית כמו סט של סדרת פרברים אמריקאית עד שממרחק אנחנו רואים בחור רץ על הגבעות כשהוא מניף דגל ישראל. מתחתינו מתרחב היישוב, מכונות כבדות נוגסות בהר. כהן ורינות מסתכלים בעצב. זה לא בקטע פוליטי, כואב להם על הטבע. דרדרת הסלעים שנוצרה מסלילת הכביש היא מחסה נהדר לשפני סלע נושאי לישמניה ומשחיתי גינות.
אנחנו יורדים בוואדי, שמחים לגלות את סחלב שלוש השיניים - פרח סגול, יפה ונדיר. לידו פורח, קצת פחות סגול וקצת פחות יפה, הסחלב הפרפרני הנפוץ. הרבה פרחים יפים פורחים בהרי יהודה. הנה הדבורנית החקיינית, אומר רינות, עוד מין סחלב שכל-כך דומה לנקבת דבורה, הוא אפילו מפיץ ריח של דבורה, עד שדבורים זכרים באים להזדווג איתו ועד שהתרמית מתגלה, הם כבר מלאים באבקת הפרח, שאותה הם נושאים אל הפרחים הבאים.
כהן הספיק בינתיים לדלג קדימה ומצא מרווה כחולה, פרח מוגן וגבוה בצבע ורוד־תכלת. רינות מראה לי כתלה חריפה - שזה שיח עם ריח חריף, ופפיון הרים - ציפור שיר קטנה וחביבה, אז מה אם היא נדירה כמו גרגיר חול על חוף הים. סלעית קיץ קטנה ויפה מעופפת מעלינו. 50% מסלעיות הקיץ נכחדו משמי ישראל בשנים האחרונות.
אנחנו עוברים למעיין הררי ששייך לנחל תקוע ורינות מכיר לי עוד צמח: צחנן מבאיש. המסכן קיבל את שמו בעל השיימינג הכפול בגלל ריחו הרע לכאורה, למרות שריח לא כל-כך נראה. זה עוד כלום, הוא אומר, יש צמח שקוראים לו "כף אווז מבאישה", והוא באמת מסריח. הוא מראה לי גם צמח בשם "לשון כלב כרתית" ו"עכנאי שרוע", שמתחיל בפריחה ורודה ואז הולך ומסגיל עד מותו.
____
האויב מספר 1: החתולים ומאכיליהם
אם יש קבוצה שמאתגרת את אנשי הטבע העירוני, אלה מאכילי חתולים. אוכלוסייה שאנשי מקצוע בתחום הטבע מביטים בה כמו שרופאים מביטים במתנגדי חיסונים. הם פשוט הורסים את הכול, אומרים אנשי הטבע העירוני. האכלת החתולים מפנקת את החיות, גורמת להן לא לצוד, משמינה אותן, מהווה עילה למריבות בין החיות ועוד. הקיפודים סובלים הכי הרבה ממאכילי החתולים.
הקיפוד העירוני הוא חיה מתבודדת, אבל כשהוא מוותר על הציד והולך לאכול אוכל של חתולים, הוא מתקרב לקיפודים אחרים, דבר שלא אמור לקרות, ומלבד בעיות של השמנת יתר, הקיפודים מדביקים זה את זה בסקביאס (מחלת הגָּרָב בעברית) שגורמת להם לסבל בל ישוער - הם מתנפחים, קוציהם נושרים, הם מתעוורים ומתים.
כל זה היה יכול להיפתר אם לא היו מאכילים חתולים, או לכל הפחות מעלים את קערת האוכל 20 סנטימטר מהאדמה. אבל לא - אנשי החתולים לא מתעניינים בחיות אחרות. חלק מהעיריות, כמו זו של חיפה, יזמו מפגשים עם קהילת המאכילים, אבל שיתוף פעולה לא יצא מזה. העיקר שחתול הרחוב ישמין מנחת, השאר שימותו. "האכלת חתולי רחוב גורמת ללחץ קשה מנשוא על המערכת האקולוגית העירונית ורצוי שלא תתבצע כלל", חוזרים ואומרים וטרינרים עירוניים, אך לשווא.
גם הצבים אכלו אותה. פעם קראו לצב "צב מצוי", אבל כבר הרבה זמן שהוא לא מצוי בכלל. מה שלא עשה להם האוכל של החתולים, עשו להם אנשים טובי לב שלקחו וגידלו אותם בבית, למרות היות צב היבשה חיה מוגנת והחזקתו עבירה על החוק. איסוף הצבים, בנוסף להרס בתי הגידול שלהם, הביאו את צב היבשה החמוד לסכנת הכחדה.
ואגב, צבים אף פעם לא אהבו חסה. כל השנים נתנו להם חסה, הם ודאי חשבו שמדובר בעינוי כפול: גם הוציאו אותם מביתם, גם נתנו להם חסה. איך אתם הייתם מרגישים?