אבי ניסנקורן ובנימין נתניהו/ צילום: כדיה לוי, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
רוח בלהות מרחפת זה שבועיים מעל ראשי הליכוד - רוח הבלהות של השביתות ההסתדרותיות. על רקע השיבושים ברכבת שהגיעו לשיאם לפני שבועיים הודיע שר התחבורה ישראל כץ, בראיון ב-103 FM, שהליכוד ידרוש משותפיו הקואליציוניים לתמוך בחוק בוררות חובה "שאוסר על שביתות בשירותים חיוניים". מי שבגללו נדרשת חקיקה כזו, אמר, הם "ניסנקורן וחבריו בהסתדרות", שמגבים כביכול את ועד הרכבת. גם רה"מ בנימין נתניהו נקב בשמו של יו"ר ההסתדרות הפורש. "שר האוצר של לפיד וגנץ ישבית את המדינה" - כתב בטוויטר בבוקר שישי המושבת - "הוא יחזיר אותנו אחורה לכלכלת הסתדרות שתפגע באזרחים".
ניסנקורן עצמו ניסה להתנער מדימוי המשבית הסדרתי, שהודבק לו עוד כשהצטרף לרשימה של גנץ. "בשבע השנים האחרונות לא נתתי להשבית את הנוסעים", אמר לפני כחודש לכאן ב', והוסיף: "אני יו"ר ההסתדרות שבתקופה שלו - ותבדקו אותי - היה מספר ימי השביתה המינימלי בעשרים השנה האחרונות". כעבור שבוע, בגלי צה"ל, ייחס לעצמו את "מספר ימי השביתה הנמוך ביותר מאז ומעולם".
ניסנקורן טוען אפוא שבקדנציה שלו עמדו השביתות בישראל בשפל היסטורי. זו טענה שתפתיע את מי שנתקע לאחרונה בתחנת רכבת, נזקק ללשכות התעסוקה המושבתות, קרא כותרות מאיימות בעיתון. אבל מהן העובדות? האומנם מפלס השביתות כיום הוא הנמוך בתולדות המדינה?
השיא: בתקופתו של עמיר פרץ
הנתונים המפורטים ביותר בנושא נאספים ביחידה הממשלתית לסכסוכי עבודה. זה עשורים שאנשיה משתדלים לתעד כל שביתה, לרבות עיצומים חלקיים ואסיפות הסברה. הם מסתמכים לא רק על הכרזות שביתה רשמיות, אלא גם על ידיעות בעיתונות ושיחות עם ארגוני עובדים. ספירה פשוטה של מקרי ההשבתה מראה שהשיא היה בשנות ה-70 וה-80. ב-1987 תועדו 174 שביתות מלאות וכ-100 עיצומים. מאז נרשמה ירידה כמעט רצופה: מאז 2005 לא הייתה שנה עם יותר מ-50 שביתות מלאות.
אבל ספירת שביתות לא מלמדת על היקף הנזק למשק, כי היא לא מבחינה בין שביתה של יום במפעל יחיד לרבבות עובדים שנשארים בבית שבוע. מה שצריך לבדוק הוא מספר ימי העבודה שאבדו למשק בכל שנה - וכאן מתגלה סיפור מעניין, ששופך אור על הגישות המשתנות בהסתדרות. מאז 1982, שבה גרמו שביתות לאובדן של 1.8 מיליון ימי עבודה, חלה ירידה שהמשיכה גם ב-1994 - אז נבחר חיים רמון למזכ"ל ההסתדרות והפך אותה ל"הסתדרות החדשה". אולם, ב-1997 - שנתיים אחרי שעמיר פרץ התמנה לראשות הארגון - האובדן מזנק. בשנת 2003 נרשם שיא: 2.7 מיליון ימים שאבדו בשל שביתות. תרמה לכך שביתה כללית שפרץ הכריז עליה, בין השאר בתגובה לשינויים בהסדרים הפנסיוניים. המשמעות היא שמספר השביתות לא היה גבוה כמו בעשורים קודמים, אבל כמה מהן היו נרחבות מאוד.
בעשור שבו עמד עיני בראש ההסתדרות ירד מאוד מספר ימי השביתה האבודים, למעט ב-2007, שבה הכריזה ההסתדרות על שביתה כללית בשל הלנת שכר ברשויות המקומיות. המספר המשיך לצנוח עם כניסתו של ניסנקורן לתפקיד ב-2014, ועמד על פחות מ-200 אלף ימים אבודים בשנה. רק ב-2017 - השנה האחרונה שיש לגביה נתונים - עלה האובדן לקרוב ל-700 אלף יום.
את רובן הגדול של השביתות יזמו ארגונים הכפופים להסתדרות, שחולשת עד היום על כ-80% מהעובדים המאוגדים. לדוגמה, ב-2006 גרמו שביתות של הסתדרות הפקידים והסתדרות עובדי המדינה, הכפופות להסתדרות החדשה, ל-95% מאובדן ימי העבודה במשק. גם ב-2017, עשור אחרי הקמת הארגון המתחרה כוח לעובדים, הייתה ההסתדרות אחראית ל-26 מ-48 שביתות ול-78% מאובדן ימי העבודה.
יהיו שיטענו שהחבלות וה"התחלויות" שהנהלת הרכבת מאשימה בהן את העובדים מראות שההסתדרות לא באמת ויתרה על נשק השביתה: היא רק החליפה את השביתות הכלליות והעיצומים המוכרזים בטקטיקה של שיבושים נקודתיים, שאינם נכללים במניין ימי עבודה אבודים. אבל היחידה לסכסוכי עבודה רושמת גם עיצומים חלקיים, ואין סימן שהם התרבו. לארגונים אולי אין אינטרס לדווח על כולם, כי חלקם לא-חוקיים - אבל זה היה נכון גם בעבר.
עמי וטורי, המזכיר הארגוני של כוח לעובדים, טוען ששביתות בלתי חוקיות רווחו במיוחד בשנות ה-70 - אז התקיימו הרבה ועדים - ובכל זאת מספר השביתות שתועד אז גבוה מאשר היום.
הנה אפוא האומדן הטוב ביותר שיש בידינו לאובדן ימי עבודה השנתי בקדנציה של ראשי ההסתדרות החדשה: רמון - כחצי מיליון; פרץ - 1.4 מיליון; עיני - 456 אלף. אצל ניסנקורן הנתון הוא 271 אלף יום בלבד - אכן, הנמוך ביותר לפחות משנות ה-70. עמרני מהיחידה לסכסוכי עבודה מגדיר את ימי עיני וניסנקורן "שקט תעשייתי".
כבר 12 שנה בלי שביתה גדולה
את שביתות הענק של ימי פרץ תולה וטורי במהלכים שנעשו אז לפירוק מוקדי הכוח של ההסתדרות, בהפרטות ובניסיונות לביטול הסכמים קיבוציים, שנגדם ניהל פרץ מלחמת מאסף. שביתת המורים הגדולה האחרונה, שנמשכה 64 יום, התקיימה ב-2007, כשנתיים אחרי תום הקדנציה של פרץ. מאז, השבתות כאלה נעשו נדירות.
לדברי וטורי, לריסון של ההסתדרות בשימוש בשביתות ייתכנו שני הסברים הפוכים, תלוי בנקודת המבט. יש שיאמרו שהן מעידות על עוצמת הארגון, שדי לו בקשריו הפוליטיים ובכוח הרתעה כדי להשיג את מבוקשו. אחרים יאמרו להפך: הארגון נחלש ונאלץ להשלים עם גזרות קשות. מכל מקום, גישתו מרוסנת מזו של כוח לעובדים, שאיגד ב-2017 רק 4.2% מהעובדים, אך השביתות שלו גרמו ל-6.4% מאובדן ימי העבודה. וטורי טוען שבוועדים מקומיים, שזקוקים להסכמת ההסתדרות כדי להכריז שביתה חוקית, יש לעתים מרירות כלפי מדיניות ההסתדרות. יו"ר ועד הרכבת גילה אדרעי, שניסנקורן הדיח בסבב עיצומים קודם, עברה אז להסתדרות הלאומית ה"מתחרה" ושבה הביתה רק לאחרונה.
כ"ץ ונתניהו מאיימים שרק הגבלת זכות השביתה תמנע חזרה ל"לעידן האחיזה בשאלטר" ול"כלכלת הסתדרות" שתשבית את המדינה. בינתיים נראה שההסתדרות עצמה ויתרה עליהם.