שאול מרידור / צילום: שלומי יוסף
1.
אתחיל בשורה התחתונה: ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, שאול מרידור, צריך להתפטר מתפקידו עוד לפני הרכבת הממשלה, ועדיף שיעשה זאת לפני שיודח מתפקידו ואוהדיו בתקשורת יפתחו בפסטיבל הקדוש המעונה.
מרידור צריך להתפטר משום שאיבד את אמונו של שר האוצר המיועד משה כחלון. למעשה, היה עדיף שהיה עושה זאת כבר לאחר היוודע דבר פגישתו או של פגישת אנשיו (הוא לא הכחיש זאת עד היום) עם בני גנץ לפני הבחירות, כי הוא היה צריך להודיע עליה. עדיף היה שפקיד, בכיר ככל שיהיה, לא "יעדכן" מתמודד על ראשות הממשלה באופן מגמתי כל כך על מצב המשק, גם אם לא אמר במפורש שהמצב הכלכלי "קטסטרופה" (והמצב ממש רחוק מקטסטרופה). עדיף גם שמרידור לא היה מתרץ את הפגישה כ"חלק בלתי נפרד מעבודת האגף, תהליך שגרתי וטבעי מתוך הבנה שהמידע המצוי בידי משרד האוצר שייך לציבור". המידע על מצב המשק מצוי באתר המשרד ואיננו זקוק לפרשנות מגמתית של ראש אגף התקציבים בדיוק לפני הבחירות.
באופן מסורתי אגף התקציבים נוהג להציג כל חריגה בגירעון כסוף העולם, אולי משום שהוא רוצה לזרז תהליכי קיצוצים או העלאת מסים, אבל להציב בפני גנץ גירעון של כ-3.5% כסוף העולם זו כבר חציית קווים פוליטית. הפגישה הייתה מיותרת גם משום שלגנץ יש את אבי ניסנקורן שיספק לו תמונת מצב כלכלית. הרי בשביל זה הוא הציב אותו במקום גבוה ברשימתו. מרידור לא היה צריך להיפגש עם גנץ, ולו רק משום שאביו, דן מרידור, איש ליכוד לשעבר, הודיע כל תמיכתו בו. האב ובנו הם אמנם שני אנשים עצמאים, אבל ישראל היא מדינה קטנה ולא הייתה מזיקה טיפת רגישות בנושא.
מרידור היה צריך להתפטר כי פקידים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם בשם "עצמאותם" ובשם היותם "שומרי הסף", כפי שנוהגים לכנותם.
2.
במשרד המשפטים ובמשרד האוצר קורה דבר דומה לאורך שנים: פקידים רמי דרג פונים לתקשורת או לצדדים פוליטיים, מאחורי גבם של הממונים עליהם, ו"מלכלכים" רק משום שסטו לדעתם מהדוקטרינה המתאימה להם. אחת הסכנות החמורות לדמוקרטיה הישראלית היא הניסיון של פקידים לקבוע מה תהיה זהות השר מעליהם.
הדיבור הוא כזה: הפקידים לא רוצים שרים "אויבים" (כלומר, כאלה שרוצים לשנות סדרי בראשית מעוותים), אלא שרים משתפי פעולה שיישרו קו עם משנתם הסדורה. אני כותב זאת בצער רב, אבל היום כוחם של הפקידים, הן בשני משרדים מרכזיים כמו המשפטים והאוצר, והן בשאר המשרדים, הרבה יותר גדול מזה של כל פוליטיקאי, חזק ככל שיהיה. במשך השנים נוצרה פה מעין ממשלת צללים המורכבת מפקידים בעלי כוח כמעט בלתי מוגבל, שנמצאים מעל לכל חוק וביקורת, ומלהקת מעודדות תקשורתית. שני הצדדים מקיימים ביניהם יחסים צפופים מדי.
לכל צד התפקיד שלו: אם פוליטיקאי מסוים מעז לנגוס מהעוגה של האליטה הכלכלית-משפטית-רגולטורית, מיד נשלחים סריסי החצר של חברי ההשגחה העליונה כדי להחטיף להם באבי אביהם. כחלון, למשל, נסקל כבר חודשים ארוכים באבנים רק כי הפקידות האוצרית לא הייתה מרוצה מתפקודו ובעיקר מהגירעון הגבוה יחסית.
אם מישהו חושב שפוליטיקאים עסוקים יומם וליל בספינים תקשורתיים, הוא לא יודע על מה הוא שח. שיאני הספינים, ההדלפות והלחישות על האוזן הם הפקידים, וה"תדרוך" של מרידור או מי מאנשיו לגנץ הוא דוגמה טובה לכך. מי שחושב שאלה שיחות רכיל בלבד, לא מבין את המשמעות הכלכלית עד תומה: מדובר בעריצות רגולטורית של פקידים שיש בידיהם גם הכוח לשפוט וגם הכוח ליישם החלטות. במקרים רבים הם מעכבים החלטות, תוקעים אותן ואחראים לנזקים כלכליים וצרכניים.
המגמה רבת השנים היא ברורה וחייבת להיעצר: הפקידים הורגלו לזלזל בשר שלהם, הורגלו לשלוט בהחלטות ובביצוע, הורגלו לצפצף על הפרדת הסמכויות בין הממשלה הנבחרת שמחליטה על דרכה לבין הפקידות, גם היא מוכשרת, שאמורה לייעץ, אפילו להזהיר, אבל בשום פנים ואופן לא לכפות את האג'נדה שלה על ממשלה מכהנת ונבחרת.
3.
שלטון הפקידים לא נולד רק מחולשת השלטון או מחולשת המשילות, אלא בעיקר ממבנים מסורתיים שחיזקו את המערך הפקידותי, שמעולם לא העמיד את עצמו לבחירה. במשרדי המשפטים והאוצר, למשל, נוצר קיבעון רעיוני המוביל לחשיבה עדרית ואחידה שרואה בכל מי שמנסה לשנות אותה כמי שמסכן את הדמוקרטיה. איך נוצרו המבנים הללו ואיך נוצרה המחשבה האחידה? פשוט מאוד: מכרזים תפורים ל"אנשי שלומנו" בתפקידי ביניים וקבלת אנשים שהם "בראש שלנו". הכול נעשה אמנם כדת וכדין כביכול, אבל בשיטה הזאת של חבר מביא חבר והתפיסה ש"עצמאות הפקידים" היא ערך עליון, הם התרגלו שיש להם שרים על הנייר או בובות על חוט. מעולם לא קניתי את התיאורים והדיבורים על "עצמאות" ועל "מצפן מקצועי". בכל מערכת חייבים להיות בלמים ואיזונים, ואי-אפשר להציג כל החלטה פקידותית כ"מקצועית" וכ"עניינית". לא, יש לה גם מצפן אחר - לפעמים אישי, לפעמים פוליטי, ולפעמים עירוב של השניים.
4.
בין שגנץ לא הבין את מרידור ואנשיו באגף התקציבים ובין שבחר להבין רק את מה שנוח לו להבין, זה לא משנה. אני מכיר את התנהלותו האוטומטית של האגף, שמנסה להשחיר את מצבה הכלכלי של ישראל על רקע החשש שלו מחריגה נוספת בגירעון. תמיד מתרגשת עלינו קטסטרופה. אם מרידור היה מוצא לנכון להדגיש את הצדדים החיוביים של הכלכלה הישראלית, כמו אבטלה נמוכה, עלייה משמעותית בשכר, צמצום האי-שוויון ועוד, ומוסיף שיש להיות עם היד על הדופק בעניין הגירעון - ניחא, עוד אפשר היה להבין שהתדרוך נעשה בידיים נקיות. אבל להפוך את החריגה בגירעון לחזות הכול, זה איננו תדרוך אלא השחרה מגמתית של המצב.
5.
נדמה לי שהגענו לקו פרשת המים ביחסים בין ממשלה נבחרת לעריצות הפקידים. גם האווירה הציבורית הבשילה לכדי מעשה ומבינה שכוחם של הפקידים איננו מידתי. מהרבה בחינות, הממשלה הנוכחית, כשתורכב, יכולה סוף סוף לקדם את השינוי המיוחל: ריסון הכוח המוגזם של אלו שלא העמידו עצמם מעולם לבחירה. אם הפקידות הבכירה איננה מוכה לקבל או לשאת זאת, היא בעצם איננה מכבדת את הדמוקרטיה ויש לה ברירה אחת ויחידה: לשים את המפתחות על השולחן.