סרטון הבושם של איילת שקד/ צילום מסך מתוך YouTube
לפני כמה שבועות, שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, הופיעה בסרטון בחירות שנראה כמו פרסומת לבושם, בניחוח חדש: פאשיזם.
אבל לשקד ניחוח הבושם הזה הזכיר דברים אחרים: (מתוך הסרטון: "לי זה דווקא מריח כמו דמוקרטיה").
שקד ובנט אמנם לא עברו את אחוז החסימה, אז אפשר להגיד שהסרטון כשל במטרה המקורית שלו. מצד שני, משהו בו עבד מאוד. אם תקלידו בגוגל את המילה "פאשיזם" - התוצאה השלישית שתקבלו תהיה "פאשיזם, שקד" והסרטון עצמו זכה למיליון צפיות בפייסבוק. יכול להיות שהקמפיינרים של הימין החדש לא בחרו סתם בפרסומת לבושם? יכול להיות שהם מכירים את המחקרים שעוסקים בקשר שבין ריחות להתנהגות האנושית?
היי. אני גלי וינריב, כתבת מדעי החיים של גלובס. ברוכים הבאים לפודקאסט חזית המדע, שבו תשמעו סיפורים מפתיעים על הטבע שלנו. אל תדאגו, היום לא נדבר על פוליטיקה, אלא על דברים מסריחים אחרים.
אז איך הריחות משפיעים עלינו? האם ניתן לאמן את עצמנו להריח או להפסיק להריח, מה הכשיל את המצאת פצצת הסירחון האוניברסלית, ואיזה ריח האמריקאים אוהבים אבל הבריטים מתעבים ממש. והאם ריח נכון של בושם באמת יכול לגרום לאנשים לשיגעון קל, או משיכה בלתי ניתנת לריסון כמו שמנסות הפרסומות לרמוז לנו?
תכף נענה על כל השאלות האלה. אבל לפני זה דוגמה קטנה לקשר המפתיע והבלתי צפוי בין ריח להתנהגות האנושית. סיכוי טוב שאתם מאזינים לפודקאסט הזה בזמן שאתם נוסעים. אולי אפילו נוהגים. ובכן, מסתבר שיש ריח מסויים שיכול להעלות את הסיכון שלכם לעשות תאונה.
חס וחלילה, כן? סעו בזהירות. אבל מחקר בריטי שערך ארגון RAC, הפועל למניעת תאונות, מצא שריח שקיות חטיפים או לחם טרי שהרגע נאפה, גורם לנהגים להיות עצבניים ו-מעלה את הסיכון לתאונות. הסיבה לעצבנות היא כנראה בגלל הדחף לאכילה שלא מקבל סיפוק מיידי: אתם מריחים ומתים לאכול, אבל לא יכולים.
יש עוד ריחות מסוכנים לנהגים לפי המחקר הזה: ריחות כמו קמומיל, יסמין ולבנדר עשויים להרגיע קצת יותר מדי, מה שעלול לגרום לנהג לאבד את הערנות הדרושה לנהיגה. והניחוחות המומלצים בזמן נהיגה לפי המחקר? יש גם כאלה כמובן, הם רעננים ומעוררים כמו מנטה, קפה, לימון וקינמון.
אגב, יכול להיות שהמחקר הבריטי הזה הוא, ובכן, בריטי מדי. אולי נהגים ממדינות אחרות יתעוררו דווקא מניחוחות אחרים? אני לא יודעת בוודאות את התשובה לשאלה הזאת, אבל זה פחות או יותר מה שטוענת, פרופ' רייצ'ל הרץ, שהיא חוקרת ריחות ויועצת לחברות בישום ומזון. הרץ טוענת שאין כמעט דבר כזה ריחות טובים או רעים באופן אוניברסלי. הכול תלוי במה שהרגשנו בפעמים הראשונות שבהן נתקלנו באותו ריח. וגם בתרבות שלנו.
למשל, אם תגורו תקופה בארצות הברית כנראה שתגידו שהריח של צמח הווינטרגרין - צמח ארומטי בעל פירות קטנטנים אדומים - הוא ריח נפלא, בזמן שחבר בריטי שלכם יגיד שהריח הזה הוא נורא ואיום. הסיבה היא כנראה שבארצות הברית הריח הזה מזוהה עם סוכריות, ובבריטניה עם תרופות וחומרי אלחוש. פחות כייפי.
וזאת גם הסיבה - תקשיבו טוב - שבגללה נכשלה היוזמה האמריקאית להמציא "פצצת סירחון" אוניברסלית.
תודו שחיכיתם לזה. ובכן זה סיפור אמיתי לגמרי על יוזמה שנולדה בתחילת שנות ה-2000 על ידי משרד ההגנה האמריקאי, יחד עם מכון המחקר מונל לכימיה בפנסילבניה. המטרה שלהם היתה ליצור נשק לא מזיק ולא מסוכן, לפיזור הפגנות.
אחרי שלל נסיונות עם ריחות מסריחים, האמריקאים בסופו של דבר יצרו ריח שהוא שילוב בין קיא לצואה אנושית וזבל רקוב. נשמע נורא. ובאמת, רוב האנשים אמרו שלא ישרדו בקרבת הריח הזה אפילו דקה.
אבל אז, התגלה פרט מחקרי מפתיע. היה גם אחוז מסויים של אנשים - שפשוט לא חשב שזה כל כך נורא.
בסופו של דבר החוקרים לא הצליחו למצוא בעולם אפילו ריח אחד שייחשב נורא ואיום בעיני כל העמים והתרבויות. הדרום אפריקאים למשל, לא מסוגלים לשאת ריח של שיער חרוך. בעוד שבהודו, בערים מסויימות, נניח, זה ריח שגרתי. כלומר, סירחון זה עניין תרבותי. מוזר, לא? אבל זאת המציאות. מצד שני….ריח הוא ממש לא רק עניין תרבותי, זה גם עניין אישי, פיזיולוגי וגנטי.
ההבדלים הגנטיים משפיעים על עצם היכולת שלנו להריח, אבל גם על סוג הריחות שאנחנו מריחים. למשל, אספרגוס.
מסתבר שאספרגוס מייצר ריח לוואי חריף בשתן אחרי שאוכלים אותו. אבל שישה אחוזים מהאוכלוסיה בכלל לא מריחים את הריח הזה. לפני שאתם רצים לירקן הקרוב לביתכם לקנות אספרגוס, נספר שההבדל הזה בחוש הריח - הוא מולד, והמדע אפילו כבר יודע מה הגן שגורם לזה.
זה לא נגמר באספרגוס. מחקרים מצאו גם קשר גנטי לעוצמה שבה מריחים תפוח, גבינה כחולה וסיגליות. כלומר אנשים שונים חווים את העולם ואת הניחוחות שבו בצורה שונה לגמרי. לי, למשל, יש חברה שהיא מומחית לריחות. היא כותבת ביקורות על בשמים חדשים, ומתארת אותם בדקדקנות, כמו מומחית ליין. אם, נניח, תבקשו ממנה לתאר את הריח של רחוב בתל אביב בשעת בוקר, היא תעשה את זה מיד ובפרטי פרטים. ובאמת, אנחנו מאוד שונות בזה. כל כך שונות שפעם אמרתי לה שהיא ואני כמו בעלי חיים מזנים שונים. היא מסתובבת בעולם מלא ריחות, ואני לעומת זאת, שמה לב לריחות רק כשהם ממש כאילו מתנפלים עליי.
אז מה מבדיל בין שתינו? האם כל ההבדל הוא גנטי? פיזיולוגי? או שאולי זה גם עניין של מודעות ובחירה? כלומר, תיאורטית, האם אני יכולה לאמן את חוש הריח שלי שיהיה חד כמו של גאיה? התשובה היא, כצפוי, גם וגם. אנשים נולדים עם חוש ריח בעוצמה מסוימת, אבל חוש הריח בהחלט ניתן לאימון. איך? כמו כל דבר, גם לזה יש שלושה חלקים: לפני שאתם אוכלים משהו או כאשר אתם מגיעים למקום חדש, רחרחו והקדישו תשומת לב למה שאתם מריחים.
בשלב השני, נסו לתאר את הריח בכמה שיותר פירוט. אפשר אפילו לרשום את המסקנות. והשלב השלישי, ערכו לעצמכם מבחני רחרוח בעיניים עצומות כדי לנסות ולזהות כמה שיותר ריחות.
עקרונית, אם אני אקשיב להנחיות של עצמי, אני יכולה להפוך את עצמי לאדם הרבה יותר רגיש לריחות ממה שאני כיום. השאלה - אם זה בכלל כדאי לי. מצד אחד, חוש ריח מחודד, מעשיר מאוד את חוויית האכילה. טעם וריח הם חושים בלתי נפרדים. מצד שני, טוב, מצד שני העולם מלא גם בדברים מסריחים. כמו פאשיזם לדוגמא.
אז יש כאן עניין של גנטיקה וגם של תרבות, אבל זה לא הכל. כמו דברים אחרים, גם חוש הריח משתנה עם הגיל, שלא לומר דוהה - וגם משתנה בהתאם למצב הבריאותי. אם חלילה תחטפו אלצהיימר, למשל, חוש הריח יהיה הראשון שייפגע בתהליך הניוון המוחי. ויותר מזה, במקרה של אלצהיימר בדרך כלל הנחיר השמאלי נפגע קשה יותר, כנראה בגלל שהחלק השמאלי של המוח מתנוון מהר יותר מהימני. יכול להיות שבעתיד נוכל לאבחן אלצהיימר בשלב מוקדם רק בעזרת בדיקת הבדל כושר ההרחה בין הנחיריים. גם בפרקינסון חוש הריח משחק תפקיד: לא נפרט את כל ממצאי המחקר, אבל נגיד שאם אתם מריחים רק בואש, שושנה, מלפפון חמוץ, בירה שחורה, פאי דלעת ודלק, ומצד שני לא מריחים דברים אחרים - רוצו להיבדק.
ויש גם מחלה מיוחדת - פייק ריח. אנשים שמריחים דברים שלא קיימים, הוזים ריחות. אפשר להזות ריח נעים ואפשר להזות ריח, איך לומר, לא נעים בכלל, עד לרמה שזה פוגע באיכות החיים. לתופעה הזאת יש שם. קוראים לה פנטוסמיה (Phantosmia) והיא יכולה להופיע משתי סיבות - אחת היא פגיעה בעצבים של האף ומערכת הרחרוח. אנשים שסובלים מהסוג הזה של פנטוסמיה לרוב יתעטשו, ואז הריח הפיקטיבי יופיע פתאום.
סיבה אחרת לפנטוסמיה היא פגיעה באזור עיבוד הריח במוח. במקרה כזה האזור מקבל שדר נכון מהאף, אבל מפרש אותו לא נכון. זה יכול לקרות למשל בזמן התקף אפילפטי. כשהריח הפיקטיבי הוא רע, זה יכול להרוס לאנשים ארוחות, יחסי מין, הנאה מהטבע ועוד דברים שאמורים להיות כיפיים. במקרים קלים שטיפה של האף בתרסיס נגד צינון או אלחוש של פנים האף יכולים לעזור, במקרים קשים - תרופות נגד דיכאון הן פתרון אפשרי, ואפילו ניתוחי מוח סלקטיביים של אזורי עיבוד הריחות.
והנה פרט מסקרן לגבי הפנטוסמיה: לפעמים ריחות הפאנטום האלה הם ריחות שבכלל לא קיימים בעולם. אז מאיפה באים ריחות הפייק? איך המוח למד לייצר אותם? האם כל בני האדם יכולים להריח מגוון עצום של ריחות שלא קיימים אם רק נגרה את המוח שלהם באופן מכוון? חוקרי מוח עדיין מנסים לענות על השאלות האלה.
זהו. סיימנו. אתם מוזמנים לרחרח את הפרקים הקודמים שלנו. אני ממליצה לכם גם להאזין לפודקאסט המצוין שלנו, "כסף בקיר" - סיפורים על אנשים שהחליטו לשים את הכסף שלהם על נדל"ן. עד שניפגש שוב חפשו אותנו באתר גלובס, בפייסבוק, באינסטגרם ובאפליקציות הפודקאסטים השונות. ואל תשכחו לדרג אותנו באפליקציה של אפל. תודה לעורך רון טוביה. אני גלי וינריב. ביי