בחירות לכנסת במגזר הערבי ב־2015 / צילום: Ammar Awad, רויטרס
מערכת הבחירות האחרונה, בין המכוערות בתולדות המדינה, מאחורינו. נחשפנו לראש ממשלה שמסתובב עם כתב אישום, בכפוף לשימוע, על שוחד ו-3 תיקי מרמה והפרת אמונים, שלא בוחל להשתמש באף כלי כדי להכפיש את כל מי שהחליט להתנגד לדרכו. החל מקמפיין אנטישמי שכולל מסע דה-לגיטמציה ליותר מ-20% מאזרחי המדינה ושלילת זכותם להיות חלק מהשלטון, דרך הפצת שקרים, הסתה ופייק ניוז בלי סוף.
כשלושה שבועות אחרי הבחירות, כשאנו בדרך ל"קואליציית חסינות" שתמנע מהיועמ"ש להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו, הגיע הזמן שגוש המרכז-שמאל יעשה בדק בית וישאל את עצמו איפה טעה. מסע ההתחפשות לנתניהו של בני גנץ ויאיר לפיד באמצעות התנערות מהאזרחים הערבים לא ממש גרם להעברת מנדטים בין הגושים, אלא רק להעברת מנדטים פנים-גושית. צר לי, אבל כך לא מנצחים בחירות.
במרץ 2006 הורידה קדימה בראשות אהוד אולמרט את נתניהו והליכוד ל-12 מנדטים. אנשים נוטים לשכוח עובדה זו, וחושבים שהוא בלתי מנוצח. מאז קיים רצון לשחזר את הניצחון על ידי החייאת קדימה מחדש. קדימה של אולמרט לא שתתה את המנדטים של גוש המרכז-שמאל, אלא העבירה מנדטים בין הגושים, בזמן שיו"ר העבודה אז עמיר פרץ הביא לא מעט קולות ממעוזי הליכוד בפריפריה. התופעה הזאת לא קרתה מאז בחירות 2009 עם סיסמת "ציפי או ביבי" ועד למיזם כחול-לבן ב-2019. המשחק הוא בין הגושים ולא בתוך הגושים.
אם נחזור לבחירות 2006, נראה שאולמרט לא היה עסוק כל היום בהתחפשות לנתניהו. הוא לא חיפש איך לחבק מתנחלים ואיך להעביר מערכת בחירה שלמה בלהתחמק מהמילה "ערבים". ההיפך, הוא דווקא דיבר על תוכנית ההתכנסות והחליט לפנות את עמונה, שאולי בדיעבד זה גרם לו לרדת ל-29 מנדטים בזמנו. כמובן שאסור לשכוח שקדימה נולדה מתוך הליכוד, ולא הביאה כנדוניה כמה אנשי ימין חסרי כוח אלקטורלי, מה שאי-אפשר להגיד היום על מיזם כחול-לבן.
בהינתן המצב שנוצר היום, שתזוזת המנדטים היא פנים-גושית, צריך לחשב מסלול מחדש ולראות איך ניתן לשנות את כללי המשחק ולהביא קולות חדשים לגוש. הגיע הזמן להבין שחלק ניכר מהציבור היהודי נוטה ימינה והחלפת השלטון לא תבוא מקולות תושבי רעננה, הרצליה ורמת השרון. הגיע הזמן להפסיק להתחפש לנתניהו על ידי התנערות מערבים ולראות איך לגרום לאזרחים הערבים לצאת להצביע.
נתניהו מבין היטב שאם האזרחים הערבים היו יוצאים להצביע בשיעור הדומה לשיעור ההצבעה הכלל-ארצי, הוא היה מפסיק לכהן כראש ממשלה. לכן הוא מקפיד לצאת למסע דה-לגיטמציה נגד הציבור הערבי וכול מי ששוקל לשתף איתם פעולה. לצערי, כל מי שמתיימר להחליפו נופל במלכודת זו ולא מבין שזה בעצם מה שנתניהו רוצה.
היום יש בחברה הערבית כ-300 אלף קולות, שלא יצביעו ליוצאי הרשימה המשותפת. לא חסרות להם סיבות: החל מכעס אדיר על פירוק הרשימה מתוך אינטרסים אישיים כדי להבטיח מושב בכנסת לקרוב משפחה, דרך ההתנגדות לבדלנות שמובילים חלק מהח"כים הערבים וכלה בהתייחסות לציבור המצביעים כעדר. המפלגות הערביות הפכו לסוג של מועדון והן סוגרות דילים ביניהן, כשהציבור הערבי אמור לללכת אחריהן כעדר.
קולות האזרחים הערבים, שמאסו בזיהוי הסקטוריאלי ודוגלים בהשתלבות, הם משני המשחק האמיתיים בבחירות. לכן, צריך לראות איך לתת להם ביטוי במפלגות הגוש ולא להתנער מהם.
לא מעט מפלגות רודפות אחרי הקול הערבי-הדרוזי, אולי כי הציבור היהודי נוטה לחשוב שהם "לא ערבים". אלא שמתוך כ-75 אלף בעלי זכות ההצבעה בעדה, יוצאים להצביע 55%- 60% לכל היותר. מדובר במנדט אחד. מה שקורה בפועל זה שלא מעט מפלגות רודפות אחרי כ-40 אלף קולות, בזמן ש-300 אלף קולות מחפשים בית ולא מחזרים אחריהם כי חוששים מתיוגים. הם לא יבואו לבד, צריך לשנס מותניים ולרדוף אחריהם.
ולבסוף, טיפ קטן לגנץ וללפיד ודומיהם, זה מצוין שבירכתם את הדרוזים לרגל החג עיד אלנבי שעיב, אך חשוב לא להתעלם מהערבים הנוצרים והמוסלמים בחגיהם, כי אין מהפך בלי הערבים. אחרת תמשיכו לשמש כגלגל ספייר אצל נתניהו.
הכותב הוא הייטיקסט, פובליציסט ואקטיביסט