וולודיה זלנסקי/ צילום:reuters Valentyn_Ogirenko
כמה שרוסיה אינה רוצה אוקראינה. אפילו לא קצת אוקראינה, אפילו לא טיפה. זה כשלעצמו אינו גילוי: הוא ידוע למתבוננים זה 350 שנה ויותר, מאז רוסיה בלעה את "האחים הקטנים", ולא נודעו כי באו אל קרבה.
אבל הם סירבו להתעכל. זאת אומרת, "הם", היא אולי לשון הגזמה. המסות הגדולות לא התעניינו בשאלות מופשטות כמו זהות לאומית ועצמאות פוליטית. המשכילים - או כפי שקוראים להם כיום, "האליטות" - עשו מזה עניין. עגת האיכרים, שנהגה לעורר גיחוך במוסקבה ובסנקט פטרבורג, פתאום נעשתה שפה לאומית. הם התחילו לכתוב בה שירה וספרי היסטוריה. את הציון הגיאוגרפי הטכני לחלוטין "מחוז הגבול" הם הפכו לשם ארץ. הם התחילו להכחיש שהם קשורים בטבורם באמא רוסיה. הם התחילו לפלרטט עם זרים, בניסיון לפרק את האימפריה.
באיזו מידה הם באמת רצו להיפרד מרוסיה? תשעה חודשים לפני שהצביעו ברוב עצום במשאל עם לטובת עצמאות, בדצמבר 1991, הם הצביעו ברוב עצום נגדה. במידת-מה זו הייתה גרסה מקומית של "ברקזיט". איש לא אמר להם בגילוי לב מה יהיו התוצאות של יציאה מן האיחוד עם רוסיה: התמוטטות כלכלית, התחזקות של קצוות פוליטיים, פילוג אזורי, שחיתות מסיבית, ובעיקר רטינה בלתי פוסקת מצד רוסיה.
לציפייה כי "רוסיה הדמוקרטית" תשלים עם אובדן אוקראינה לא היה על מה שתסמוך; לא יותר מן הציפייה ש"רוסיה הדמוקרטית" אומנם תישאר דמוקרטית. יתרון הפרספקטיבה מראה לנו עד כמה מקרית הייתה שעת ההזדמנות שאפשרה לשורה של מיעוטים לאומיים להסתנן דרך סדק צר, לפני שהדלת חזרה ונטרקה. לרוע המזל ולמרבה הטרגדיה, הדמוקרטיה הרוסית לא הייתה אלא אחיזת עיניים, תוצאה של חולשת המדינה, לא של שינוי במצב הדעת.
ביטוי מובהק של בוז
כעת רוסיה חזרה לסורה. משטרה הפנימי הנוכחי הוא וריאציה על גלגולים אוטוקרטיים קודמים, גם אם הפעם, מהדורות החדשות המודרכות בטלוויזיה מלוות בעדכונים בלתי פוסקים של מדד הבורסה, לא של דוחות המפלגה על יבול הדגנים; וגם אם ל"רפובליקה" יש "נשיא" במקום קיסר או מזכ"ל.
רוסיה החדשה-ישנה מחקה את חרפת חולשתה, עכשיו היא רוצה למחוק את הגבולות שנולדו מתוך החולשה. אין גבול התקוע בגרונה יותר מזה המפריד בינה לבין רוּס הקדושה, ערש הולדתה של האומה. הרי המדינה הרוסית הראשונה נוסדה לפני אלף שנה ויותר בקייב (והרוסים הראשונים היו מהגרים ויקינגיים, אז שנורבגיה ושבדיה ייזהרו להן).
המזימה לפרק את אוקראינה עומדת בשנתה החמישית. היא התחילה בפלישה לחצי האי קרים ובסיפוחו (כן, היה משאל עם; אבל החוק הבינלאומי אינו מרשה לארצות לפלוש כדי לערוך משאלי עם); היא נמשכה בפלישה דה-פאקטו לשני מחוזות במזרח אוקראינה, שהוכרזו כ"רפובליקות עממיות"; היא נמשכה זה לא כבר בהגבלות על שיט אוקראיני במי החופים המוּכרים של אוקראינה; ובשבוע שעבר היא קיבלה תגבורת מעניינת.
הנשיא פוטין הודיע שרוסיה תזרז כל בקשה מצד תושבי המחוזות המזרחיים לקבל דרכון רוסי. קטן הספק שרוב גדול של תושבי המחוזות אומנם יפנו לקבל דרכון. ואז, כפסע יהיה בין רוסיה ובין סיפוח מלא. היא תוכל להצדיק אותו בהגנה על אזרחיה, כפי שעשתה בקרים.
שקיפות המזימה עוררה כעס באוקראינה ובשורה של ערי בירה מערביות. תגובת פוטין: הוא הודיע כי ישקול להרחיב את המסגרת, ולהציע דרכון רוסי לכל אוקראיני שיחפוץ בו. אכן, קשה למצוא ביטוי מובהק יותר של בוז כלפי ריבונותה של מדינה שכנה וכלפי כבודה הלאומי. רוסיה של פוטין סיגלה לעצמה את כל החן השזור במשטרי סטאלין, אלכסנדר השלישי, ניקולאי הראשון ואיוואן האיום. טוב, אולי לא איוואן.
"הזכות להיאסר"
קצת קשה להאמין למקריות של הצעת הדרכונים: היא באה בשבוע שבו אוקראינה התחכמה לעולם כולו - כמעט 30 שנה לאחר לידתה - כשהחליטה לעשות את ההיפך המוחלט מכל מה שארץ רציונלית עושה. אולי ייצא לה משהו מזה. היא בחרה קומיקאי ממוצא יהודי לנשיא הרפובליקה.
סגולותיו של וולודיה זלנסקי כמדינאי מוטלות בספק הכרחי. אבל יהיו סגולותיו הפוליטיות אשר יהיו, זלנסקי כנראה יעשה חיל בפוליטיקה של ציוצים. "דרכון רוסי?", הוא שאל, והשיב, "לא, תודה". דרכון רוסי מעניק לבעליו את "הזכות להיאסר בגין מחאה לא אלימה" ואת "הזכות לא ליהנות מבחירות חופשיות ותחרותיות". אם רק יותר מנהיגים דמוקרטיים היו מעזים כמוהו.
קשה להעלות על הדעת אירוניה מושלמת יותר מחילופי הדברים בין שני הוולודיות, זלנסקי ופוטין. "האחים הקטנים", באמצעות נשיאם הצעיר וחסר הניסיון, מעמידים את הדיקטטורה הרוסית במקומה, ומזכירים לעולם החיצון שלא כל הסלאבים בקיסרות הסובייטית לשעבר מתגעגעים אל סטאלין.
כל זה קורה מאה שנה בדיוק לאחר גל הפוגרומים, ששטף את אוקראינה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית. זו הייתה השואה הקטנה שלפני השואה הגדולה. עשרות קהילות יהודיות נמחו מעל פני האדמה. עשרות אלפי יהודים נטבחו (בין 50,000 ל-150,000, אין הערכה מוסמכת). מאות אלפים נמלטו אל מקומות מקלט חדשים, בייחוד באמריקה הלטינית. חלק קטן עלו לארץ ("העלייה השלישית").
ב-1919 אוקראינה הצטיירה כבית הקברות של העם היהודי. לאומיות אוקראינית הייתה אויבת מרה של היהודים. נשיאותו של יהודי, מאה שנה אחר כך, היא תעתוע גורל. אין משמעותה השלמה היסטורית. את חמש השנים הבאות של הנשיא זלנסקי צריך ללוות במידה ניכרת של תקווה - ושל חרדה. הוא נדרש לפתור בעיות קיומיות בארץ שהמוניה נהגו לחשוב כי היהודים הם-הם הבעיה.