דניאל אופק / צילום: יונתן בלום
היא סבלה במשך שנים מכאבי בטן, אבל באותו יום הכאבים הפכו כה נוראיים, עד שלא הייתה לה ברירה אלא להגיע לבית החולים. "לא יכולתי לעמוד על הרגליים, אחרי שאכלתי רק אוכל מרוסק במשך שבועיים. עשיתי בדיקות דם, והרופא האישי אמר שיש לי איזו בעיה עם שקיעת דם, שלח אותי לבית החולים ואמר שכנראה יאשפזו אותי. במיון עשו לי בדיקות, והרופא שם אמר שאין לי שום דבר, ואני משתחררת הביתה", מספרת דניאל אופק, 42, מייסדת ‘פרלמנט 51’ בראיון ל’ליידי גלובס’.
"מצד אחד הוקל לי שאני לא מתאשפזת, ומצד שני הרגשתי שמשהו ממש גרוע מתחולל לי בגוף. הדרך לאוטו הייתה אמורה לקחת חמש דקות, והרגישה נצח. חברות המליצו לי ללכת לרופא פרטי, ואחרי בדיקת אולטרסאונד הוא אמר שמצא ציסטה על השחלה, והחליט לבצע ניתוח תוך יומיים. את הניתוח הזה, שהתחיל בלפרוסקופיה, הוא סיים בפתיחת הבטן.
"כל האיברים הפנימיים שלי, וביניהם החצוצרות, השחלות, המעיים והשלפוחית היו דבוקים זה לזה ולקיר האגן. הרופא אמר שהוא לא מאמין שהסתובבתי ככה, ואם הייתי מגיעה אליו עוד יומיים - סביר מאוד להניח שהייתי על כיסא גלגלים, או פשוט לא בחיים".
מיד כשהתעוררה, הרגישה שהגוף שלה חווה טראומה קשה. "הייתי על מורפיום וסבלתי מכאבים, הדמעות כל הזמן זלגו לי, ולא הייתי מסוגלת להגיד כלום בגלל הטובוס (צינור פלסטיק שמבטיח מעבר אוויר, המוחדר לקנה הנשימה במהלך ניתוח) שתקוע לי בגרון. ניסיתי להבין איפה אני נמצאת, ולפי צבע הווילון בחדר ההתאוששות, ניחשתי שאני אחרי ניתוח. אחרי זה הרופא נכנס והסביר את המצב הקשה של המחלה שלי".
כך גילתה אופק שהיא סובלת מאנדומטריוזיס. "המחלה הזו מתבטאת ברירית רחם שגדלה באזורים שהם לא רחם, ועלולה להגיע לריאות ולמוח. לא סתם היא מכונה ‘הסרטן השקט’. היא לאט לאט הורגת אותך. זו מחלה שכיחה בקרב 1 מ-10 נשים, ואני סובלת ממנה ברמה הכי גבוהה שיש.
"רגע אחרי שהרופא יצא מהחדר, נפלו לי כל האסימונים, ואמרתי לעצמי: ‘את לא זזה מהעולם הזה לפני שאת עושה אימפקט חברתי-גלובלי אמיתי. זו החלטה שעשיתי עם עצמי באותו רגע, ואני חיה אותה מדי יום".
זה לקח קצת זמן, אבל בעקבות אותו אירוע נולד אצלה הפרויקט החברתי ‘פרלמנט 51’ - מיזם לקידום שוויון במקומות עבודה, בטכנולוגיה וביזמות. בחודש שעבר הגיעה עם הפרלמנט עד לוועידת האו"ם לעניין מעמד האישה. בחלל שבו התקיים המפגש היה מקום רק ל-100 איש, אבל ‘נדחסו’ אליו למעלה מ-150 נציגים דיפלומטים ומוזמנים. "היינו איתם בקשר יותר משנה, והם עקבו אחרי הפעילות שלנו. באירוע עצמו סיפרנו על הפעילות שלנו, על המטרות, על הדרך, שאנו מאמינות שתצליח להביא לשינוי, ועל ההישגים. היה שם גם סקוט בת', שמוביל את הדייברסיטי ואינקלוג'ן של אינטואיט הגלובלית, ובאירוע הקוקטייל שערכנו באותו ערב חתם בשם החברה על ההצהרה של פרלמנט 51. הוא אמר שזה היה ההיילייט של הקריירה שלו. עבורי זה היה אירוע משנה חיים".
יחד סביב השולחן
כעבור חודש בלבד כבר חזרה לאו"ם בפעם השנייה, "כי נוצרו הזדמנויות רבות לשיתופי פעולה. נפגשתי עם נציגות של UN Women ועם ה-ILO (ארגון העבודה הבינלאומי) והייתה שם המון חשיבה משותפת לקראת העתיד".
באותו זמן הוזמנה על ידי הממשל האמריקאי להשתתף בתוכנית הדגל שלהם למנהיגות, תחת הכותרת של חדשנות ויזמות. "היינו בוושינגטון די.סי, בוסטון, לוס אנג'לס, ניו המפשייר, כשהמטרה הייתה שנכיר כמה שיותר מאפיינים ממשלתיים ועסקיים. גם ארגנו לעצמנו פגישות עם אנשים כמו מנהל החדשנות של דיסני או ראש עיריית בוורלי הילס. כולם דיברו איתנו על האתגר שלהם, להביא בכירים ממגוון של תחומים כדי לקדם חזון משותף - וזה בדיוק מה שאנחנו עושות בפרלמנט 51. ארגון אחד ביקש ממני לבוא ולהרצות להם על זה, כדי שישתמשו במתודולוגיה שלנו, Design Equality, לדברים אחרים בכלל".
הפרויקט מחבר בין 50 חברות בולטות במשק, שמעסיקות כ-120 אלף עובדים, ובהן גוגל, שטראוס גרופ, אמדוקס ורדוור. ברמה המעשית, המודל של הפרלמנט מבוסס על מפגשים פעם ברבעון, שבהם כ-50 מנהלים ומנהלות בדרג גבוה, כאלה שיכולים לקבל החלטות ולהניע תהליכים בתוך הארגון שלהם, יושבים סביב שולחן אחד. "הם מקבלים כלים לקידום שוויון הזדמנויות, ומשלמים עבור הערך המשמעותי הזה", מסבירה אופק.
מדובר בתהליך שכולל העלאת רעיונות, נקודות כואבות ומתודולוגיות הנוגעות לשלושה מאפיינים: גיוס, שימור וקידום עובדים. "אנחנו מביאות לשם חשיבה חדשנית ויישום חדשני ויצירתי. יש לנו גם יכולת לקדם שיתופי פעולה בין ארגונים מתעשיות מגוונות, ואפילו כאלה שהם מתחרים, לקידום מטרה משותפת - שוויון הזדמנויות. זה נותן ערך לארגונים, ויותר מזה, כל צעד שאנו עושים משפיע על העולם ומייצר שינוי". לדבריה, בשנה וחצי שחלפו מאז השקתו, נרשמה עלייה של כ-4% במספר הנשים בעמדות הנהלה באותן חברות.
"עובדים טובים, שמרגישים שמקום העבודה מקדם אותם ופועל למענם, נשארים בו פרקי זמן יותר ממושכים", היא מסבירה. "אם אותם עובדים לא ירגישו בארגון שלהם חלק מהמשפחה, וזה נכון בייחוד לגבי דור המילניאלס, הם יעזבו את מקום העבודה, מה שיוביל להפסד של כוח אדם טוב ואיכותי".
החזון של אופק ושל שותפתה, לירי הלפרין, הוא לא רק להביא למצב של שוויון תעסוקתי בין נשים לגברים, אלא לייצר שינוי גלובלי. "המטרה שלי היא שאותם ארגונים ישפיעו על האקדמיה, המחקר והרפואה. ככה נוכל להשפיע ברמה ארצית ובינלאומית. בהמשך המטרה היא לעבוד עם מדינות, ולא רק עם חברות עסקיות. אנחנו נראה שישראל היא לא רק ‘אומת הסטארט-אפ’, אלא אומה של שוויון".
הרבה ארגונים משתמשים בפמיניזם ובשוויון מגדרי כסיסמה, בעוד שהמציאות אצלם רחוקה מלהיות שוויונית.
"אנשים חושבים שצמצום עוולות של שנים הוא קסם. תיאורטית, שוויון בשכר הוא חוק, אבל בהרבה מאוד ארגונים החוק הזה פשוט לא מתקיים. הארגונים שאיתם אנחנו עובדות לא עושים את זה כמס שפתיים, הם מחויבים לתהליך, שמצריך עבודה קשה. אנחנו עובדים איתם על יעדים ברורים ומדידים, ומגיעים לתוצאות. בסופו של דבר מנכ"לים רוצים להבין איך הערכים שאנחנו מקדמים תורמים לארגון, ומסתכלים על מדדי ההצלחה (KPI)".
אמרתי שאין לי יותר כוח
בעקבות המחלה שבה לקתה, קיבלה אופק בשורה לא פשוטה נוספת. הרופא הסביר לה שאם היא מעוניינת להביא ילדים לעולם, עליה להתקדם בנושא מיד לאחר ההתאוששות מהניתוח, כי לאור מצבה הבריאותי, לא תוכל להרות באופן טבעי. באותה תקופה הייתה בתחילת מערכת יחסים עם בת זוגה, מיכל ברגמן-אופק, שעודדה אותה לעבור את התהליך. תוך זמן קצר התחילה בטיפולי פוריות, שנמשכו שבע שנים.
"את לא מבינה מה עושה תהליך כזה, פיזית ונפשית, במשך כל כך הרבה שנים. בארבע השנים הראשונות עוד איכשהו הרגשתי שאני מצליחה לשרוד את זה. אבל כל טיפול החמיר משמעותית את המצב של האנדומטריוזיס, ונאלצתי לעבור עוד חמישה ניתוחים, 22 הפריות מבחנה ו-25 הרדמות".
אחרי טיפולים של שנים הרגישה אופק שהיא מתרחקת מהחלום להרות. בינתיים בת זוגה הביאה לעולם את בתם המשותפת אורי, והייתה בהריון נוסף עם בן. ברגמן-אופק התעקשה שתנסה שוב. "אמרתי שאין לי יותר כוח, ומיכל אמרה שהיא לא מוותרת לי, שעוד רגע אני בת 40 ושאני צריכה לעשות את זה בשביל עצמי.
"הבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו שונה הפעם. קראנו מלא מחקרים, וגילינו שבמקרים רבים צריכה של מדלל דם בשם קלקסן מאפשרת קליטה של ההריון. הרופא המליץ על תזמון מסוים, ואני החלטתי על דעת עצמי לקחת יומיים לפני, ונקלטתי".
כך נקלעו השתיים לסיטואציה מאתגרת - גידול של פעוטה בבית, הריון כפול ושתי לידות בהפרש של חודש. ב-24.6.14 נולד מידן, וב-24.7 אני ילדתי את גילי. הלידה הייתה סיוט. סבלתי מסוכרת הריון, וקיבלתי זירוז בשבוע 38, כי הייתי בסכנת חיים. החלטתי שאני יולדת אותה בלידה טבעית, כי רציתי שהלידה תחזיר עוצמות לחיים שלי. אחרי 25 שעות של צירים מטורפים, הרגשתי הכול - איך היא מתבססת באגן, ואיך היא עומדת לצאת - וצעקתי את כל הכאב שאגרתי במשך שבע שנים. עד ללידה עצמה מידן היה איתנו, כי מיכל הייתה צריכה להניק אותו. אבל גילי נולדה עם היפוגליקמיה ואני הוכנסתי לניתוח, אז בשעות האלה מיכל הניקה גם את גילי.
"זה היה עוצמתי, זה החזיר לי דברים שהרגשתי שנעלמו לי. היום אני מרגישה שאין מקום ואין אדם בעולם שאני לא יכולה להגיע אליו. זה מדהים כמה מוטיבציה ותשוקה מייצרת ההנעה הפנימית.
"היינו שתי אימהות עם שלושה תינוקות בבית. מיכל החלה לעשות כל מיני פרויקטים בעבודה, ואני הייתי מסיעה אליה את מידן אחת ליום כדי שתניק אותו, ומניקה אותו בעצמי עוד פעם אחת ביום, מעבר להנקה מלאה של גילי. בתקופה שלאחר הלידה הייתי קמה עם כאבים איומים בגלל המחלה, ולקח לי חצי שעה מדי יום לעמוד על הרגליים. היה בוקר שהתעוררתי ולא ראיתי בעין אחת. אחר כך זה פשוט עבר, ואפילו לא הלכתי לבדוק את זה".
לקחתי את הסיכון על עצמי
אופק גדלה בחיפה יחד עם אח ואחות, ויש לה תואר ראשון ושני במינהל עסקים מאוניברסיטת דרבי. היא עבדה בשוק ההון, ייסדה סטארט-אפ בתחום התחבורה הירוקה, ועסקה גם בשורת תפקידים ביטחוניים. "הבנתי שמה שאני רוצה לייבא למקומות העבודה זה רקע מגוון, כלומר, לשלב בין עשייה חברתית לעסקית. זה חיידק שהגיע מהבית, בעיקר מאבא שלי, שלימד אותנו שמי שמושיט יד צריך לתת לו עזרה, ותמיד לשים את עצמנו בצד השני".
בתחילת 2016 הכירה את הלפרין, וביחד החליטו ליזום מפגשים של יזמיות ומשקיעות הייטק. "בתחילה היינו 35 נשים בלבד, ונפגשנו בבתים אחת של השנייה. המטרה הראשונית הייתה לשתף באתגרים מחיי העבודה היומיומיים, העסקיים והאישיים, שכרוכים זה בזה. זו קהילה סגורה, כי הרעיון לא היה שאותן נשים הן בכירות ומשפיעות, אלא שהרוח תהיה לתת ולחלוק מהידע שלך". היום הקהילה פועלת בחמש ערים בעולם, והיא למעשה הבסיס להקמת ‘פרלמנט 51’.
"הבנתי שהשינוי שאני רוצה להוביל יהיה קשור לשוויון הזדמנויות. אני אישה, אני לסבית, עברתי חוויה בריאותית מאוד קשה. יש הצהרות ברחבי העולם בנושא של שוויון בין המינים - אבל לא בתחום העבודה. חשבתי שאם ניזום הצהרת עקרונות, ונרתום ארגונים ליישם את העקרונות שלה - אנחנו באמת יכולות לעשות שינוי אמיתי גלובלי. מה גם שהמחקרים תומכים באג’נדה שלנו - הם מראים שככל שיהיו בחברות יותר נשים בעמדות השפעה, ככל שיהיה יותר גיוון ושוויון - יש גידול בצמיחה הכלכלית. יש פה קשר ליניארי ברור מאוד".
כשהחליטה שזה המיזם שבו תשקיע את מרב זמנה, התפטרה מעבודתה כסמנכ"לית פיתוח עסקי ואסטרטגיה בארגון שעובד עם אפריקה, והחלה לעבוד יחד עם הלפרין על הצהרת העקרונות. "כשהבנו שאנחנו הולכות על זה, היה ברור שלא תהיה משכורת במשך שנה, שנחיה על החסכונות ויש שלושה ילדים לפרנס. מיכל אמרה לי: ‘זו התשוקה שלך, אני רוצה שתעשי את זה ותקחי את הסיכון, כי אני מאמינה בך’. בחודש האחרון שלא הכנסתי משכורת הביתה, הבנתי שאם אני לא מתחילה להביא כסף - ניאלץ למכור את הבית".
הן הזמינו ארגונים וחברות לחתום על ההצהרה שניסחו, ולהצטרף אליהן. החברה הראשונה שעשתה זאת הייתה אינטל. "כשבלה אברהמס, סמנכ"לית קשרי חוץ באינטל, הודיעה שהיא חותמת, ישבתי ובכיתי שעה".
מהלך כזה זה היה אפשרי לפני עשור? האם משהו השתנה באקוסיסטם החברתי והעסקי?
"בעיניי הכול עניין של טיימינג. מאחר שאני מגיעה מהעולם העסקי, אני יודעת איך לדבר עם חברות. אני בקשר עם אנשים ומפתחת איתם מערכות יחסים, וגם הם הבינו שיש צורך בשיפור. האמנתי שאת המהלך כולו צריך לעשות בהדרגה, לעשות התאמות ולהתקדם לאט לאט.
"במשך שנה לא ביקשתי מאף ארגון כסף, ובעצם לקחתי את הסיכון על עצמי. רק מאוחר יותר הצעתי לארגונים שנמצא יחד את המתודולוגיות הנכונות, על מנת להגיע למצב של שוויון. מהנקודה הזאת הם התחילו לשלם".
מה הכשל הגדול ביותר של ארגונים בתחום הזה, של שוויון תעסוקתי?
"תשאלי אנשים בחברה מסוימת, הם יגידו לך שיש אצלם שוויון. כלומר: תפיסת השוויון קיימת, אבל בפועל, כשמסתכלים מי נמצא בעמדות ניהול ביניים ובכירות, אין שוויון. האתגר הגדול של ארגונים הוא ה'איך'. ארגונים רבים יודעים את ה'למה', כלומר שזה ווין שלהם ולא רק של החברה, אבל הרבה פעמים הם מסתבכים עם הביצוע. למשל, הם לא יודעים איך לכתוב הצעת משרה. אם תכתבי בדרישות התפקיד ביטויים כמו 'תותח מכירות' ו'נינג'ה של ביצועים', זה יותר מזמן גברים. אבל אם יהיה כתוב שמחפשים שחקנים קבוצתיים, יותר נשים יגישו מועמדות".
ומה הכשל הגדול של נשים - איפה, אם בכלל, הטעויות שלהן בעולם התעסוקה?
"בלוגו של P51, ה-1 כתוב עם האות I, והרעיון מאחורי זה הוא שהאחריות לתמונת המצב הנוכחית היא גם של ממשלות, ארגונים והחברה, אבל לא רק. לנו כאינדיבידואלים יש אחריות, גם לנשים וגם לגברים. גם I. אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו, לחקור, ללמוד, לבצע. ונשים צריכות יותר להעז.
"גם אם אישה לא מתאימה ב-100% לדרישות משרה מסוימת, אם היא מרגישה שהיא יכולה לבצע את התפקיד המוצע, היא צריכה להגיש מועמדות. נתוני משרה הם נתונים יבשים, שחלקם הכרחיים וחלקם לא, תני לעצמך הזדמנות וצרי עבורך הזדמנויות נוספות. גם כשבמקום העבודה מציעים לך, או שאת רואה הזדמנות לתפקיד ניהולי, פשוט תגידי כן, ותעשי את זה. אם את חושבת שאת יכולה, את יכולה".
להיות רלוונטית בעידן החדש
"אני מאמינה בחדשנות ובפתרונות שאף אחד לא ניסה. כל הרעיון שלנו - להושיב סביב שולחן אחד חברות מתחרות, מתחומים שונים ותעשיות שונות, סביב רעיון אחד - הוא מהפכני. צריך לשמור על החדשנות הזאת, וזה חייב לבוא לידי ביטוי בעוד פעילויות".
מה האסטרטגיות שלכן בעידן הדיגיטלי?
"יש לנו בדרך אתר חדש, וממנו תתנהל הקהילה שלנו - זה גם יאפשר לחברות בפרלמנט שלנו לתקשר אחת עם השנייה, מעבר למפגשים שאנחנו מקיימים. בנוסף, אנחנו מפתחים מוצר טכנולוגי לכמה ארגונים. אנחנו עובדים גם על שיתוף פעולה גלובלי עם חברה שמתעסקת בגיוס, וזה עומד להיות כלי דיגיטלי מאוד משמעותי בכל הנוגע לנשים טאלנטיות ברמה הגלובלית".