ספרים / צילום: איל יצהר
אתי החיים משחק הרבה, דויד גרוסמן, הספריה החדשה, 273 עמ’
משפחה אומללה על פי דרכה, זה מה שמציע דויד גרוסמן לקורא שלו ב’אתי החיים משחק הרבה’ (שיבוש חינני שמבצעת הדמות הראשית, שלמרות שהיא עשרות שנים בארץ עדיין יש לה עברית של עולה חדשה). משפחה אומללה, ומפורקת, ומוזרה, ולא מוותרת לעצמה. “אצלנו אסון זה בסלואו מושן... והוא אוכל לנו מכף היד”, מגדירה זאת הגיבורה-המספרת, גילי, שאין אצלה כמעט שום גיל, רק ערימות של עצב.
גילי כותבת בגוף ראשון על הוריה, רפאל ונינה, שהם אחים חורגים, ועל סבתה ורה (שהיא כאמור הדמות הראשית בעיניי). כל הקיום שלה הוא לעומתי, או כמו שהיא אומרת, “מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה”. לרפאל יש בעיות בלב, ונטייה לנשוף כמו “פוסידון מתפיח מפרשים של ספינות”. נינה היא הכבשה השחורה, אבל גם שיה תועה. היא “קלה פחד, כנראה שלא רק לב חסר לה... ולחשוב כמה טונות היא שקלה כשלא הייתה”, כלומר הייתה נוכחת-נפקדת מאז שגילי הייתה בת שלוש וחצי.
עכשיו נינה צצה, רק כדי לייצר לעצמה את עלילת חייה - ליום שבו כבר לא תזכור (כן, לתוך הבלילה נכנס גם אובדן זיכרון, כמו באחרון של א”ב יהושע). וכל הרביעייה הזו - שלוש קשוחות וקוצניות, ואחד שאוהב את שלושתן - יוצאת למסע כאוב ביוגוסלביה לשעבר, דחוסה בתוך מכונית לימונית צפופה, שמצופפת גם את הזיכרונות. הם מבררים את עצמם לעצמם, לשים את האמת ומוציאים אותה לאור. בשביל העתיד, יש גם מצלמת סוני ישנה שמתעדת את הכול.
הדמות של ורה צמחה מתוך דמותה של אווה פאניץ’ נהיר מיוגוסלביה, שהייתה הראשונה לחשוף את זוועות גולי אוטוק, מה’גולאגים של טיטו’. גרוסמן נטל לעצמו את החירות ‘להעלות אותה’ לארץ ולהמציא לה המשך חיים שונה, אבל נדמה שעוצמת הסיפור לא התערערה. אולי אפילו הוכפלה.
שורה לזכור. "בשביל לעשות אפילו קצת טוב בעולם צריך ממש להתאמץ, אבל רוע, כאילו רק ממשיכים אותו, רק מצטרפים אליו" (עמ' 137).
שורה תחתונה. יש פצעים שאי אפשר לרפא אף פעם.
חברת נעורי, אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, 278 עמ’
הסיפור הראשון בקובץ החדש של אליס מונרו, חברת נעורי, מרגיש כמו פגישה עם דמויות מוכרות מהעבר הרחוק: אולי כבר נתקלנו בעבר בפלורה ואלי גריבס, אולי זה היה בגרסה קצת אחרת, ואולי לא. בכל מקרה, מי שמכיר וקרא את ספריה הקודמים של מונרו ירגיש כאן בבית - לטוב ולרע. שתי אחיות סגפניות, גבר שנכנס לחייהן, ואז הפתעה מכיוון לא צפוי.
לעומת זאת, החל מהסיפור השני (בסך הכול יש עשרה) נפתחים מרחבים חדשים. אמנם גם ב’פייב פוינטס’ יש בגידה, אבל כל כך אחרת. אהבה אפשר לעשות בחיפזון אם חייבים, מזכירה מונרו, אבל נדרש זמן כדי לריב. ומרגע שמתחילה המריבה, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. בקטן, היא מזכירה עד כמה הקידמה גורמת לאירועי עבר להיראות מיותרים. למשל, פציעה בעקבות עבודה מסכנת חיים, שהיום מכונות עושות מבלי לסכן אף אחד.
הסיפור השלישי מזכיר במשהו את ‘חברת נעורי’, כיוון שגם הוא עוסק באומללות ורווקות כמעט מבחירה.
כשקראתי את המשפט “גבר יכול לתחזק את ביתו כראוי, אך לעולם לא ייפה אותו” (עמ’ 64), הנהנתי בחיוך וחשבתי על כל הגברים שלגביהם זה פחות נכון. בסיפורים אחרים יש תחושה שאנחנו סוף סוף בעידן המודרני, ואמנם לא בשביל זה יש לנו את מונרו, אבל מי שאוהב את כתיבתה מוכן לקחת ממנה כל מה שהיא מציעה.
שורה לזכור. “אנשים מעל גיל חמישים בדרך כלל לא מגיעים למקום חדש ופראי” (עמ’ 61, הכוונה למקום מגורים).
שורה תחתונה. עשרה סיפורים, הרבה יותר מעשר תובנות ומחשבות.
קליאופטרה הולכת לכלא, קלאודיה דורסטנטי הוצאת כתר, 176 עמ’
לקטרינה יש חיים שאפשר לכנות ‘דפוקים לגמרי’. היא גרה עם אמה בפרברי העוני של רומא, אביה ישב בכלא בעוון פיתוי קטינות, ובן הזוג שלה, אאורליו, הפעיל מועדון חשפנות שבו היא נאלצה לעבוד, עד שהוא שבר לה את מפרק הירך. זמן קצר אחר כך המשטרה סגרה את המועדון ושלחה אותו לכלא, שם היא נהגה לבקר אותו בקביעות (“הכול מתכתי בכלא, אפילו השעמום”, היא מספרת לקורא).
במקביל לביקורים היא ניהלה קשר מיני עם השוטר ששלח את אאורליו לכלא - אין לו שם, הוא פשוט 'השוטר', מה שמאפשר לה ולקורא לשמור על ריחוק ועל עמימות בכל הנוגע למהות היחסים הללו. הסיבה לקיומם לא ברורה, אולי זה כי אימה סיפרה לה פעם שלפי הטלנובלות הארגנטינאיות, לכל אישה יש זכות לשתי אהבות בחיים, ואולי מסיבה אחרת. בכל מקרה, היא לא חשה שמדובר בבגידה, אלא שכמות גדולה יותר של דם זורמת בעורקיה ועושה אותה חזקה יותר, "כמו ערפדית שבמקום למצוץ דם היא מתאהבת" (עמ' 88).
הספר מורכב מפרקים קצרים שנעים בין ההווה (גוף ראשון) לעבר (גוף שלישי). כשהיא מדברת על העבר, היא אומרת “היינו צעירות, מושחתות ויפהפיות” - כמעט נוסטלגיה, וחושפת את אחורי הקלעים של החשפנות: “כשאת על הבמה הזמן זורם בקצב אחר, כמעט כמו בחלל החיצון” (עמ’ 80), חשפניות לוקחות סמים לא בגלל מר גורלן אלא "כדי להסיר מעצמן דאגות ולהצליח במקצוע” (עמ’ 83), ו”חשפנית יכלה להיות אפילו שמנה, אבל לעולם לא עם שטפי דם או חבורות” (עמ’ 84). פרנסה עכשווית? פקידת קבלה במלון זול.
אחרי כל זה, אפשר היה לחשוב שקטרינה תהיה פסימית וממורמרת, אבל לא: היא מהאנשים החיוביים ביותר שתפגשו על פני היקום. להאשים אחרים במצבה גורם לה להרגיש דביקה ומלוכלכת, במקום זאת היא מעדיפה לראות בעצמה גיבורת-על קטנה. וכך, בסיום הקריאה המהירה של הספר הקטן הזה, נותר הקורא עם שאלה אחת: האם באמת יכולות להיות נשים כאלה?
שורה לזכור. "אחרי שאת יוצאת כל כך הרבה זמן עם מישהו, הכישלונות שלו נדבקים אלייך כמו קליפה על גזע, והאשמה שלו הופכת להיות גם שלך" (עמ’ 130).
שורה תחתונה. מי ידע (רצה לדעת) שרומא יכולה להיות כה מכוערת.