צילום: רות דיין וולפנר
ההחלטה
ספטמבר 2018. במסגרת טיול בנופיה המדהימים של צרפת אכלנו ארוחת ערב במסעדת שלושה כוכבי מישלן. בעוד אנחנו מתענגים על כל ביס בארוחת הערב, ושותים מבחר יינות צרפתיים משובחים, דן שואל אם שתיתי מספיק. באותה נשימה, הוא מעדכן שאני עומדת לשמוע - כשאהיה שתויה מספיק לטעמו - על תוכניותיו ליום הולדתי ה-50, שעתיד להתרחש בעוד מספר חודשים. אני, הלומת יין וסמוקת לחיים, מפצירה בו לגלות לי את התוכניות, הוא מנסה לשכנע אותי לשתות עוד כמה לגימות, ולבסוף אומר - קילימנג’רו.
קילימנג’רו. המילה התגלגלה על לשוני, והזכירה לי שירים מהעבר וספרי ילדות. דן סיפר שהוא מתכנן לנו טרק בן שבוע, לא משהו בעייתי לרמת הכושר שלנו, אחרי הכול אני מרתוניסטית (בדימוס) והוא איש ברזל. ובכלל, אומרים שאפריקה מדהימה, שכל יום הנופים משתנים ושזו חוויה לכל החיים.
כושר השכנוע של דן, יחד עם הברק בעיניים ואחוז היין בדמי, הביאו לתגובה לא צפויה - הסכמתי. מיד. בלי לשאול יותר מדי, מוכנה ומזומנה להרפתקה. אז, באותו ערב, עוד לא הבנתי שאני עומדת להחליף את המיטה הצרפתית רכת הכריות וצחורת הסדינים באוהל סיירים קטן ובשק שינה, את ארוחות הגורמה בארוחות שטח בסיסיות באוהל המטבח, ואת כוכבי המישלן, ברקיע זרוע כוכבים וירח שמאיר מעל.
כששבנו לארץ התחלנו לגלגל את התוכנית. דן מצא חברה שמבטיחה טיולי פרימיום. באתר האינטרנט של החברה מצאנו אינספור מאמרים שמתארים טיפוס הדרגתי בן שבעה ימים, שמאפשר התאקלמות נוחה לגובה, מסבירים שדרוש שילוב של נחישות, כוח רצון וכושר בסיסי שיאפשר 6-7 שעות הליכה ביום. דמיינתי הליכה בשבילים, העפלה איטית ומדורגת בנופים מדהימים. דמיינתי קושי פיזי, לא דמיינתי מלחמה.
תחילה ניסינו לבדוק האם מישהו מהחברים הקרובים מעוניין להצטרף, אך הם סירבו בנימוס. אז הצטרפנו לקבוצה בינלאומית שכללה זוג הורים הודים גאונים שמתגוררים באוגנדה ויודעים הכול על הכול ובנם הגאון בן ה-23 שנשלח ללמוד בארה"ב וישוב יום אחד להודו להינשא בשידוך, איש עסקים הודי שזה עתה עשה אקזיט, מפיק טלוויזיה ניו יורקי שציין את יום הולדתו ה-40, עיתונאי בריטי צעיר, מעצבת גרפית בריטית ביישנית ואמריקאי בן 62 שמתגורר באיטליה, ואחרי שהכול נגמר סיפר לי שרק לפני שנה וחצי עבר ניתוח מעקפים.
בואו נדבר גלויות. לא יצאתי לטיול אחרי צבא, ומעולם לא עשיתי טרק. כעורכת דין בעלת משרד גדול בדיני המשפחה, שמתרוצצת מדי יום במסדרונות בתי המשפט ובתי הדין הרבניים, אני זקוקה להפוגות חו"ל רבות כדי לטעון אנרגיה. ההפוגות האלה הן בדרך כלל חופשות מפנקות או חופשות צלילה, מפנקות אף הן. מעולם לא טרק. אבל אומרים שבכל פעם שאנחנו עושות משהו חדש אנחנו נהיות צעירות יותר, וידעתי שגיל 50 הוא זמן מעולה לעשות משהו חדש.
שבע שעות בעלייה
פברואר 2019. יצאנו לדרך, במסלול הבנוי כך שכל יום יותר קשה מקודמו. כבר ביום הראשון לימדו אותנו את הכלל הראשון - כדי להסתגל לגובה צריך לטפס לאט לאט. פולה פולה, בסווהילית. את הביטוי הזה שמענו עוד אלפי פעמים במהלך השבוע: תטפסו פולה פולה. זה נכון בכלל בחיים, הדרך למעלה ארוכה, זרועת מהמורות וחייבת להיות איטית. עלייה לגבהים מצריכה התאקלמות לחמצן הדל בפסגות. תטפסו לאט, אחרת תחטפו מחלת גבהים ותחזרו למטה.
היום הראשון אכן התחיל פולה פולה. 11 ק"מ של עלייה איטית בתוך ג’ונגל ירוק ומדהים, עד למחנה הראשון. בדרך לפסגה אתה תמיד סוחב משא על הגב. אחרי היום הראשון הבנתי שכדאי להיפטר מכל מה שלא הכרחי (כמו סוללות גיבוי ובגדים ספייר). זה נכון גם לחיים - בשעות הצעידה הרבות, כשהרגשתי כל גרם מיותר בתיק הכבד שנשאתי על גבי, נזכרתי בכל מה ומי ששחררתי מחיי והורדתי מגבי בדרך למעלה.
בתום אותו יום נוכחנו שאכן אין מנוס, ואנו עומדים לבלות את השבוע הקרוב בשקי שינה באוהלים כתומים וקטנים, ושגם אם קיוויתי שיהיו מקלחות איפשהו בדרך - אין מים זורמים. ה’פרימיום’ שהוצע לנו כלל מזרונים בעובי 3 ס"מ מתחת לשקי השינה, ואוהל שירותים פרטי שמיועד רק לעשרת חברי הקבוצה. אוהל השירותים היה שדרוג מטורף לעומת השירותים הציבוריים, ובכלל המונח ‘פרימיום’ התגלה לפנינו במלוא יחסיותו. בואו נאמר, שלמדנו להעריך את השגרה שלנו.
ביום השני התחלתי להבין שהליכה איטית בטבע לא תהיה כאן. הדרך התחילה בטיפוס תלול, ונמשכה שבע שעות בעלייה לא סלולה, זרועת סלעים ופראית. הטיפוס אכן איטי, אבל מאוד מאתגר, ואני עוקבת אחר צעדיו של סנטוש ההודי, שעל הדרך מסביר לי איך לנשום נכון כדי לא לאבד אנרגיה, ואיפה להניח את כף הרגל בכל שלב. תזכורת לעצמי - צעדים קטנים משמרים אנרגיה בדרך למעלה. אנחנו כבר בגובה של כמעט 4,000 מטר, האוויר דליל והדופק עולה עם כל תנועה, על אף האיטיות. כשאנחנו מגיעים למחנה המדהים, אנחנו רואים מולנו קיר עצום ומבינים שמחר אנחנו עומדים לטפס עליו. Barranco wall הלחיץ רק מלראות אותו.
בשלב הזה המדריכים כבר מבינים שאני מאותגרת טיפוס. כן, כן, עורכת הדין המוצלחת, המרתוניסטית, שגומעת קילומטרים מדי יום בטיילת תל אביב, מתגלה כמטפסת הרים איטית, בעלת צורך מיוחד בתמיכה ובהשגחה מתמדת. אני לומדת שיעור בחיים. צניעות, למשל. ההבנה שאימוני העליות על גבעות תל אביב ובחדר הכושר לא נחשבים להכנה לעליות של הקילימנג’רו, אינה פשוטה למי שדרכה רצופה הישגים מנטליים.
אני נזכרת בכל אותם תיקי גירושים שאני מנהלת, ואיך אנשי עסקים בכירים, שמשוכנעים שיש להם את הכלים לצלוח את מאבק הגירושים, נזקקים לתמיכה, ומקבלת בהכנעה את השיעור שהקילימנג’רו מלמד אותי. הגבעות של תל אביב אל מול הקילימנג’רו הם כמו מריבת אוהבים לעומת משבר גירושים קשה, ועכשיו אני מבינה איך זה מרגיש כשאתה נזקק לכך שיחזיקו לך את היד, ויעזרו לך לצלוח את ההר הזה שנישא מעליך. בשקט ובהכרת תודה אני נשמעת להוראות המדריך. לא מתווכחת, ולא מתלוננת.
נחזור לקיר ברנקו. עם היציאה לטיפוס מודיע אוגוסט המדריך שכולם הולכים בטור שאני בראשו, אף אחד לא עוקף וכולם מרוכזים, כי, אמנם, אין כמעט תאונות, אבל הטיפוס מאתגר. ומה שמאתגר בשבילו, בלתי עביר בשבילי. לא שהיה לי הרבה לאן לברוח. נאלצתי להסתער על הקיר. הטיפוס מפרך ומלחיץ. במשך קילומטר וחצי אנחנו מטפסים על גבי סלעים, מעברי סלעים וקירות ניצבים שמתחתם פרושה תהום. בשלב כלשהו דן ואני הסכמנו שאם אנחנו עוברים את זה, אין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. קיר ברנקו הוכיח את זה.
כשהגענו סופסוף לקצה המצוק נשמנו לרווחה, אבל אז המסלול המשיך בירידות. עבורי, ירידות יותר קשות מעליות, גם בגלל אובדן השליטה וגם בגלל העומס על הברכיים. בכלל, נראה לי שלעלות תמיד עדיף מלרדת. למרות הקושי, הנופים מרהיבים, והדרך בסופו של דבר מגיעה לקיצה. אני חולקת עם דן את הסיפוק העצום שבלהגיע למחנה ולראות מולנו קיר עננים שנצבע בוורוד בשקיעה. העננים מלווים אותנו כל השבוע. לא מלמעלה. הם לידנו, הם בתוכנו ואנחנו בתוכם. כשאתה למעלה, בגובה 4,000 מטר, מה שנראה בבית רחוק ולא מוחשי, כמו ענן בשמים, הופך פתאום לחלק ממך, וההרגשה כמעט סוריאליסטית.
קולות השדים
שבוע שלם שאנחנו ישנים בשקי שינה באוהל סיירים קטנטן. מדי יום עוברים למחנה אחר, הפורטרים (המקומיים שסוחבים את הציוד) מקימים עבורנו מחדש את האוהלים ומניחים שם את התיקים, ופתאום האוהל הופך לסוג של בית. מחוץ לאוהל אנחנו מצחצחים שיניים עם בקבוק מים, ובתוכו עורכים מקלחת מגבונים יסודית, דאודורנט, קרם פנים, בלי ראי. וטוב שכך.
האינטימיות מטורפת. אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים, אנחנו שורדים, ובלי שהתכוונו אנחנו נהנים מהניתוק, מהירח המלא, משמים זרועי כוכבים, מחיבוק בתוך האוהל. והחלומות. אולי בגלל דלילות החמצן ואולי מסיבות אחרות - כל דקת שינה רצופה חלומות מוחשיים, וכולם בקבוצה מדברים על זה - היינו כחולמים.
מהר מאוד מתרגלים גם להיעדר מוחלט של תקשורת עם העולם, אם כי בשבילי זה אתגר לא פחות קשה. רק שלוש פעמים הצלחנו לתקשר קצרות עם קרובינו, ובכל שאר הזמן הטלפון משמש רק לצילום ושמיעת מוזיקה. הניתוק ממכר. מכניס לקצב אפריקה, מעצים את החוויה, הופך אותה לפרטית שלנו. 'כמו איזה שני משוגעים' מקבל משמעות חדשה.
הימים הבאים כוללים התקדמות במעלה ההר ולינה במחנות שונים, כולם בגובה של כ-4,000 מטר. ביום שישי מכינים אותנו לליל הטיפוס לפסגה. לא, שחלילה, נחים במשך היום: הולכים ארבע שעות ברוח שורקת ובנוף מדברי רצוף אבנים מדהימות וקרעי עננים שמונחים ביניהן בשלווה, ומהווים חלק מהנוף שנראה כאילו נלקח מהירח. במהלך ההליכה מתיישב לו השד הפולני על כתפיי, ומשכנע אותי לוותר על ליל הפסגה. "אל תהרגי את עצמך", אני שומעת את אמא שלי, סבתא שלי ודודה חנה מדברות אליי במקהלה מגרונו של השד. "גם להגיע ל-4.6 ק"מ זה יפה מאוד. מה את צריכה עכשיו ללכת לילה שלם לפסגה? זה קשה לך מדי".
ואני כבר משוכנעת לגמרי שאני עומדת להישאר במחנה, ולהמתין לקבוצה שתשוב מליל האימים בפסגה. קשה לתאר את התהליך המנטלי שעובר לי בראש. כנראה שמילים טובות שקיבלנו פעם נשמרות במגירה סודית בלב, וממתינות לשעה שנצטרך אותן. בלי להיות מודעת לכך שהן שם איפשהו אצלי, המגירה נפתחת ונשלפות המילים של יובל לב, שכתב לי פעם "רות דיין היא סמוראית אמיתית, אם אין ברירה היא תצא לקרב בנחישות חסרת פשרות, כשהיא חמושה עד השיניים בכל מה שצריך כדי לנצח". זה עבד כמו קסם. הזדקפתי, סילקתי את השד הפולני מהכתף, וידעתי שאני עומדת להסתער בנחישות חסרת פשרות.
כשהגענו למחנה בראפו, מחנה הבסיס לקראת היציאה לפסגה, נערך תדריך. ה-summit night נראה כיציאה לקרב: הקבוצה נדמתה לכוח קומנדו שעומד לצאת למשימה, והמדריך כמפקד הכוח. או שהיו אלו הזיות שמקורן בגובה הרב ובדלילות החמצן. ברגע של אמת התברר שמחשבות כפירה עברו בראש של כולם.
המדריך מסביר שעומד להיות ארוך וקר, נותן הוראות מדויקות בקשר ללבוש הנדרש (5 שכבות, ועוד שתיים בתרמיל), לציוד החובה (פנסי ראש, מחממי ידיים, סוללות ספייר), לשעות המנוחה שלפנינו (לא מספיק), ולא אומר מילה על הקושי. הוא כן מדגיש כמה חשוב להיות חיוביים (קריטי).
ליל הפסגה
יצאנו לדרך באחת עשרה בלילה. למזלי, סוללות השעון התרוקנו, ולכן שעון לא לקחתי. הטלפון הוטמן מתחת לשלוש שכבות בגדים לבל יקפא, והזמן איבד כל ממד וצורה. החושך המוחלט לא איפשר לראות כמה הדרך תלולה וכמה הפסגה רחוקה. הטיפוס הוא, כמו תמיד, פולה פולה.
שמונה שעות הן כמו נצח בקור המקפיא. בדממה צעדנו צעד צעד. איש לא דיבר. כל אחד מחברי הקבוצה נלחם בשדים של עצמו, וניצח אותם. הכלים המנטליים שאנחנו אוספים בחיים נמצאים שם בשבילנו בתת מודע, ועוזרים לנו כשצריך. הדרך הזו הייתה מלחמת עולם, וכדי לנצח בה גייסתי כל משאב מנטלי שהיה לי.
היו איתי שם אמא שלי, אלון אולמן עם התמונה המנצחת (דמיינתי את ילדיי ממתינים לי בפסגה), טוני רובינס שמלמד איך ללכת על גחלים לוהטות, המילים של הארב אקר שמלמד איך להשתיק את השדים הפנימיים. ניגנתי בראש שוב ושוב שירים מהפלייליסט שהכנתי במיוחד לאפריקה.
התודעה מתפקדת מחוץ לגוף. הגוף הולך כמו מכונה, צעד אחר צעד. הקור מטורף. לא חושבת שחוויתי אי פעם מינוס 18 מעלות. עור הפנים מתייבש ומתקלף, האף נוזל, העיניים מתנפחות.
ואז זה קרה. הגענו לסטלה פוינט, בגובה 5,600 מטר. היום התחיל לבקוע מהחושך המוחלט, מאיר בוורוד וכתום קרחוני ענק ופסגות הרים מעוננים, במה שנראה כמו בריאת העולם.
יש מראות שרק בני מזל רואים ושווה לעשות בשבילם את כל הדרך. התמונות לא מעבירות את היופי החד פעמי והמדהים שנגלה לעינינו. דמעות עולות בעיניי גם מהקור וגם מהיופי, וגם מהשיר שבדיוק התנגן לי בראש.
הדרך לפסגה ארכה עוד 45 דקות, אבל לא הרגשנו אותן. מזל טוב, הגענו לנקודה הכי גבוהה באפריקה, בגובה 5,895 מטר.
האישה שהגיעה לפסגה היא לא אותה אחת שיצאה אליה. אם הייתי כוכבת בסרט הוליוודי, מסוק היה מוריד אותי מהפסגה אל סיומו ההרואי של הסרט. אבל לא היה שום דבר הוליוודי בקשיחות של אפריקה, וכבר בתדריך הוזהרנו שההגעה לפסגה היא רק חצי דרך. מכאן, שלוש שעות ירידה. הם כבר ידעו שאני מעדיפה עליות, ושאני מתפקדת על אנרגיה מנטלית בלבד, ולכן בקטעים המאתגרים של הדרך אחזו בזרועותיי שני אפריקאים חסונים, וגררו אותי למטה במהירות במה שהרגיש כמו סקי אוף פיסט מטורף. ברבע השעה האחרונה הטבח ועוזרו המתינו לנו עם כוסות מיץ אננס וברכות על כיבוש הפסגה, ובשעה טובה ב-10:00 בבוקר הגענו למחנה. ארוחת הבוקר נטרפה, ונשכבנו מעולפים באוהל.
למטה זה למעלה
חשבתם שסיימנו? יש לכם שעה וחצי לנוח, מודיע אוגוסט, ואז תארזו הכול ויוצאים לדרך. אחרי ארוחת הצהריים יצאנו שוב. כמעט חמש שעות של הליכה בירידה תלולה, במה שנראה כמו ואדי עקר זרוע סלעים. הרגליים זעקו 'הצילו'.
עייפות היא לא מחלה מודיע המדריך, ומרגיע: צעד ועוד צעד, ובסוף תגיעו. לפנות ערב הגענו למחנה ירוק ומקסים בפתחו של יער גשם ירוק, שסימן את פאתי ההר. ארוחת ערב אחרונה, ויאללה לישון. בניגוד ללילות הקודמים שלוו ביקיצות רבות, עיניי נעצמות ברגע שגופי השתחל לשק השינה, ונפקחו לאחר עשר שעות שינה רצופות. התעוררנו אל היום האחרון.
בארוחת הבוקר אני נבחרת לשאת דברי תודה לצוות המדריכים, ומלמדת את הקבוצה להודות לפורטרים בסגנון ישראלי - קריאות כיפאק היי. הם אהבו את הרעיון, והרענו למדריכים ולצוות. הצוות האפריקאי קולט מהר מאוד את הקטע ומצטרף בקריאות היי משלו, ומסיים בשיר הג’מבו האהוב עלינו, שכבר ידענו בעל פה. עוד חמש שעות הליכה ביער גשם ירוק וסבוך צמרת. מדי פעם אנו מרימים את הראש, ורואים להקות קופי קולומבוס עוקבות אחרינו בדממה, ומלוות אותנו לשער היציאה מהקילימנג’רו. דמעות של התרגשות. תעודת סיום. קאט.
ולא התלוננתי אפילו פעם אחת. נשבעת.