זה אולי המחקר הפסימי ביותר שנכתב על ישראל בשנים האחרונות, והפסימיות היתרה שלו נובעת מתוצאות הבחירות. המחקר של פרופסור דן בן דוד מאוניברסיטת תל-אביב עומד בבסיס מזכר מדיניות של מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי ולפיו ההתפתחויות הפוליטיות מאז המהפך ב-1977 והמעורבות הפוליטית ההולכת וגדלה של המפלגות החרדיות, יצרו תפנית גדולה בסדר העדיפויות הלאומי והביאו לשחיקה של ממש בהשקעה בתשתיות האזרחיות ובראשן התחבורה הבריאות והחינוך. לטענת מזכר המדיניות תוצאות הבחירות האחרונות מראות שהמגמה הזו תימשך.
הניתוח הפוליטי של המחקר מראה כי חלקו של גוש המרכז-שמאל בקרב קולות המצביעים בבחירות בירידה מתמדת מאז 1977 ובבחירות האחרונות רשם שפל נוסף של 34% בלבד מהקולות. המגמה הבולטת השנייה, גידול של יותר מפי 3 בחלקם של החרדים מסך הקולות מאז שנות ה-70.
שיעור ההצבעה בקרב החרדים הוא הגבוה מבין כל קבוצות האוכלוסייה, כ-80% ובתוספת הלא חרדים שהצביעו למפלגות חרדיות (רובם המכריע לש"ס), טוען המחקר כי מספר הקולות שקיבלו המפלגות החרדיות שווה ל-100% מכלל החרדים בגילים 18 ומעלה. אלא שהנתונים הללו בעייתיים, שכן ביישובים מעורבים רבים קשה עד בלתי אפשרי לבצע פילוח מלא של ההצבעה ושל שיעור ההצבעה. עם זאת, בהתבסס על נתונים אלה, המחקר טוען כי ההתפתחויות בזירה הפוליטית עוזרות להסביר את התפנית הגדולה בעדיפויות הלאומיות של ישראל - קרי הירידה בהשקעה בתשתיות מפתח כמו חינוך, תחבורה ובריאות. לפי המחקר אין לקבל את התירוץ כי הוצאות הבטחון הגבוהות של ישראל גורמות להשקעה נמוכה בתשתיות, שכן ההוצאות הציבוריות האזרחיות (כלומר, ללא הכללת הוצאות הביטחון) של ישראל אינן שונות מממוצע ההוצאות הציבוריות האזרחיות של ה-OECD. לכן, השחיקה מוסברת במתן עדיפות לשיקולים סקטוריאלים, ובהם השיקולים של המפלגות החרדיות.
בתי הספר בישראל מן הגרועים בעולם
בתחום הבריאות אומר בן דוד כי בעוד ישראל שהייתה ענייה בהרבה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה הצליחה להגדיל את מספרן של מיטות האשפוז בבתי החולים באותו קצב פנומנלי של הגידול באוכלוסייה, מאז סוף שנות השבעים ירד מספר המיטות לנפש ב-45% - נתון שהביא את ישראל לתחתית מדינות ה-OECD במונחים של התפוסה בבתי החולים. השילוב של העומס והמחסור בסגל הסיעודי והרפואי הביא להכפלת שיעור הישראלים המתים ממחלות זיהומיות במהלך שני העשורים האחרונים והציב את ישראל במקום הראשון המפוקפק בקבוצת מדינות ה-OECD.
גם תשתית התחבורה, לטענת בן דוד, זכתה להתעלמות. בעוד שהצפיפות בכבישים בישראל הגיעה ב-1970 לשוויון עם הממוצע של המדינות האירופיות הקטנות, מספר כלי הרכב לקילומטר כביש בישראל עלה ב-502% והיום הוא כמעט פי שלושה ממספר המכוניות במדינות אלה.
בן דוד טוען עוד כי בתי הספר בישראל הם מן הגרועים בעולם המפותח, וזאת על סמך ההישגים במקצועות ליבה כמו מתמטיקה, מדעים וקריאה אשר מציבים את ישראל במקום ה-24 מתוך 25 מדינות מפותחות. זאת מבלי לספור את הילדים החרדים, שמרביתם אינם לומדים את החומר ואינם משתתפים בבחינות. הילדים היהודים שאינם חרדים שהשתתפו בבחינה דורגו מתחת למרבית המדינות המפותחות. הציונים של דוברי הערבית בישראל היו נמוכים מאשר במדינות עולם שלישי רבות. הישגיהם היו כה נמוכים, שהם דורגו מתחת למרבית המדינות בעלות רוב מוסלמי מובהק.
המחקר מראה כי גם לאחר ניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי ריבית נטו, ההוצאות האזרחיות של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים היו גבוהות מממוצע ה-OECD, ונותרו מעל ה-OECD עד אמצע שנות השמונים. מאז ועד לתחילת שנות ה-2000, ההוצאות האזרחיות של ישראל היו דומות לממוצע ההוצאות האזרחיות במדד הזה. במילים אחרות, התרחקותה של ישראל מן הנורמות של העולם המפותח בכמה מהתשתיות הכלכליות-חברתיות החשובות התרחשה בזמן שבו היו הוצאותיה האזרחיות של ישראל גבוהות או דומות לממוצע ה-OECD. ולכן, המסקנה של מזכר המדיניות היא שהמשאבים ברמה הלאומית לא חסרו, אלא הם פשוט הופנו למקומות אחרים.
בן דוד תולה את המסקנה הזו בחברותן הכמעט-רצופה של המפלגות הדתיות והחרדיות בממשלות ישראל אשר העצימה את השינוי בעדיפויות הלאומיות. כך הוגדלו ההוצאות בגדה המערבית, בגולן, בסיני ובהתיישבות ברצועת עזה, וכך נרשמו העברות ניכרות של כספים לאינטרסים חרדיים, החל מהגדלת תשלומי הרווחה ועד לסבסוד בתי ספר חרדיים המונעים לימוד של מקצועות הליבה מעבר לכיתה ח' מקבוצת האוכלוסייה הגדלה בקצב המהיר ביותר בישראל, בפער ניכר.
נטל המסים נופל על שני העשירונים העליונים
ההשפעה על החרדים, כדוגמה, לא בוששה להגיע. בתוך עשור אחד בלבד, בעוד שפריון הילודה בכל שאר קבוצות האוכלוסייה ירד, עלה פריון הילודה בקרב החרדים. בשנת 2000 הגיע פריון הילודה של החרדים ל-7.24 ילדים לאישה ומאז ירד אל מתחת ל-6 ועלה חזרה בשנים האחרונות למעט יותר מ-7.
באותה עת ירדו שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים בגילי העבודה העיקריים מלמעלה מ-80% בסוף שנות השבעים לפחות מ-40% בתחילת שנות ה-2000, ולכ-50% כיום. השילוב של השכלה בלתי מספקת ושל העלייה בקצבאות ובתמיכות לאוכלוסייה החרדית הוביל יותר ויותר גברים חרדים בגילי העבודה העיקריים לבחור באי-עבודה כדרך חיים.
פריון העבודה הנמוך בהשוואה בינלאומית - בעוד שחלק מכוח העבודה נמצא בחזית הטכנולוגיה העולמית - מצביע על שיעור הגבוה מאוד של בעלי מיומנות נמוכה בישראל המושך כלפי מטה את פריון העבודה הממוצע במדינה ביחס למשקים המובילים בעולם. אחת ההשלכות היא שנטל המסים הישירים מוטל באופן בלתי פרופורציוני על האנשים המשכילים יותר והמיומנים יותר במדינה. בעוד ששני עשירוני ההכנסה העליונים ב-OECD נשאו על כתפיהם מחצית מכלל תשלומי מס ההכנסה והביטוח הלאומי ב-2011, בישראל שילמו שני העשירונים העליונים 65% מתשלומי המסים הישירים. כשמתמקדים במס ההכנסה בלבד נמצא ש-92% מכלל ההכנסות ממס הכנסה מוטלות על כתפי שני העשירונים העליונים.
ואם המציאות הפוליטית הנוכחית מציעה מעט אפשרויות לשינוי, ניתן רק לדמיין עד כמה מצומצמות יהיו האפשרויות לשינוי כאשר הילדים של היום יהפכו למבוגרים. התחזיות הדמוגרפיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופות כי בתוך שני דורות בלבד יהיו כמעט מחצית מהילדים בישראל חרדים. אם כי יש תחזיות אחרות המראות כי הנתון הזה מופרז. בן דוד שואל: במציאות שבה הילדים החרדים אינם לומדים את מה שנחוץ, מי יהיו הרופאים שיעניקו טיפול בעתיד? מי יהיו המהנדסים שיתחזקו את המשק המודרני? - שלא לדבר על השאלה מאין יגיעו המשאבים לדאוג לאוכלוסייה הענייה ההולכת וגדלה בהתמדה.
בן דוד לא תולה תקווה בעלייה החדה בשיעורי הסטודנטים החרדים שכן הנתונים מורים שרבים מהם נושרים בשל אי התאמה, ובעיקר בשל היעדר לימודי ליבה. לשם השוואה בארצות הברית, שבה אסור לחרדים למנוע מילדיהם את זכות היסוד ללימודי ליבה, רבע מהמבוגרים החרדים מחזיקים בתואר אקדמי - יותר מפי 2 משיעורם בישראל.
לא הצליח להוכיח קשר ישיר בין נתוני הצבעה לבעיית ההשקעה בתשתיות האזרחיות
הנתונים שמציג בן דוד נכונים ברובם, גם אם בחלקם מוטים או מבוססים על הערכות לא מדויקות. אבל במחקרו של בן דוד ובמסקנות מרחיקות הלכת בעיות לא מעטות אחרות. כך למשל הוא מתעלם מנתונים כלכליים רבים אחרים, כמו העלייה ברמת החיים ובשכר, השינויים מרחיקי הלכת בחברה החרדית בעשור האחרון שבין השאר הביאו לזליגה של 2 מנדטים לפחות למפלגות אחרות ולשינוי באורחות החיים, כלכלת השוק החופשי שהנהיגו ממשלות הימין ברמות שונות ועוד. בן דוד לא הוכיח קשר ישיר בין נתוני ההצבעה והדמוגרפיה לבעיית ההשקעה בתשתיות האזרחיות, אלא קשר עקיף ולעתים רופף. עם זאת, מסקנותיו צריכות להדליק נורות אזהרה בקרב קובעי המדיניות בישראל.
הוא עצמו מסיים את המחקר בהמלצה פוליטית. מרבית הישראלים הצביעו לשתי מפלגות שעל פניו אינן שונות בהרבה זו מזו בכל הנוגע לאתגרים הפנימיים העצומים שמולם עומדת המדינה. לכן לדבריו עתידה של המדינה תלוי בנכונותו של הרוב שהצביע לשתי המפלגות הגדולות להתחיל לעבוד ביחד, ולהתחיל להתמקד בתמונה הגדולה ובעתיד הקולקטיבי. במילים אחרות, הוא קורא לממשלת אחדות לאומית של הליכוד וכחול לבן.
