אזור כפרי שליו/ צילום Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
העיירה שוֹפְּפְלוֹך (Schopfloch) בדרום-מערב גרמניה אינה מקום יפה במיוחד. היא שוכנת אומנם על אחד מנתיבי התיירות הכי מרהיבים בגרמניה, הדרך הרומנטית, 350 קילומטרים של נתיב משובץ טירות ועיירות ציוריות, אבל היא עצמה, לא תואר לה ולא הדר, אף שגם היא נוסדה בימי הביניים, כמו רבות משכיות החמדה שעל הנתיב המפורסם. ובכל זאת, לחובבי היסטוריה יהודית כדאי לסטות מהדרך הראשית אל העיירה הקצת נידחת הזו.
לו היינו מגיעים לכאן במכונת זמן ולא במכונית, נגיד למאה ה-18, היינו מופתעים אולי לפגוש חלק מהתושבים. בימים ההם מנו היהודים כשליש מתושבי המקום, והם חיו ביחסים טובים עם שכניהם הנוצרים. בשעתו היה אפילו ראש עיר יהודי.
אבל לו יכולנו להקשיב להם בתשומת לב במשך כחצי שעה או שעה, היינו מגלים להפתעתנו שאנחנו מסוגלים להבין לא מעט מנושאי השיחה, שכן בשופפלוך התפתח דיאלקט מקומי הכולל מילים ב...עברית. כאן נוצרה שפה ייחודית שנקראת לחודיש (Lachoudisch), כנראה שיבוש של המונח העברי לשון הקודש, המורכבת משילוב ייחודי בין יידיש, עברית וניבים גרמניים מקומיים, שפה שדיברו בה גם לא-יהודים.
כמה מאות שנים מאוחר יותר, הגעתי לשופפלוך, אומנם לא במכונת זמן, אבל בתחושה דומה. הגעתי למקום עם חברי הגרמני אלווין, ידיד ותיק, שמאז שהכרנו בטיול תרמילאים לפני שנים, טיילנו יחד כמה וכמה פעמים בגרמניה ומחוצה לה.
סיפרתי לו פעם שקראתי מאמר על שופפלוך ושפתה. קיומה של הלחודיש נחשף לראשונה לעולם הרחב בכתבת טלוויזיה ששודרה בישראל ב-1981 על-ידי כתב רשות השידור באירופה צבי לי-דר. הכתבה עוררה עניין רב בעולם, ואף צוטטה בהרחבה בעמודו הראשון של הניו יורק טיימס.
סיפרתי לאלווין שאני סקרנית לבקר במקום, ובביקורי הבא בגרמניה, חיכתה לי הפתעה. לא רק שנסענו לבקר בשופפלוך, אלא שהוא קבע פגישה עם ראש עיריית שופפלוך בדימוס, אחד הדוברים הרהוטים של השפה ופעיל מסור לשימורה.
נסענו על הדרך הרומנטית, עוצרים מדי פעם בערים ימי-ביניימיות יפהפיות עטורות צריחים, חומות ומגדלים כמו רוטנברג או דינקלסביל, אבל לא התעכבנו הרבה. לא רצינו לאחר לדייט שלנו עם הנס-ריינר הופמן, ראש העיר, גם אם בדימוס.
להתיידד עם הלחודיש
סיבוב בשופפלוך עם הופמן זה כמו ללכת ברחוב עם סלבריטי. על כל צעד ושעל מברכים אותו לשלום, לוחצים את ידו, קטנועים ואופניים עוצרים מנסוע. הוא מציג אותנו בפני מכריו המרובים - עיתונאית מישראל וחבר מגרמניה. כולם לוחצים את ידינו בסבר פנים רציני.
"זה לא היה כך בהתחלה", מספר הופמן. "הגעתי לכאן ממקום אחר, והתושבים - כדרכם של אנשים בעיירות כפריות קטנות - התייחסו אליי בחשדנות. הרגשתי זר, במיוחד כשהתחילו לדבר את הניב המקומי שלא הבנתי, וניחשתי שמדברים עליי. הבר היה מרכז החיים החברתיים. פה היו יושבים כולם ומרכלים. כשרצו שזר לא יבין, עברו לדבר בלחודיש".
הופמן לקח על עצמו את המשימה ללמוד לחודיש, והתאהב בשפה. כשהגיע לדרגה שבה יכול היה לשבת עם החבר’ה בבר ולהבין את הבדיחות המקומיות, ידע שנעשה בן המקום, הוא מספר. ב-1978 נבחר לראשות העירייה.
ניכר בו שהוא אוהב את השפה. ברגעים הראשונים שהוא פונה אליי בלחודיש ומתעקש שהמילים המוזרות שהוא משמיע הן עבריות, אני בוהה בו במבוכה. לא מזהה כלום, אולי בגלל המבטא הכבד. הוא נע בין אנגלית לגרמנית, וחברי אלווין עונה לו באותה שפה. אני מנסה לעקוב כמידת יכולתי הדלה, אבל הופמן מתעקש, וממשיך לשלב מילים וביטויים בלחודיש. לאט-לאט קורה דבר מוזר. ככל שעובר הזמן ואני מתרגלת למבטא, אני מתחילה לזהות יותר ויותר מילים, ואילו אלווין מתקשה יותר ויותר לעקוב אחרי מהלך השיחה.
הופמן מצביע על בנק ואומר בהברה אשכנזית מודגשת: "מזומן!" (MEZUMAN). ואז על בית העירייה ואומר: "שופט" (Schoufett)! על מספרה ואומר: "גלח" (GALLACH)! על כלב חולף: "כיילף"! (V בגרמנית נשמעת כמו F). "דוגים" הם דגים, והשיא מבחינתי מגיע כשהוא מצביע על קן חסידות ומכריז חגיגית: "ציפורה חסידע!".
כשאני גומרת לצחוק, הוא מעלה את דרגת הקושי ומצביע על גסטהאוז מקומי ואומר לאט וברור: "יושפיז" (YUSHPIZ)!. לוקח לי רגע לקלוט שהכוונה לאושפיז, כלומר אורח, בית הארחה. לאט-לאט הוא עובר למשפטים שלמים, ולתדהמתי אני מגלה שאם הוא מדבר לאט, אני מצליחה להסתדר עם הבליל המשונה של עברית, גרמנית ויידיש. הופמן מחייך. "ישראלים שנשארים כאן כמה ימים, יכולים ממש להבין", הוא אומר.
הולך לו מוישה ליריד
ד"ר חיים גיוזלי, היסטוריון ומנהל מאגרי המידע של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, מסביר שברחבי גרמניה דוברו ועדיין נותרו דיאלקטים מקומיים רבים, סוגים שונים של גרמנית שחלקם שונים מאוד זה מזה. "גם היום גרמנים מתקשים להבין את הגרמנית-השווייצרית או הגרמנית האלזסית ואפילו את הניבים הדרומיים של בוואריה. זו כמעט שפה אחרת, שצריך ללמוד אותה גם אם מדברים גרמנית היטב. זו לא הגרמנית הסטנדרטית שמלמדים בביה"ס".
כדי להבין איך נוצרה השפה, צריך להבין איך נוצרה הקהילה, הוא מסביר. "זו קהילה עתיקה, שמתועדת רצוף מהמאה ה-16. זו אחת הקהילות היהודיות הכפריות הטיפוסיות של דרום-מערב גרמניה. אז קראו לאזור פרנקוניה התיכונה, היום זו בוואריה. איך בכלל הגיעו יהודים לאזורים האלה? פשוט מאוד - בערים לא הרשו להם להתיישב, כדי שלא יתחרו בסוחרים המקומיים. אדמות לא היו להם, לכן היו סוחרים ורוכלים שעברו ממקום למקום ובאו לימי השוק בעיר.
"עם חשיכה נסגרו השערים, ומי שלא היה תושב העיר, צריך היה לצאת אל מחוץ לחומות. עד היום רבות מהערים והעיירות שלאורך הדרך הרומנטית שימרו חומות ושערים כאלה. באזור הזה מגדלים גם היום בעיקר פרות. היהודי היה סוחר הבהמות, זה שמגיע לחקלאי, לוקח את הפרה או הסוס ליריד, קונה, מוכר, מתווך. עד היום למילה סוחר בקר בגרמנית יש משמעות לא טובה. גם בעברית ‘סחר סוסים’ מתייחס לעסקים מפוקפקים. קשה לדעת מה קדם למה - האם בגלל שהעיסוק נחשב לא מכובד נתנו ליהודים להיכנס אליו, או להיפך - בגלל שיהודים עסקו בו, הוא נחשב לא מכובד".
כך או כך, ליהודים סוחרי הסוסים והבקר היה יתרון - הם יכלו לנהל משא ומתן, להתייעץ ולתאם ביניהם מחירים בשפה שאיש מלבדם לא ידע. לא יידיש, שהמספרים בה כמעט זהים לגרמנית, אלא עברית, שפת התפילה והלימוד. הנוצרים שסביבם זיהו את היתרון, וביקשו ללמוד גם הם את שפת הסתרים השימושית.
באופן לא מפתיע, כוללת הלחודיש מילים רבות הקשורות לבקר ולמספרים. "איך האבה (יש לי, בגרמנית) חזירים אונד צאן", מפתיע הופמן בשעטנז לשוני. גם Egele (עגל) יש לו וגם Boere (פרה) ובאופן כללי "בהיימס" (בהמות). ואז הוא מתחיל לספור את העדר: עשרים, שלושים, ארבעים... עד תשעים הוא מונה בעברית צחה, ואז מגיע "מאייס" (מאה). מאחד עד עשר הספירה מתוחכמת אפילו יותר, ומתבצעת בגימטריה: 1 זה אל"ף, 2 - בי"ת (המבוטא בהגייה אשכנזית "בייס"). 3 זה גימ"ל וכן הלאה. ו"ו מבוטאת "פאף", וט"ת היא "טס", אבל הפרינציפ ברור. פלא שהגויים חשבו שהיהודים עובדים עליהם?
ד"ר גיוזלי: "באותם ימים, כשלא היו אינטרנט או רדיו, אנשים פחות נחשפו לניבים אחרים. אין רכבות או מכוניות, אבל בעולם הזה יש אנשים שעוברים ממקום למקום - יהודים, צוענים וגם גרמנים. הם מעבירים סחורות, לפעמים מבריחים. יש להם שפה משלהם, כמו סלנג של עולם תחתון. באזור הזה של גרמניה זה השתמר, כי הוא נשאר יותר סגור, מחוץ לדרך הראשית".
לא תמיד הבינו הגויים עד הסוף את הביטויים שאימצו מלשון הסתרים. סביר להניח שלו ידעו שהמילה לכנסייה, Tume, אינה אלא טומאה וכי הביטוי "שיקסע" (Schicse) לנערה אינו בהכרח מחמיא, מן הסתם לא היו מטמיעים אותם בשפתם.
האבסורד היהודי-גרמני
הופמן לוקח אותנו לבית העירייה. חשוב לו להראות לנו את דגם בית הכנסת הישן, שנמצא בפנים. אומנם אין כיום יהודים בעיירה, אבל מודל גדול של בית הכנסת מפאר את חלל הכניסה. בית הכנסת הזה מגלם במידה רבה את האבסורד היהודי-גרמני. במחצית השנייה של המאה ה-19 היישוב היהודי במקום היה בשיאו, והקהילה התחילה לבנות בית כנסת חדש. הוא נחנך ב-1932, שנה לפני עליית הנאצים לשלטון. שש שנים אחר כך, הוא כבר הועלה באש בליל הבדולח, כמו מרבית בתי הכנסת בגרמניה.
פלוגת הכבאים המקומית מיהרה לכבות את האש (לא כל-כך מאהבת מרדכי, כמו בשל הצפיפות הרבה ברובע הישן של העיר והחשש שהאש תתפשט לבתיהם של גרמנים נוצרים שגרו בשכנות). האש לא התפשטה, אבל הנזק היה גדול מדי והבניין נהרס. על הבניין שנבנה במקום הוצמד שלט ובו נחקק סיפור המעשה. האגדה מספרת על ספר תורה שהוסלק מבית הכנסת מבעוד מועד, הוחבא במקום סתרים, שם הוא נמצא עד היום, איש אינו יודע היכן.
בשופפלוך מספרים שאיש לא נפגע משום שלא היו כבר יהודים במקום. היו שמועות על ההולך להתרחש, ראש העיר הזהיר אותם, ורובם התפנו מהאזור. הופמן טוען ששופלוך היא אחד המקומות הבודדים בבוואריה שהרוב לא הצביע להיטלר, אלא לנוצרים-דמוקרטים.
ד"ר גיוזלי סבור שרוב היהודים עזבו עוד קודם. עם קבלת האמנסיפציה, הם יכלו לגור גם בערים ולא להגביל את עצמם למקומות כמו שופפלוך. קרוב לוודאי שגורלם היה דומה לזה של רוב יהודי גרמניה ואירופה, הוא אומר. רובם נלקחו ממקומות מגוריהם החדשים למחנות הריכוז וההשמדה. מיעוטם ניצל והיגר לארצות אחרות.
אנחנו מסיימים את הביקור בבית הקברות היהודי. הוא גדול ועתיק, מ-1612. חלק מהכתובות על המצבות אינו קריא כבר. רובן כתובות בעברית יפה וחגיגית: "פה נקבר איש תם וישר, מגזע ישרים שהלך מנעוריו בדרך טובים והרביץ תורה ויראת ה’ במחנה היהודים"; או על קברו של חייל יהודי שנהרג במלחמת העולם הראשונה ב-1915: "פה טמון הבחור הנחמד משה בן יהודה, גיבור חיל היה בתוך מערכי המלחמה בעד עמנו וארצנו, וייקטף באיבו במרחקים וייקבר בכבוד גדול". אנחנו מניחים אבנים קטנות על קבריהם ופונים לצאת.
"צוף" (סוף), אומר הופמן. סוף של קהילה, סוף של תקופה, סוף של שפה. הלחודיש הולכת ונכחדת. הופמן עדיין פעיל בהנחלתה כחלק משימור המורשת המקומית, יוזם קורסים וחוגים, אבל גם הוא יודע שרק המבוגרים עוד מדברים לחודיש, וכדרכו של עולם, הם הולכים ומתמעטים. המילים עצמן נשארות בניב המקומי, גם כשחלק מהצעירים שמשתמשים בהן לא יודעים אפילו מה מקורן, כמו אנדרטה לעולם אחר, שהיה ואיננו עוד.
מידע מעשי
איך להגיע: שוֹפְּפְלוֹך (Schopfloch) נמצאת בנפת אנסבך שבמחוז פרנקוניה התיכונה, במדינת בוואריה שבדרום גרמניה, על גבול מדינת באדן-וירטמברג. כשעתיים וחצי נהיגה ממינכן, כשעה וחצי משטוטגרט. אפשר להגיע גם ברכבת או באוטובוס.
מומלץ לשלב בטיול על הדרך הרומנטית (Romantische Straße), המקשרת ערים עתיקות ועיירות ציוריות. שופפלוך נמצאת בקטע שבין פורטוונגן (Furtwangen) לדינקלסביל (Dinkelsbühl).