תמונת הניצחון / איור: עומר הופמן
בהפרש של כמה ימים בלבד זה מזה, אולי קצת בהתאם לסטריאוטיפים העדתיים על שמחת החיים או היעדרה, מציינים בישראל המאוחדת באותו שבוע את חגיגות המימונה המתוקות, השמחות והצבעוניות שמובילים בני תפוצות מסוימות, אל מול יום הזיכרון לשואת העם היהודי, שואה של כל העם, שפקדה בעיקר את יהדות אירופה. הפערים בין החגיגה לעצב הסמוכים כל כך מובילים ילדים נעלבים להודיע בכיתה כי "כל הילדים שלא הזמינו אותי אליהם הביתה למימונה, לא מוזמנים אליי הביתה ליום השואה".
האירועים לציון יום השואה לאורך השנים היו קצת רחוקים ממני, אף שגררנו היסטוריה משפחתית עצובה ומדממת. סבתא שלי נותרה ניצולה יחידה מהתופת ההוא. כילד, החיבור לאובדן, לתבוסה הקשה ולאוזלת היד - שבתחושה האישית שלי היו הדבר הבולט בסיפורי השואה - עורר בי ניכור, תסכול ובעיקר קושי עצום להיות בתפקיד הקורבן והחלש.
במסגרת "והגדת לבנך", סבתא הייתה שם כל השנים כדי לספר את הסיפור, להציב לנו זיכרון בסלון. שנה אחר שנה הזכירה לנו איך היא נכנסה למלחמה רווקה בת 18, הותירה שם את כל מה שהיה עד אז, וכנערה בודדה הקימה בית ובו 4 ילדים, 12 נכדים, 33 נינים ו-10 חימשים. כן, לנכדים של סבתא שלי יש נכדים, והיא חגגה כבר 98 כדי להמשיך לספר את הסיפור האישי והמיוחד שלה, שהוא רק אחד מיני סיפורים רבים ודומים בפסיפס של בני הארץ והמקום.
בכל שנה התייצבה סבתא ביום השואה לטקס יום הזיכרון של בני העיר שלה בפולין. שם חיכו לה כל אותם שאריות הפליטה ובני הניצולים, לזקנה הכי זקנה שנותרה בחיים ועדיין זוכרת לספר להם בבהירות על היקירים להם, על בתיהם מפעם, מלפני המלחמה, ועל השואה הפרטית שלה - היתמות ואובדן אחיותיה, שאליהם הצטרפו בפרוס השנים גם התאלמנות ופטירת שניים מילדיה. כבר שנים היא מספרת הפסדים ואובדן, כשבעיניה תמונה ברורה של ניצחון.
השורה התחתונה של סבתא שלי בכל סיפוריה הייתה העובדה שהם לא הצליחו לנצח אותה. כשאני, מהצד, חשתי בתבוסה, היא חשה את הניצחון. היא לימדה אותי להחליף תמונות, לבחור תמונות ולפרש נכון את התמונה שלפניי. ביום הולדתה ה-90 התחברתי אל התחושה הזו שלה בפעם הראשונה. יצאתי מביתה בדרכי לשדה התעופה. טסתי כדי להשתתף בפעם הראשונה, היחידה (ובעיקר האחרונה) בתחרות איש הברזל, על אדמת גרמניה.
לצערי, אף פעם לא הייתי ספורטאי מעולה ולא בכושר יוצא דופן, וגם בדרך לתחרות הזו הרגשתי בעיקר שהיה עדיף להתאמן בצורה קצת יותר יסודית ומקצועית. כשעמדתי על קו הזינוק אחז בי התקף חרדה לראשונה בחיי. מישהו סיפר לי יום לפני התחרות שסטטיסטית, מתחרה אחד בממוצע מת בכל תחרות. מאחר שלתחרות התייצבו 2,700 מתחרים - בהתחלה הייתי די רגוע משיקולי סטטיסטיקה. עד שעמדנו שם רגע לפני הזינוק.
אז הבטתי סביבי, והבנתי שלכ-2,000 מהמתחרים זו לא תחרות ראשונה, והם כבר, מה לעשות, לא ימותו בתחרות הזו. מתוך ה-700 שנותרו, הבטתי במבנה הגופני של כל מי שסביבי, והם נראו לי מאוד ויקינגים כאלה, חזקים ובריאים מדי, לא ממש בני תמותה. בסריקה עמוקה יותר גיליתי בין כולם רק עוד אחד שנראה עם מבנה קצת חשוד, והבנתי שזה או אני או הוא.
50% תמותה זה לא צחוק. מאחר שהיה ברור לי שזה או אני או הוא, איחלתי לו רק רע. הייתי משותק מפחד. יעלי עמדה מאחוריי וצעקה לי להסתובב אליה לצילום אחרון, אבל אני לא יכולתי להסתובב, כי חששתי שזה יהיה אכן צילום אחרון. האמת, עם מותי הקרוב כבר השלמתי באותם רגעים, אבל כאב לי עליה, על שתיאלץ לגרוף את כל כספי ביטוחי החיים שלי ולהמשיך את חייה עם גבר אחר, מסוקס ואתלטי אחד, שזוכר להרים את מושב האסלה ואת התאריך של יום האהבה, ולא מחכה לה כשצריך להחליף מנורות בבית. דמיינתי את כל זאת, ולא היה לי קל לצאת לדרכי.
בשלב ההוא, רגע לפני הרמת הידיים, בחרתי להחליף תמונה לתמונת הסיום של המרוץ. ראיתי את עצמי נכנס לשביל הסיום של ריצת המרתון (השלב האחרון בתחרות), כשאני עטוף בדגל ישראל שהחבאתי בכיס, מול טריבונות עמוסות קהל גרמני. ראיתי את עצמי רץ אל נקודת הסיום, כשבבית צופה בשידור (התחרות שודרה באינטרנט) הסבתא המנצחת שלי. התמונה המנצחת הזו הזניקה אותי לדרך, ליוותה אותי והובילה אותי, כמעט מעצמה, אל קו הסיום. את תמונת הניצחון הזו מסגרתי והבאתי לסבתא שלי - המנצחת הגדולה במשחק החיים.
השנה סבתא כבר נשארת בבית. הגוף אמר את דברו, הזיכרון, הכלי הזה שלעיתים יתרונו הגדול הוא ביכולתנו לאבד אותו, נותן אותותיו בפעם הראשונה. סבתא מתקשה מאוד בדיבור והחלה בראשונה לשכוח, קצת את ההווה וקצת את העבר, ולא מצליחה, השנה בפעם הראשונה, להוסיף ולספר את הסיפור. אומרים שהזיכרון נשאר לעולם, גם הרבה אחרי שהכאב עובר, והוא אולי הדרך האולטימטיבית להחיות את הכאב, אבל מתברר שלעיתים אפילו הוא נוטש אותנו.
השנה התחלתי להופיע, ולספר בהרצאות על חשיבות יצירת התמונה המנצחת. אני מדבר שם על מחיקת תמונות מעכבות ועל טכניקת החלפת התמונה כדרך להגשמת יעדים וחלומות. אני מספר את הסיפור שלה בכל הרצאה. בהרצאה האחרונה שלי, בשורה הראשונה, לא בלי קושי, התייצבה סבתא שלי בכיסא גלגלים, בחיוך ובשתיקה, אחרי שהיא שחררה והעבירה לדורות הבאים את הזכות והחובה לספר את הסיפור שלה ושל הארץ הזו, סיפור על שואה וגבורה.