יובל שטייניץ / צילום: איל יצהר, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
הביקורת על פעלתנות היתר של בג"ץ נתלית לפעמים בנימוק מעשי: היא אחראית לעומס העצום על השופטים העליונים. שר האנרגיה יובל שטייניץ, למשל, קרא לאחרונה בראיון לכאן ב' "לרסן את האקטיביזם השיפוטי", שבגללו אי-אפשר להתנהל בישראל כמו במדינה מתוקנת - "כמו בהולנד, כמו בגרמניה, כמו בצרפת".
כשנשאל למה כוונתו בריסון האקטיביזם, הוא ענה: "צריך להבדיל בין מערכת המשפט במובן הרגיל לבין התערבות של בג"ץ. בארה"ב יש 330 מיליון תושבים; בית המשפט העליון של ארה"ב דן בממוצע בכל שנה ב-70 מקרים. בישראל יש רק 8.5 מיליון תושבים. בית המשפט העליון דן ב-3,000 עד 4,000 תיקים".
שטייניץ, ואחרים שנשענים על הטיעון הזה, אומרים אפוא שני דברים. ראשית, הנטל שמוטל על כתפי בג"ץ חריג ביותר. שנית, הסיבה היא שהוא מתעקש להתערב בסוגיות שבמדינות אחרות לא היו מטופלות בבתי משפט. מה אומרות העובדות?
נתחיל בהתחלה: בית המשפט העליון בישראל עמוס מאוד. אם תיכנסו עכשיו לדף האינטרנט של המוסד, תמצאו את יומן הדיונים ליום ראשון הקרוב: 29 תיקים שונים יובאו בפני השופטים בכמה אולמות, החל בעתירות נגד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, וכלה בערעורים על החלטת רשות האכיפה והגבייה. לפי נתוני הנהלת בתי המשפט, בשנת 2017 כולה נפתחו בבית המשפט העליון כ-10,200 תיקים, וכ-9,900 נסגרו. 40% מהם נידונו בהרכב של לפחות שלושה שופטים.
לא כל התיקים האלה נוגעים לבג"ץ. 15 שופטי העליון, חובשים מלבד "הכובע הבג"צי" גם את כובע ערכאת הערעור העליונה, ולפעמים מחליפים בין הכובעים והתיקים במהלך אותה ישיבה. כ-790 תיקים שנסגרו בעליון ב-2017 היו ערעורים על פסקי דין אזרחיים, כ-600 על פסקי דין פליליים וכ-250 על עניינים מינהליים. ובכל זאת, גם בשבתם כבית הדין הגבוה לצדק דנו העליונים בקרוב ל-2,400 תיקים - לא רחוק מהמספר שציין שטייניץ. חלק מהם היו בעצמם עתירות, שכן אחד התפקידים שמוטלים על בג"ץ הוא לדון בערעורים על החלטות של ערכאות מיוחדות כגון בית הדין לעבודה ובתי דין רבניים.
בארה"ב העליון הוא רק קצה הפירמידה
איך זה באמריקה שאליה התייחס שטייניץ בדבריו? בית המשפט העליון של ארה"ב, שבו תשעה שופטים, מקבל בכל שנה כ-7,000 בקשות לדון בתיקים, אבל מתוכן הוא מכריע בעצמו רק ב-200 תיקים - ובמחצית מאלה הוא מסתפק בעיון במסמכים כתובים. ישיבות של ממש הוא מקדיש לכ-80 תיקים בשנה, דומה למספר שציין שטייניץ. במילים אחרות, בית המשפט העליון בארה"ב - מדינה עם מאות מיליוני אזרחים - מקבל מספר תיקים דומה לזה של העליון הישראלי, ודן בפועל רק ב-1%-2% מהם.
המספרים האלה יוצרים את הרושם ששופטי העליון בארה"ב מרוסנים הרבה יותר מעמיתיהם בישראל, אבל זו לא יותר מאחיזת עיניים. התיקים שהעליון האמריקאי נמנע מלדון בהם לא נקברים. רבים מהם מופנים לערכאה נוספת שאין לה מקבילה בישראל: בתי משפט פדרליים אזוריים, המחולקים ל-12 מעגלים (circuits), שכל אחד מהם משרת לרוב כמה מדינות. במעגלים האלה פועלים בתי משפט לערעורים, שכולם יחד דנו ב-2017 ביותר מ-49 אלף תיקי ערעור. חלק מאלה הם תיקים שהוגשו במקורם לבית המשפט העליון.
מלבד זה, רוב העתירות שמגישים אזרחי ארה"ב לא מופנות מלכתחילה לתשעת שופטי העליון הפדרליים. לכל מדינה בברית יש ערכאה עליונה משלה, שדנה הן בערעורים והן בסוגיות שנמצאות בישראל בסמכות בג"ץ. בפלורידה, לדוגמה, שבה מתגוררים יותר מ-21 מיליון איש, בית המשפט העליון עסק בשנת 2017 ב-2,379 תיקים - דומה לנטל על בג"ץ (אבל פחות מכלל התיקים שנידונו בעליון הישראלי). כמחצית מהתיקים היו ערעורים, וכמחצית הופנו אליו ישירות. ב-85 מתוכם בית המשפט קיים ישיבות, וב-185 אחרים נכתבו נימוקים להחלטה.
וזה לא הכול: לפלורידה יש גם בית משפט מיוחד לערעורים, שקולט את רובם המכריע של הערעורים על החלטות של ערכאות נמוכות. זה גם המצב בהולנד, בצרפת ובגרמניה, ששטייניץ מבקש ש"העליון יאפשר לנהל את ענייני המדינה" כפי שנעשה בהן. בכולן יש בתי משפט לערעורים שמעבירים רק מיעוט מהתיקים לעליון.
מומחים מציעים: עוד ערכאות שיישאו בנטל
המספרים מראים שהעומס יוצא הדופן על בית המשפט העליון בישראל קשור לכך שאין לו שותפים שיישאו בנטל. ואמנם, במאמר שפרסמו ב-2014 מרדכי קרמניצר וגיא לוריא, אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הם קראו להוסיף למערכת המשפט הישראלית ערכאת ערעור מיוחדת שתפחית את הלחץ על העליון. לדבריהם, התפקיד הראוי לבית המשפט העליון הוא "להוביל ולכוון את יתר בתי המשפט"; אלא ש-15 השופטים לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה, כי העומס המוטל עליהם "מוגזם בכל קנה-מידה". רק בית משפט לערעורים יפנה אותם לדון לעומק בנושאים עקרוניים.
אם כן, המספרים ששטייניץ מציג על מערכת המשפט בישראל ובארה"ב קרובים לאמת, אבל מטעים. הם מתעלמים מקיומו של מערך משפטי שלם שקיים באמריקה ותומך בבית המשפט העליון הפדרלי - מערך שחסר בארץ. את הצרות שגורם ההבדל המבני הזה הוא מייחס בטעות לאקטיביזם מופרז.