הבית
מוזיאון. זו המילה הראשונה שעוברת לי בראש כשאני משוטטת בין החדרים בביתם של חנה ואבי חימי בשכונת נוה אפק בראש העין (שהשכנים בה, אגב, הם בני גנץ ומירי רגב). בבית פזורים אלפי פריטים היסטוריים קטנים בשידות זכוכית, במדפים או במעמדים מיוחדים; על הקירות בחדרים השונים תלויות תמונות, כרזות ופרסומות מההיסטוריה של מדינת ישראל והעולם; ובכל מקום אפשרי תלויים מגנטים צבעוניים ומיוחדים מתקופות שונות בהיסטוריה.
זה מכה בך כבר בכניסה לבית - עשרות, אם לא מאות, מגנטים המוצמדים למדרגות המובילות לקומה העליונה של הקוטג'. במבט חטוף לקיר צדדי מתגלה מה שזכה אצלי לכינוי "קיר המגנטים" - קיר שעליו נתלו שלושה פסי מתכת מיוחדים, מהרצפה עד לתקרה, ושלושתם הועמסו במאות מגנטים, כל אחד לפי נושא - מאישים בעולם ועד מאכלים. "אלה מגנטים שיצרו אמנים", מסביר לי "האוצר" של המוזיאון, בעל הבית, שמדריך אותי בהתלהבות בין היצירות שאסף ברחבי העולם לאורך כמה עשורים, בהן קופסה מקורית של אבקת ביצים מתקופת הצנע, בקבוקים נדירים ועוד.
אנחנו ממשיכים אל חדר העבודה שכל קירותיו מכוסים בתמונות וכרזות, משוטטים בין תמונה של הכנסת הראשונה, תמונה של תל-אביב של פעם וגם של קריית-שמונה, שלצדם כרזה של קוקה-קולה משנות ה-40 ותמונות של בני משפחתו של בעל הבית במרוקו. "מלבד ההיסטוריה של משפחתי, אני אוסף 'פיצ'פקס' בכל העולם. אני אוהב בעיקר דברים שיוצרו בשנות ה-40, ה-50, וה-60. העולם הישן מאוד קוסם לי, ויש לי חיבור חזק להיסטוריה של מדינת ישראל", הוא אומר.
הבית שונה מזה שדמיינתי בעיני רוחי עבור עורך הדין הפלילי הוותיק, שמייצג מזה שלושה עשורים משפחות פשע, אישי ונבחרי ציבור ושלל נאשמים כמגוון העולם הפלילי. הוא צבעוני, מגוון, חם. וכך - כפי שמתברר לי מהר מאוד - גם סיפור חייו של בעל הבית.
ילדות
"הוריי עלו ב-56' לארץ ממרוקו עם הוריהם. נולדתי כאח שביעי ואחרון למשפחתי, בן זקונים. האח מעליי ואני נולדנו בקריית שמונה, וחמשת האחים הגדולים נולדו במרוקו בעיירה שנקראת וואזן. זו עיירה שמוכרת בכל מרוקו, משום שהיא ליד קברו של רבי עמרם בן דיוואן, שהיה רב גדול, ורבים עולים לקברו. ביקרתי שם, והיה מאוד מרגש.
"גרנו בדירה של 54 מטר, שבעה אחים, סבתא והורים. שני חדרים וסלון ומרפסת קטנה שהפכנו לחדר. ישנתי עם אחי באותה מיטה, ראש-רגל, עד גיל 13. אמי הייתה אישה מאוד חזקה ודעתנית, והיא ידעה בחושים שלה שהדרך שלנו להצליח זה רק באמצעות החינוך, אז אומנם כסף לא היה בבית אף פעם, אבל חינוך תמיד היה. לאבי הייתה חנות מכולת, ואחרי זה חנות ירקות ואחר כך חנות עופות ודגים. אמי עבדה אתו שנים, ולימים הלכה לעבוד במפעל לעיבוד עופות, כי אחותי הגדולה התחילה ללמוד בירושלים, והיה צריך יותר כסף.
"אבי לא ידע קרוא וכתוב. אנחנו, הילדים, הפכנו להיות האנשים שקוראים עבורו את כל המכתבים וכותבים עבורו מה שצריך. כל יום אחרי בית הספר היסודי, הייתי הולך לחנות של אבי, פותח את הכרטיסיות ורושם את החובות של האנשים. הוא היה איש של חסד. לפני בית הספר, ב-5 בבוקר, היינו הולכים לשחוט את העופות, ואחרי זה הייתי עושה שליחויות ולוקח את העופות לבית של המורות שלי. אלה היו חיי.
"הייתי תלמיד מצטיין. אחרי בית הספר לא היינו חוזרים הביתה, כי הבית היה קטן, אז היינו מסתובבים בחוץ כל היום. היינו מטיילים בהרים סביב קריית שמונה והיה מתנ"ס שהייתה בו ספרייה, ושם היינו עושים שיעורים. הייתי שם כל יום, מחליף ספרים, קורא, לומד. מצד שני, היו לי חיי חברה והייתי בקשרים טובים עם בנות מהכיתה. היינו ילדים מאושרים בקריית שמונה. עד גיל 14 לא יצאתי מהעיר. לא ידענו שיש עולם אחר.
דגיגונים ובעלי כנף
"בגיל 14 עשיתי את המעשה הראשון שהיה חריג עבור ילד ממשפחה ללא כסף בקריית שמונה - הלכתי ללמוד בפנימייה צבאית בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. זה היה כאילו הישג לכל מערכת החינוך בקריית שמונה שהצלחתי להתקבל למוסד כזה. כולם היו גאים. זה בית ספר פרטי שעלה המון כסף. הוריי התחילו לשלם ונאבקו בתשלום עד שלא היה להם מאיפה להביא עוד, ואני זוכר את עצמי בתור ילד צעיר הולך למנהל בית הספר ואומר לו 'תשמע, לא יעלה על הדעת שבגלל שאין לי כסף, אני אצטרך לעזוב. אני רוצה ללמוד בלי לשלם', והוא הסכים לזה.
לעולם לא אשכח את השיעור הראשון שבו המורה עשתה סבב היכרויות בין הילדים בכיתה. היו שם ילדים מהשמנה והסלתה של חיפה. אחת קמה ואמרה 'אבא שלי פרופ' לספרות, ובדיוק חזרנו משנת שירות במלבורן', השני אמר 'אבא שלי מנתח מוח', 'אבא שלי אומן', 'אמא שלי מחנכת'. הגיעו אליי ואמרתי 'אבא שלי עוסק בדגיגונים ובבעלי כנף'. כולם חשבו שהוא ביולוג או משהו כזה, ואני לא תיקנתי את הרושם שנוצר".
משפטים
"הגעתי למשפטים במקרה. כל ילדותי ונעוריי הייתי בטוח שאהיה עובד סוציאלי. זה מה שרציתי ללמוד. קסם לי הקשר עם האנשים, היכולת לטפל באנשים, ובעיקר רציתי לעסוק בעבודה סוציאלית קהילתית. דודי, רפי עמרם, היה אחד מאנשי החינוך הכי מוערכים. הוא הקים את המתנ"ס בקריית שמונה, את בית הספר למצוינים בירושלים ואת 'מתן', מרכז לילדים שעסקו במוסיקה ובאומנות - והוא היה השראה עבורי.
"ואז, אחרי שש שנים בצבא, השתחררתי בדרגת סרן ורציתי להירשם ללימודים, וחבר מאוד טוב מהפנימייה אמר לי 'תפסיק עם השטויות שלך, אנחנו הולכים ללמוד משפטים'. אמרתי 'טוב', והלכנו ללמוד משפטים ביחד. זה לא עלה לי בראש שנייה קודם. הייתי בטוח שאני הולך לעסוק במשהו חברתי, ולא במשפטים. אבל כנראה זה מה שהוביל אותי לתחום הפלילי - הקשר עם האנשים, היכולת להוות קול לאנשים שמעדו. בעייני, אנשים הם הדבר הכי מעניין בעולם. יש מחשבים, טכנולוגיה, אפליקציות והרבה דברים, אבל אנשים הם הדבר הכי מעניין, והקשר עם אנשים זה דבר שמחזק אותי, שמעצים אותי".
כסף
"בבית הוריי תמיד היו קשיי פרנסה. אני זוכר את אבא שלי חוזר בערב הביתה וסופר את הכסף, כמה הוא עשה באותו יום כדי שיהיה לו כסף לקנות סחורות. הוא אמר 'כל יום אני קם למלחמה חדשה'. חרות במוחי איך הוא דאג יום יום, שעה שעה, לפרנסה, לגדל שבעה ילדים. כך אני קם כל יום, עם צורך לפרנס. זה לא עוזב אותי. מי שנולד בפחד קיומי של פרנסה זה לא עוזב אותו אף פעם.
"יש לי חברים שכאשר דודתם מתה, הם מקבלים ירושה, אני, כשדודתי מתה, אני מקבל פתק שצריך לשלם על המצבה. אלה החיים, ועדיין אני שמח בחלקי. תמיד היה לי את כל מה שאני צריך, ועבדתי קשה כדי להשיג כל מה שרציתי. כשהייתי סטודנט עבדתי בשלוש עבודות, וכעורך דין תמיד עבדתי הרבה מאוד שעות.
"לא היה לי שום דבר מותרות כילד, אז כשהתחלתי להרוויח כסף - השתמשתי בו. במשכורת הראשונה שלי בקבע בצבא קניתי אקדח סמיט & ווטסון, 'הרולס-רויס' של האקדחים; במשכורת השנייה קניתי מערכת סטריאופונית עם רמקולים של פירלקס ואיזו מערכת מדנמרק; כשהשתחררתי היה לי 5,000 דולר בחיסכון - לקחתי את הכסף וקניתי את הדירה הכי זולה בגוש דן, בנתניה, בעלות של 35 אלף דולר עם משכנתא של 30 אלף דולר.
"עבדתי מאוד קשה והיו לי חיים קשים עד שהגעתי לרווחה כלכלית, אבל הייתי מאושר מכל אדם, כי חנה אשתי ואני צעדנו ביחד ובנינו את עצמנו. כל יום היה יותר טוב מאתמול, כל יום הגשמנו עוד יעד. ויש לי היום כסף, אבל אף פעם לא הייתה לי תאווה לכסף. יש לי אהבה לדרך. זה נשמע פיוטי מדי, אבל עבדנו קשה, אשתי ואני, ונהנינו מכל רגע".
אשתי, ד"ר חנה חימי
"אשתי היא בת קריית שמונה. אני מכיר אותה מילדות, אבל לא למדנו באותו בית ספר יסודי. בתיכון, כשהייתי מגיע פעם בשבועיים הביתה, היינו מסתובבים עם אותם חבר'ה. היינו ידידים. בקריית שמונה כולם מכירים את כולם. כשהייתי בבה"ד 1, היא הגיעה לשם לבקר את חבר שלה בטקס סיום קורס קצינים. אנחנו התאמנו שם באחת מכיתות הלימוד, ופתאום ראיתי אותה. זה היה מפגש מאוד מרגש. אתה נמצא במצפה רמון, חניך בקורס קצינים, בבגדי עבודה, וזה כאילו אתה רואה את הבית מול העיניים פתאום.
"כשיצאתי לחופשה התקשרתי אליה, ונפגשנו, וכך לאט לאט חזקנו את הקשר, והפכנו לחברים. כשהיא סיימה את השירות הצבאי שלה, היא הלכה ללמוד עבודה סוציאלית, סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית, ותואר שני ושלישי בקרימינולוגיה. היום היא ד"ר לקרימינולוגיה ומאמין שבקרוב תהיה פרופסור. היא הגשימה את החלום שלי, ואני הגשמתי את החלום שלה, כי היא דווקא חשבה מילדות להיות עורך דין. עשינו הצרחה".
חדר בכיכר המדינה
"כשסיימתי את ההתמחות, החלטתי להיות עצמאי. שכרתי משרד שבוע לפני הבחינות של לשכת עורכי הדין, וכשעברתי את המבחן, פתחתי את המשרד והפכתי לעצמאי מהיום הראשון במקצוע. מעולם לא הייתי שכיר. היה לי יתרון בזה שכבר היה לי ניסיון חיים. קבלתי את הרישיון בשנת 90' כשהייתי בן 31 עם ניסיון חיים בצבא ובתחומים שונים.
"לקחתי חדר במשרד בכיכר המדינה, והתחלתי לעבוד. לא היה לי אוטו, ולא היה לי כסף לאוטו, אז הייתי נוסע להארכות מעצר בדימונה באוטובוס. הייתי קם ב-5 בבוקר ומסיים לעבוד באחת בלילה. עבדתי 20 שעות ביממה.
"הלקוח הראשון שלי היה אחד מהסיפורים הכי מעניינים שהיו לי בחיים. יום אחד הגעתי לבית מעצר בפתח-תקווה, לבקשת עצור שרצה לשכור את שירותיי. בדרך לתא שלו, מבעד לסורגים של תא אחר, פונה אלי בחור עם זקן שנראה כמו רב, ושואל אותי 'תגיד לי איך קוראים להורייך'. עניתי לו, והוא עשה כל מיני תנועות משונות בידיים ואמר 'אתה תהיה עורך הדין שלי'.
"אחרי כמה ימים אני מבין שזו הפרשה הכי מעניינת במדינה. קראו לזה "פרשת הרב המכשף". קראו לו יונה ג'רבי מכפר יונה, והיו מגיעות אליו כל מיני רווקות שרוצות זיווגים. הוא היה לוקח אותן לקבר הארי הקדוש בצפת, שם הן היו צריכות לטבול ולנקות את כל חטאיהן. אחר כך הוא היה עושה גוזניק עם קשקשים של דגים וכרבולת של תרנגולת, והעשן היה צריך להיכנס ולחטא אותן. אם העשן לא היה נכנס, הוא היה עושה כל מיני דברים מיניים כדי לטהר אותן. האשימו אותו בכישוף ובעבירות מין חמורות. אני נלחמתי נגד עבירת הכישוף - והצלחנו.
"כשהגעתי לדיון הראשון, הגיעו כל כלי התקשורת שהיו אז. בין לילה כמעט הפכתי לעורך דין מוכר, כי הופעתי בכל כלי התקשורת. אז גם לא היו הרבה עורכי דין. היו 20 עורכי דין פליליים מוכרים בתל-אביב. תוך שלוש-ארבע שנים כבר כתבו עליי הרבה מאוד, ונכנסתי חזק מאוד למקצוע".
להיות סנגור
"כסנגור אתה חשוף בצריח, כמו בעמק הבכא בטנק כשהסורים יורים עליך מכל הכיוונים וחצי גוף שלך למעלה. הסנגור הוא מפקד הטנק, חשוף בצריח, אין אף אחד מימינך ומשמאלך, אין מי שיעזור לך. נניח פרקליט רוצה לשמוע אופציה משפטית נוספת, אז יש לו מערך שלם מסביבו - יש 200 פרקליטים לצידו, מנהל מחלקה ופרקליטים במחלקות אחרות. כסנגור אתה לבד, סוליסט, וכשיש לחצים זה קשה, אבל זה מחזק אותי.
"המקצוע הזה מאוד קשה. אם בנותיי היו רוצות להיות עורכות דין פליליות, הייתי ממליץ להם שלא. אבל מדובר בסוג של שליחות שאנשים לא מבינים אותה עד שהם מגיעים לסיטואציה שהם צריכים סנגור. אז הם מבינים שהסנגור הוא היחיד שיכול להעביר את האמת שלהם. לפעמים האמת שלהם אינה זיכוי מוחלט, אלא שינוי קטן לעומת מה שטוענים שהם עשו, אבל בכל תיק יש ללקוח את האמת שלו, ואתה היחידי שיכול להעביר אותה".
פרשת ישראל ביתנו
"אני מייצג בתיק הזה את רמי כהן, מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר, ואני מאמין בחפותו. לומר שהוא חלק מפרשת השחיתות הגדול בישראל, כפי שהוגדרה הפרשה, זה פשוט לא נכון.
"לא חתמנו על הסדר טיעון כמו שלל נאשמים בפרשה הזאת, כי אני מנהל קרב אמיתי, לא טקטי, על חפותו. אם הייתי מנהל קרב טקטי, הייתי חוקר ארבעה-חמישה-עשרה עדים ומנסה לנהל מו"מ, אבל אני מאמין שנגרם לו עוול. בהתחלה הלקוח חשב שמחפשים אותו, כי הוא היה איש ישראל ביתנו, ולא אהבו את ישראל ביתנו, אבל היום אנחנו יודעים שפשוט הייתה להם טעות בקונספציה. זאת ההערכה שלי.
"מי שאני מנהל את המשפט שלו עד הסוף הוא אדם שאני מאמין בחפותו, וברוך השם גם בתי משפט, לא פעם, חושבים כמוני. יש לנו מערכת משפט טובה. זה לא שאין ביקורת, אבל אני מאמין גדול מאוד במערכת הצדק הישראלית, ובית המשפט יודע גם לזכות כשצריך לזכות. וזה מה שיהיה בישראל ביתנו".
לשכת עורכי הדין
"כשהייתי עורך דין צעיר, נרשמתי להיות חבר בוועדה הפלילית של לשכת עורכי הדין. אז היו שם שועי הארץ ועורכי הדין הגדולים, והייתי הולך לישיבות, שומע ורוכש דעת. הלשכה הפכה עבורי לבית. לימים, ב-2011, מוניתי ליו"ר הפורום הפלילי הארצי של הלשכה בהתנדבות. בסוף הקדנציה פנה אלי אפי נוה, וביקש לקדם את הרעיון להקמת מחוז מרכז בלשכה. אחרי שנוה נבחר לראשות הלשכה, מוניתי לתפקיד ראש המחוז בהקמה".
נוה הוא לא האדם שהכי נח להיות מזוהה איתו היום לאור ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו (נוה מתמודד עם כתב אישום בפרשה המכונה "פרשת ביקורת הגבולות" וחקירה פלילית בפרשה המכונה "פרשת המין והמינויים"), ובכל זאת הוא הריץ אותך ואתה נחשב למועמד שלו בבחירות ללשכה.
"אין בין זה לאמת דבר וחצי דבר. מה זה הריץ אותי? אני אומר את זה למרות שאולי יהיה מי שיכעס - נוה חבר שלי. אצלי חברות זו גם אופציה. הוא טעה ברמה האישית ובסופו של יום החליט להתפטר, אבל אי-אפשר לקחת ממנו את כל הדברים הטובים שהוא עשה עבור הלשכה ועורכי הדין. הוא הפך את הלשכה לרלוונטית, ועשה רבות עבור עורכי הדין ועולם המשפט.
"בכל מקרה, אני בן 60, אני ילד גדול. אני לא מובל, ואף אחד לא מכוון אותי, אז כל הטענות הללו שעולות היום בהקשר זה, הן בדיחה".
אפי נוה
"אני מודה שאני חברו של אפי נוה, גם אם אני אשלם על זה בנקודות כאלה ואחרות. ערכי חברות בסיסיים מובילים אותי, ואני גם אף פעם לא שופט אנשים כל-כך מהר. אני מתרעם בהקשר של אפי נוה על מה שעשו לחזקת החפות. אם אחליט שאני מקטלג מישהו כמי שמעל ושגה באופן אוטומטי, ואהפוך להיות החוקר, השופט והתליין, אז אין לי למה לקום בבוקר. המצב הזה שבחברה שלנו תוך דקה בן אדם מאיגרא רמה יורד לבירא עמיקתא - לא מקובל עלי. לא ברמה האנושית, ובטח-ובטח לא ברמה המקצועית. חזקת החפות מבחינתי זה צמד המילים הכי חשוב בחיים דמוקרטיים. הרבה אנשים שייצגתי, שחשבו שהם עשו X, Y או Z, בסופו של דבר הסתבר אחרת.
"זה נכון שאדם שנושא בתפקיד של ראש לשכה, צריך להיות נקי ללא רבב, וגם רבב קטן זה רבב שצריך להתייחס אליו אבל לשכת עורכי הדין היא לא אדם אחד, זו מערכת עם 100 עובדים ואלפי מתנדבים, והיא חזקה גם בזכות דברים שעשה אפי. צריך לתת לאפי קרדיט על כך. את הדברים הטובים שאפי עשה אני אקח ואעצים ובנוגע להתנהלות האישית שלו - לא הייתי שם מעולם, וגם לא אהיה שם לעולם. הוא כשל ברמה האישית, אבל הוא יצר לשכה חזקה".
המרוץ לראשות הלשכה
"המתמודדים מולי מנהלים נגדי קמפיין מרושע, שהוא לא מזיז לי כלום בנשמה שלי, משום שאין לו שום בסיס. אין להם מה לתקוף ברמה האישית. זו לא הצגה. אין יום עיון, כנס או ועידה שלא שילמתי עליו מכספי, למרות שאני פטור מזה כראש מחוז; אין פעם אחת שחניתי בחניון הלשכה או שביקשתי חותמת שישלמו עבורי בחניון. אני חונה בחניה של דניאל פריש, וזה עולה לי 120 שקל ביום, ואת החניה שלי נתתי לאחד העובדים.
"אין לי שום גינוני כבוד, אני ספרטני בחיים שלי. ביום הראשון הורידו לי מגש של כריכים קטנים ופירות חתוכים, אמרתי להם 'חבר'ה קחו את זה לעובדים', ונגמר. אני לא רוצה כלום. זו ההתנהלות האישית שלי. אני עובד 20 שעות ביממה, ולא יראו אותי בבתי קפה כמעט או בחוגים הסלוניים, זה לא מעניין אותי. אני אדם פשוט, באתי מקריית שמונה, בניתי קריירה משפטית לא רעה, יש כאלה שאומרים טובה מאוד. אין ליריביי יכולת להגיד עליי ועל תפקידיי שום דבר רע, ולכן הם תוקפים את הקשר שלי עם נוה ותוקפים אותי באופן אישי.
"אני לא אסלח לעורכי הדין ציון אמיר ואילן בומבך, המתמודדים מולי על ראשות הלשכה (הבחירות ייערכו בחודש הבא - א' ל"ו) על הקמפיין הנגטיבי, הכל-כך רשעי, שהם עושים נגדי. הקמפיין הזה מנותק מהאמת העובדתית, וכולו לצורך הגאווה שלהם והרצון להיות ראש לשכה ונשיא. לא אסלח על זה לעולם.
"לא תכננתי בימי חיי להיות ראש הלשכה, אבל במובנים נקראתי לדגל כשנוה התפטר ולא יכולתי לעמוד מהצד. אין לי אגו, אין לי מניירות ואין לי גינונים, אבל יש לי דרך, ואני מאמין באהבת אדם וביושר, ולא כך נוהגים יריביי בקמפיין".
סדר יום
"אני גר בראש העין, וכמובן שיש פקקים לתל-אביב, אז אני יוצא מהבית בשש וחצי בבוקר, רבע לשבע לכל המאוחר. כל יום אני מופיע לפחות בשניים-שלושה דיונים, מסתובב בבתי המשפט השונים, הולך לבקר בבתי מעצר ובבתי סוהר. את כל שעות הבוקר שלי אני מקדיש לעולם המשפט. שעות אחה"צ מוקדשות לפעילות הציבורית בלשכת עורכי הדין.
"אני לא מגיע הביתה לפני 11 בלילה. אשתי קרייריסטית לא פחות ממני, ולכן אנחנו נפגשים בשעות האלה בבית".
מכור לעבודה
"אני מאוד אוהב את העבודה. אני מכור אליה. כשאני טס לחו"ל, אז אני יוצא בחמישי בבוקר וחוזר במוצ"ש, בגלל העבודה, בגלל סגנון החיים שלי. ביום השני של החופשה, אני כבר מתחיל להשתגע. אני מת על העבודה. אם שואלים אותי מה עדיף בעיניי - יום חופש או יום במשרד, בעבודה, בבית משפט - ברור מה התשובה שלי".
חלומות
"אני בן 60 והגשמתי את רוב חלומותיי כבר בגיל הזה. זה נשמע קצת כמו התרברבות, אבל כשגרתי במעונות הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, הייתי מסתכל על בניין של קוטג'ים צמודים שהיה ממול, וכסטודנט תפרן אמרתי לעצמי 'אני רוצה שיהיה לי פה בית'. מאוחר יותר קניתי שם בית. חלום נוסף שהיה לי זה לחזור לצפון, אז קניתי בית גם בצפון, בקיבוץ שדה נחמיה, ובסופי שבוע אני גר בצפון".
לא יודעים עליי
"אני טוען שאני אחד השפים הכי מבוזבזים בעולם. אני מכין ארוחות מדהימות. אין לי מתכונים. הכול נעשה מהרגש ומההשראה המקומית, ואני לא מגלה לאף אחד איך אני מכין את המנות. כשבבית רוצים לאכול אוכל טוב, אמיתי, אותנטי, מעניין, מרתק - זה אני.
"אני אוהב להשתמש בארטישוקים, שלדעתי זה אחד הדברים הכי טעימים שיש, ובלבבות עוף. אני עושה 'מיקסים', אני עושה מרקים טובים - אוכל סוף הדרך".
"יש לי חוש הומור מפותח, ואני צוחק הרבה"
מה מכעיס אותך?
"חוסר הוגנות".
על מה אתה מתחרט?
"אני שלם עם הדרך שעשיתי, לא מתחרט על שום דבר".
מה עלול לשבור את רוחך?
"רשעות ורעות דרך".
למי אתה מתגעגע?
"להוריי. עזבתי את הבית בגיל 14, ואחרי זה הגעתי לעיר הגדולה, ורק כשגמרתי את המלחמה האישית שלי, בבניית הקריירה וההשכלה, חזרתי לטפל בהורים שלי ולדאוג להם, אבל היו הרבה שנים שהייתי רחוק מהם".
באיזו אמונה תפלה אתה מאמין?
"כשאני רואה חתול שחור, אני מפנה את הראש. אני עושה את כל מה שצריך כדי שהוא לא ישפיע עלי".
מיהו גיבור ילדותך?
"יאנוש קורצ'ק".
מי מעורר בך השראה?
"מנחם בגין. אני זוכר את אסיפת הבחירות שלו בקריית שמונה כשהייתי ילד כאילו זה היה אתמול".
אם היית יכול להיוולד מחדש, כמי היית רוצה להיוולד?
"אני כל-כך שמח בחלקי, שהייתי רוצה להיוולד כעצמי. אני שמח על הקריירה שלי, על משפחתי ועל כל האוצרות בחיים שלי".
החולשה הכי גדולה שלך?
"לפעמים אני חושב שהעולם נטול רוע, ומסתבר לי שזה לא נכון. אני לא תמים. אני במקצוע שאני לא יכול להרשות לעצמי להיות תמים, אבל אני בא לעולם תמיד בגישה חיובית. אני לא תמיד כאן בעולם שלנו".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"ים של דברים מניעים אותי. אני רוצה לעשות את העבודה שלי בצורה טובה, אני רוצה להיות אבא שדואג לבנות שלו, בעל שדואג לבית, מקיים את הבית ומפרנס".
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"זיכוי בתיק פלילי מורכב ומסובך גורם לי את האושר הכי גדול אחרי המשפחה שלי".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"לפני שתי דקות כשדיברנו על ההורים שלי".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
החברים שלי יודעים שיש לי חוש הומור מפותח, ואני צוחק הרבה".
בעבור מה תסכן את חייך?
"אני לא ממהר לסכן את החיים שלי, אבל אם כן זה רק בשביל בני המשפחה שלי".
איזה חטא היית מבצע אם היית יודע שאתה לעולם לא תיתפס ולא תשלם שום מחיר?
"אני כל-כך פחדן שאין סיכוי שאני אבצע איזה שהוא חטא. האנשים שמתייסרים על כל דבר לא טוב שהם עושים, זה אני".
המאכל האהוב עליך?
"קציצות עם ארטישוק"
הריח האהוב עליך?
"הריח של הבית שלי בקריית שמונה, של בישולים ושל תה עם נענע וחום. ריח הילדות שלי".
הצליל האהוב עליך?
"מאז שבתי עברה לגור בפריז, השפה הצרפתית עושה לי טוב".
כיצד היית רוצה למות?
"הזקנה מפחידה אותי, אני רוצה למות צלול ובריא".
מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עו"ד?
"שלקוח שלך יורשע בגלל שבחרת קו הגנה שגוי".
אישי: אבי חימי (60), נולד בקרית שמונה ומתגורר בראש העין. נשוי לד"ר חנה חימי, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית וקרימינולוגית, ואב לשתי בנות.
מסלול מקצועי: מייסד ובעל משרד עורכי דין בתחום הפלילי.מתמחה, בין היתר, בעבירות צווארון לבן, עבירות מין, עבירות המתה, עבירות מרמה ושוחד, עבירות אלימות, עבירות רכוש ועוד. את רישיון עריכת הדין קיבל ב-1990, לאחר שהתמחה במשרדו של עו"ד צבי לידסקי, בפרקליטות מחוז מרכז ובבית משפט השלום בנתניה.
בין התיקים בהם ייצג: מייצג את רמי כהן בפרשת "ישראל ביתנו"; השיג זיכוי בפרשת "הבלרוסים" משלושה ניסיונות רצח; ייצג את השר לשעבר, הרב שלמה בניזרי, בפרשת השוחד; ייצג את ראש עיריית קריית מלאכי, מוטי מלכה, שנחשד באונס וחתם על הסדר טיעון שייחס לו הטרדות מיניות; ייצג את רב פקד ניר סומך, שהואשם ברצח, וזוכה פה אחד בבית המשפט העליון (יחד עם עו"ד יאיר גולן); ייצג את עו"ד גור פינקלשטיין, שהורשע במחוזי בניסיון רצח ובעבירות נוספות, ובהמשך זוכה בעליון מניסיון הרצח.
לשכת עורכי הדין: נבחר לאחרונה ליו"ר הזמני של לשכת עורכי הדין, במקום אפי נוה שפרש על רקע ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו; מתמודד בימים אלה במרוץ לראשות הלשכה שיוכרע בבחירות ב-18 ביוני
ועוד משהו: התמודד לראשות מועצת ראש העין, ובין השנים 1998-2003 כיהן כחבר מועצה
*** הראיון עם עו"ד אבי חמי פורסם במקור בתחילת מאי - ולאור זכייתו בבחירות ללשכת עורכי הדין אנו מפרסמים אותו שוב כעת.
