שיעור באזרחות חרדית: כך למדתי עקשנות והתרסה
האדמו"ר מקאליב שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הוא אולי המייצג הגדול של היופי והטוב בחרדיות הישראלית, ושל המתנה הכי גדולה שציבור זה ומנהיגיו נתנו ועדיין נותנים לחברה הישראלית - וזו קריאת התיגר והעמידה האיתנה מול האתוס, מול האמיתות הקולקטיביות, מול הממלכתיות, מול עמדות המיינסטרים, מול אמיתות הרוב.
מהרגע הראשון סירבו סבינו והורינו לשתף פעולה עם כור ההיתוך. מול חזון "היהודי החדש", נשארו בהלכותיהם של סביהם וסבתותיהם בארופה. כמו בני ישראל במצרים, שלא שינו את שמם, שפתם ומלבושם, נשארנו עד היום דבקים במלבושי ושמות אבותינו וחלקנו גם בשפתם. אנו מתעקשים ללמוד רק תורה. אומרים משניות במקום לעמוד דום בצפירה. ו... גם לא מתגייסים, אפילו במחיר של להיות שנואים בחברה הישראלית.
קריאת התיגר הזו, ה"אנטי" הבסיסי הזה לכל מה שישראלי וציוני, שנמצא בבסיס החרדיות הישראלית, גורם להרבה דברים מעצבנים וגרועים שצריכים (ומתחילים) לחלוף מעולמנו. אבל, לפעמים הוא מביא איתו אמת גדולה, במקומות שבהם הקולקטיב טעה. לפעמים, הוא מאזן ולפעמים הוא מתקן.
הרבי מקאליב הביא לקדמת הבמה הישראלית את זכרון השואה החרדי. השאלה שנשאלה ברחבי המדינה בתחילת ימיה - "איך הלכתם כצאן לטבח?" - מעולם לא נשאלה בבני ברק או בירושלים החרדית. בזמן שמדינת ישראל הממלכתית עדיין העדיפה להתעסק בעיקר במרד גטו ורשה ולהדחיק את כל השאר, כתב הרב אנציקלופדיה עם תיעוד של אלפי סיפורים על גבורה ושל קיום מצוות בתנאים הכי קשים וכן מעשים "קטנים" של חסד ועזרה לזולת בגטאות ובמחנות ההשמדה.
הנה לנו זכרון שואה אלטרנטיבי ואמיתי, שהפך אחרי הרבה שנים להיות המיינסטרים או לפחות חלק מהמיינסטרים ומהממלכתיות.
ואיזה יופי יש בחינוך הזה לילדים. ב"אנטי" הזה. בעקשנות הזו. הייחודיות הזו מול כל השאר. איך היינו ילדות בנות 12 בבית יעקב, בחורב ברמת גן, נוסעות עם כל החילונים בקו 34 בחצאיות ארוכות ובגרביים ובשרוולים ארוכים בשיא החום של הקיץ. נערות בנות 16 בלוסטיג ברמת חן, חוצות עם הלבוש המוזר הזה את בית הספר בליך.
אם יש בי משהו שמאפשר לי לשחות נגד הזרם של דעת הרוב ולא משנה איזה רוב - הישראלי, החרדי העולמי, זו הצורה הזו שבה גדלתי. חלק ממיעוט מתריס.
הרבה דברים בלעומתיות החרדית הזו אינם הוגנים או צודקים. והם לא טובים. לפעמים הנפגעים שלה זה החרדים עצמם (למשל, לימודי ליב"ה). לפעמים זה לא הוגן מול שאר החברה (למשל, גיוס). אבל גם שם יש טוב.
בהתעקשותם להישאר צמודים לגמרא ולא ללבוש מדים הם מהווים מודל לגבריות אחרת, שכל כך חסרה לנו בישראל. מזכירים לכולנו שאנחנו חייבים לייחל ולפעול לכך שלא לנצח נחייה על חרבנו. ביחס האמביוולנטי שלהם לעולם התעסוקה ובנכונות שלהם לחיות חיים של הסתפקות במועט, הם מזכירים לכולנו שתרבות הצריכה המערבית היא לא משהו שחייבים לטבוע בתוכו.
ומעל לכול - הם מהווים דוגמה לכל מי שערכיו ועמדותיו שונים כרגע מדעת הרוב, איך להילחם על הערכים שלך. איך לעמוד איתן, איך להתנגד, איך להיות נכון לשלם מחיר ואיך אפשר לעשות את זה, לפעמים, אפילו בנועם ובחיוך.
זקן האדמו"רים רבי מנחם מנדל טאוב מקאליב, זכר צדיק לברכה, גיבור ומנהיג. זכרו יגן עלינו.
הכותבת היא יו"רית תנועת עיר ואם לקידום נשים חרדיות
