לא מעט אסונות טיסה התרחשו בשנות ה-70 של המאה שעברה בארה"ב, והסיבה לכך הייתה נעוצה דווקא במגדלי הפיקוח, וליתר דיוק - בפקחי הטיסה. הם הושלכו אל עולם תעסוקתי חדש, שנוצר עם ההתפתחות המואצת של התעופה המסחרית, ונשחקו במהירות.
מחקר שנעשה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון ותוצאותיו פורסמו ב-1973, העלה ממצא מדהים: ככל שפקחי הטיסה היו חזקים ובריאים יותר בגופם ובנפשם, כך הם סבלו מרמות גבוהות יותר של שחיקה.
הגילוי הזה הוסבר בכך שדווקא הפקחים בעלי המוטיבציה והרצון להצליח, היו גם אלה שניסו לגשר על הפער בין סביבת העבודה שהשתנתה במהירות ליכולת האנושית המוגבלת. לכן הם היו הראשונים שנפגעו. שחיקה היא התוצאה של אי ההתאמה ההולך וגובר בין האדם לסביבת העבודה שלו בעידן של שינוי.
התוצאה היא הופעה של "תשישות מנטלית". התשישות הזאת, המחייבת את האדם לנקוט אסטרטגיה הישרדותית של שימור משאבים, מיתרגמת לריחוק וניתוק, במקביל לאובדן האמונה בארגון שבו הוא עובד.
עובד שחוק סובל מפגיעה בתפקודים קוגניטיביים ומנטליים (למשל ריכוז, זיכרון, אמפתיה) החיוניים לביצוע עבודתו. הוא גם מועד יותר לסבול מהתמכרות, מדיכאון ומאובדנות. איש צוות שחוק טועה יותר ואמפתי פחות, ולכן לא יכול לספק טיפול בטוח ואיכותי, וגם לא מפגש אנושי ושירותי.
בשני העשורים האחרונים עוברת הרפואה המערבית את אחד השינויים המשמעותיים בתולדותיה - המפגש עם העולם הדיגיטלי החדש הגורר תזוזות עומק בדרישות ממערכת הבריאות ומהמטפלים העובדים בה. סקר השחיקה הלאומי שערך משרד הבריאות בשנים האחרונות בקרב 42 אלף עובדים במערכת הדגים את ממדי המצוקה: ציון השחיקה הממוצע של כלל העובדים גבוה מאוד, והשחוקים ביותר הם המתמחים והסטאז'רים. הסקר הוכיח שבישראל, כמו בשאר העולם, ממדי הפגיעה של עובדי מערכות הבריאות משחיקה היא מגיפה שמאיימת על עצם היכולת של ארגוני הבריאות לספק לחברה שירותי בריאות בטוחים, איכותיים ואחראיים.
אין ספק שמערכת הבריאות בישראל זקוקה להשקעה תקציבית. אבל חשוב שההשקעה תופנה לא לניסיון נואש לתחזק את הקיים, אלא ליצירה של סביבת עבודה וטיפול שונה - סביבה עשירה בטכנולוגיה, שמטרתה העיקרית היא לפנות את המטפלים למפגש אנושי ומיטיב עם המטופל. סביבה שבה איש הרפואה נתפס כמקור ליזמות וחדשנות, ושותף בעיצוב סביבת העבודה שלו.
הפיכת מערכת הבריאות הנוכחית לסביבה כזאת דורשת בראש ובראשונה הנהגה המבינה את אתגרי התקופה ואת הצורך בשינויים מהותיים; הנהגה המובילה תמורה מתוך הכרה בגודל השעה: המשבר וההזדמנות.
■■■ הכותב הוא פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש גהה וחוקר ומרצה בתחום השחיקה
