רג’אי סנדוקה / צילום: איל יצהר
לא כל אחד יכול להתגאות בכך שהוא ממשיך מסורת משפחתית בת 120 שנה, כזו שתושביה המוסלמים של בירת ישראל מייחלים לה כל ערב, כדי לציין את תום הצום היומי.
לכתבות נוספות בפרויקט:
● האיש שאחראי על הדמוקרטיה: "מקצוע האזרחות צריך להיות יותר משמעותי"
● האיש שמנהל את חשבון העו"ש של המדינה: איפה הכסף? במערכת המרכב"ה של האוצר
● האחראית על מדיניות החיסונים: "מותר לנו לנקוט בצעדים קיצוניים נגד מי שלא מחסן"
● האיש שאחראי על ההיסטוריה הישראלית: יש דברים שעלולים לא להיחשף לעולמים
● האיש עם האצבע על השאלטר: "אין מפסק אחד לכל קווי החשמל"
רג'אי סנדוקה, תושב העיר, הוא בן למשפחה שנטועה בירושלים כבר מספר דורות. הטורקים הם אלה שהטילו ב-1899 על סב המשפחה את מלאכת הירי בתותח הרמדאן, כפי שעשו בערים רבות באימפריה שלהם. תפקיד התותח לציין את שעת פתיחת הצום עם הזריחה ואת סיומו כשהשמש שוקעת.
בטרם ימי הסלולר והתקשורת האלקטרונית, סיפק התותח את האות המיוחל. בימינו הירי בתותח סמלי, וירושלים נותרה היא אחת הערים היחידות בעולם שמקפידה על המנהכ.
במהלך שנות ה-60 הועבר התותח הטורקי למוזיאון המוסלמי על הר הבית והוחלף בתותח בריטי. רג'אי, שחקן במקצועו בתיאטרון אל חכוואתי במזרח העיר, רשם גם הופעה באחד מפרקי פאודה בעונה הראשונה.
הוא משלים הכנסה כאופה, אבל לקראת הרמדאן מתפנה מכל עיסוקיו, למשימת הירי בתותח. טוב, לא בדיוק ירי. לפני 30 שנה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, אסרה המשטרה על השימוש בחומר הנפץ הרועם ששימש לירי המהדהד, ואף עצרה את רג'אי ואחיו עם חומר הנפץ כשהיו בדרכם להפעיל את התותח.
הם שוחררו והמשפחה נאלצה לעבור לירי זיקוקים. לתותח הוותיק, שמוצב בבית הקברות ברחוב סלאח א-דין, מצמידים מאז משגר זיקוקים ואת אלה מדליק רג'אי במצית פשוטה. "אתה לא דואג שהמצית לא תפעל", אני שואל אותו. "יש לי עשר בכיס למקרה כזה וגם גפרורים", הוא משיב.
רג'אי מספר כי לפני כמה שנים המצית הכזיבה והוא רץ במהירות לאוטו, מצא גפרורים ואיחר רק בחצי דקה. המשטרה מעניקה לו ליווי ואבטחה, ובעת הירי עצמו איש לא מתקרב אליו. ראשי העיר לדורותיהם מטדי קולק ועד משה ליאון כיום, באים להתפעם מהירי ובעיקר להצטלם לידו והעיריה היא זו שמממנת את הזיקוקים, תיפעול המשגר ואת כל האופרציה.