ניו יורק. רוב האמריקאים בסדר עם השיטה / צילום: shutterstock
פערים כלכליים משמעותיים בין רובדי האוכלוסייה הם עובדת חיים בארה"ב, ורוב האמריקאים חיים בשלום עם עובדה זו. אחרי הכול, אי-שוויון כלכלי מונח בבסיס השיטה הקפיטליסטית ומבדיל בינה לבין הקומוניזם הצרוף, שבו כל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו (או כך זה היה בתיאוריה במשטרים הקומוניסטיים, שכמעט כולם נכחדו מהעולם). האמריקאים מוכנים להשלים עם העובדה שהדשא של השכן ירוק יותר מפני שהם שואפים לשבת על דשא כזה ביום מן הימים. השאיפה הזו מניעה את המשק האמריקאי זה דורות.
ובכל זאת, בשנים האחרונות התרחבו הפערים הכלכליים בארה"ב עד כדי כך שאפילו האמריקאים, שהורגלו - והתרגלו - לראות בהם סממן הכרחי של הסדר הסוציו-כלכלי בארצם, מתחילים להרגיש שבאו מים עד נפש. על פי דוח של המכון למדיניות כלכלית (Economic Policy Institute) מ-2018, השכר הממוצע של מנכ"ל ב-2016 היה גדול פי 271 מהשכר הממוצע של העובד האמריקאי (כמעט 58 אלף דולר בשנה). בין 1978 ל-2018, עלה שכר העובדים בארה"ב ב-11.2% בהתאמה לאינפלציה. שכר המנכ"לים באותה תקופה זינק ב-937%.
ולדברי "פורבס" ממאי אשתקד, בשנות ה-50, שכרו של מנכ"ל "טיפוסי" - כך לפי הגדרת המגזין - היה גדול פי 20 משכר העובדים בחברה של אותו מנהל. ב-2017, שכר מנכ"ל בחברות המנויות במדד 500 S&P היה גדול פי 361 בממוצע מזה של העובדים בחברות אלה.
מחקר חדש של פדרל ריזרב בודק היבט אחר של הפער הגדל בין העשירונים העליונים לתחתונים. המחקר לא מדד את הפער בתקבולים בין מנהלים לעובדים אלא את הפער בבעלות על נכסים בין הרבדים העשרוניים בחברה האמריקאית. המחקר נחשף בראשונה בטור של הכלכלן רוברט סמואלסון ב"וושינגטון פוסט", שפורסם אתמול (ב').
על פי הערכת ה'פד', שווי כל הנכסים בבעלות הציבור האמריקאי ב-2018 היה 114 טריליון דולר, לרבות בתים ונכסי דלא ניידי אחרים בשווי 26 טריליון דולר, חשבונות פנסיה בשווי 26 טריליון דולר, מניות תאגידיות ואג"ח מוניציפליות בשווי 22 טריליון דולר, ומוצרים בני קיימא (כלי-רכב, רהיטים, מכשירים חשמליים וכו') בשווי שישה טריליון דולר. שווי החובות (בעיקר משכנתאות ואשראי לצרכנים) מסתכם בכ-15 טריליון דולר. שווי כל הנכסים נטו בידי הציבור בארה"ב מסתכם אפוא בכ-100 טריליון דולר.
הנתונים שהעלה המחקר צפויים אך עדיין מדהימים. למשל: שווי הנכסים (נטו) בידי העשירון העליון בארה"ב ב-2018 היה 70% משווי הנכסים של כל משקי הבית בארה"ב (בהשוואה ל-61% ב-1989, השנה הראשונה שבה ערך ה'פד' מחקר כזה). ובפילוח נוסף: המאיון העליון החזיק בידיו אשתקד נכסים ששוויים היה 31% משווי כל הנכסים שבידי הציבור האמריקאי (בהשוואה ל-24% ב-1989).
לעומת זאת, שווי הנכסים שבידי משקי הבית בחמשת העשירונים התחתונים הידרדר מ-4% משווי כל הנכסים ב-1989 ל-1% ב-2018. שווי הנכסים של חמשת העשירונים התחתונים (בעיקר בתים) היה 6.8 טריליון דולר אשתקד, אך החובות של בעלי הנכסים בפלח אוכלוסייה זה (בעיקר משכנתאות) הסתכמו ב-5.6 טריליון דולר. השווי נטו של נכסי חמשת העשורים התחתונים היה, אפוא, 1.2 טריליון דולר (כזכור: מתוך שווי נטו של 100 טריליון דולר של כלל הנכסים בידי האמריקאים).
המפסידים הגדולים ביותר ב-30 השנים שחלפו, לפי המחקר, היו בני מעמד הביניים, בערך מהרבדים העליונים של העשירון החמישי עד התשיעי, על פי קביעת עורכי המחקר. שווי נכסיהם ירד מ-35% מכלל הנכסים ב-1989 ל-29% אשתקד.
סמואלסון טוען, כי אי-השוויון הכלכלי בארה"ב עשוי להיות הסוגיה המרכזית במערכת הבחירות לנשיאות ב-2020, כמובן אחרי אישיותו, התנהלותו וקווי המדיניות של דונלד טראמפ. לדבריו, טמונה בכך סכנה מסוימת - הנטיה להאשים את העשירים ואת עשירי-העל בכל חוליי החברה, בכל מה שמעצבן אותנו.
"האמת היא, שעדיין איננו מבינים לגמרי את הזינוק בממדי אי-השוויון הכלכלי בשלושת העשורים שחלפו", הוא כותב. "הפופוליסטים יתפתו להטיל את האשם על תאוות-הבצע, אבל ההסבר הזה אינו משביע רצון, כי תאוות-הבצע אינה תופעה חדשה".
אין כמעט ספק, אומר סמואלסון, שבמוקדם או במאוחר יועלו המסים על העשירים. שם, אחרי הכול, נמצא הכסף; העשירים הם שקצרו את הרווחים הגדולים ביותר. השאלה היא האם יהיה אפשר לעשות זאת באופן שלא יחליש את התמריצים להשקעות ולנטילת סיכונים? האם יהיה ניתן לעשות זאת באופן שרוב האנשים יגדירו אותו כסביר, ולא כתרגיל לנקמנות פוליטית וכלכלית?