קסדה לטייסי מסוקים של אלביט מערכות / צילום: אלביט מערכות
בשנה שעברה עמד להיחתם בארה"ב הסכם חריג בין הפנטגון לגוגל. ענקית הטכנולוגיה היתה אמורה לפתח למשרד ההגנה יכולות בינה מלאכותית, שיסייעו לו לפענח תצלומי מל"טים (מטוסים ללא טייס). החוזה בין הצדדים הופסק בעקבות מחאת עובדי גוגל.
בנוסף לשאלות שעולות לגבי התערבות העובדים בעסקי החברה, עולה שאלה נוספת - למה הפנטגון, על שלל תקציביו, צריך לרכוש טכנולוגיה כזאת מחברה עסקית? התשובה לשאלה היא: 81 מיליארד דולר. זהו היקף ההשקעה של גוגל על מחקר ופיתוח ב-2013-2018.
תקציב המו"פ של גוגל הוא רק דוגמה. חמש ענקיות הטכנולוגיה (אפל, מיקרוסופט, גוגל, אמזון ופייסבוק) השקיעו ביחד באותן שנים סכום עתק של 304 מיליארד דולר על מחקר ופיתוח.
התפתחות תעשיית ההייטק העולמית, ובמיוחד בשנים האחרונות, עירערה את האיזון שהיה בין השקעות מו"פ של המגזר העסקי לאלו של גופי ביטחון. מחקר שנערך בעבור הקונגרס האמריקאי העלה כי ההוצאות הפדרליות על מו"פ מהוות כ-30% מההוצאות על מו"פ בארה"ב, לעומת 70% של המגזר העסקי. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 המצב היה הפוך.
השינויים במו"פ באים במקביל למציאות, שבה צבאות וכוחות ביטחון אחרים מנסים לשמור על עליונות טכנולוגית, בעידן של שינויים טכנולוגיים מהירים, שהופכים כלי נשק שעד לא מזמן אפשר היה רק לדמיין אותם, לזולים ונגישים. כך הם מוצאים את דרכם בקלות לא רק למדינות לוחמניות כמו איראן, אלא גם לארגוני טרור ומיליציות חצי-צבאיות.
התופעות האלה לא פסחו על ישראל, ועולה השאלה איזה מאמצים נעשים כדי לשמר את עליונותה הטכנולוגית? פנינו לבכירי התעשיות הביטחוניות, לפרופסורים ולקצינים בכירים, שהיו בצמתי קבלת ההחלטות בעשורים האחרונים, בניסיון ללמוד כיצד משמרים את היתרון של ישראל.
"אחד הדברים שמאפיינים את תפיסת הביטחון של ישראל זה שהיא צריכה להיות מוכנה לכול - גם לאיום קלאסי של מדינות, גם לאיום של סמי-מדינות ושל טרור, גם לאיום על הגבולות ועל ישראלים וכן - גם לאיום של טרוריסטים שאוחזים בטכנולוגיות שהם קונים בשוק החופשי", אומר לגלובס תא"ל (במיל') פרופ' יעקב נגל, ששימש מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), והיה אחראי מטעם ישראל על הסכם הסיוע מארצות הברית.
האתגר הגדול, מסביר נגל, "הוא שהחלק שהולך לביטחון מהתמ"ג הולך וקטן, בעוד שחלק האיומים הולך וגדל. התשובה לכך היא שישראל לא חייבת לפתח את כל הטכנולוגיות לבדה, אלא יכולה להשתמש בטכנולוגיות קיימות".
כדוגמה, מציין נגל את תחום הקוואנטום - השלב ההתפתחותי הבא של המחשוב, שאם וכאשר יבשיל יוכל להזניק את היכולות המדעיות, ואיתן הצבאיות, בדרכים שחלקן עדיין בלתי נתפסות. "קיים ויכוח אם ישראל צריכה להיכנס לתחום המחשוב הקוואנטי. לא בהכרח. עובדה שאנחנו לא מפתחים מטוס קרב, ולא חסרים לנו מטוסים. במחשב קוואנטי השאלה בסוף תהיה האם ימכרו לי או לא, אחרת אני צריך לפתח אותו בעצמי. זו שאלה מעניינת שאני עדיין לא יודע את התשובה עליה. קח למשל את נושא מחשבי העל (שבעבר ישראל סורבה מלקבל, א.ב). מבלי להיכנס לדברים מסווגים, ישראל הסתדרה".
לדברי אלוף (במיל') פרופ' יצחק בן ישראל, לשעבר ראש מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון). "IBM השקיעה בקוואנטום כבר לפני 30-40 שנה כשרק יודעי סוד ידעו מה המילה הזאת אומרת, אבל זה היה תמיד רק במספר חברות מאוד מצומצם... עדיין, היקף המחקר והפיתוח הכולל קטן מאוד בחברות לעומת מה שעושות ממשלות".
ומה עם חברות כמו אמזון שמשקיעות עוד ועוד במו"פ?
"זה שונה. אמזון מנסה לבנות המון שנים רחפנים להובלת משלוחים ממקום למקום. מה הבעיה לעשות את זה? אם היית נותן את זה היום למפא"ת, תוך שנה זה היה מוכן. החברות האלו משקיעות אחוז קטן מהכסף שלהן על מו"פ. אם היא משקיעה 3%-4% מהתקציב שלה זה נחשב יוצא דופן. מדינת ישראל כמדינה משקיעה 4.5% מהתמ"ג שלה על מו"פ".
השוק הפרטי מגיע באיחור לחידושים
הטענה של בן ישראל היא לא נקודתית לישראל או למאה הנוכחית, אלא רחבה הרבה יותר. בראיון ל"גלובס" באוגוסט אשתקד, טען בן ישראל כי "מאז המהפכה התעשייתית, ההיסטוריה מראה שהכסף הגדול תמיד מגיע מהממשלה. בשלב מסוים המחיר נעשה נמוך מספיק כדי שגם התעשייה תוכל להיעזר בטכנולוגיה הזו... כך המטוס הראשון נבנה לצבא ארה"ב, כמו גם המחשב הראשון ואפילו ה-GPS התחיל כמערכת צבאית. בטכנולוגיות האלה הושקעו בתחילת הדרך סכומים אדירים, ולא על ידי השוק הפרטי, שבכלל לא חשב שיש צורך בהם. השוק מתעורר רק כשהטכנולוגיה מתחילה לחדור, וזה בסדר גמור".
עם זאת, גם בן ישראל מודה שיש סדקים בתפיסה הזאת. "יש התחלות של דברים באותם התחומים שבהם ההשקעה הנדרשת לא גדולה - זה בעיקר בתחום המחשב. לא בניית מחשבים - אלא פיתוח למחשבים. כשמדובר על כתיבת אלגוריתמים, למשל בעולם הבינה המלאכותית, שבהן אתה לא בונה תשתית מהיסוד, יכול להיות שהסדר הנוכחי מתערער לאט-לאט", הוא אומר.
דוגמה נוספת שמביא בן ישראל מגיעה מתחום הסייבר. "מתי התחילו המדינות המובילות בעולם לפעול בתחום? בשנות ה-80. מתי זה נהפך למשהו אזרחי? בסביבות 2010. יש פה הפרש של 30 שנה שבהם פעלו במחשכים. האינטרנט פרץ לעולם ב-1992, אבל שורשו במערכת קודמת, ששורשה במערכת קודמת, שהתחלה שלה בדרפנט בסוף שנות ה-60. המחשב הראשון נבנה על ידי צבא ארה"ב ב-1946. היום הצבא כבר לא מפתח מחשבים, אלא רוכש אותם.
"במקביל עובדים בכל העולם על הפתרונות פורצי הדרך הבאים, את חלקם אני מכיר אבל אי-אפשר לספר עליהם כי הם מסובכים מדי, מעורפלים מדי ולא ברורים עדיין לשוק המסחרי. וזה בדיוק מה שהופך אותם לסוג הדברים שעובדים עליהם, כמו תמיד, במשרדי הביטחון", אומר בן ישראל.
בן ישראל מדגים את הדינמיקה של שיתוף הפעולה בין המגזר העסקי למגזר הממשלתי באמצעות קסדות הטייסים של אלביט: "הצבא מחליט מה הוא רוצה, פונה לאלביט ואומר - ‘אני רוצה שתפתחו לי כוונת לקסדה של הטייס, כדי שהטייס יזיז את הראש שלו ימינה או שמאלה היא כבר תופיע לו על המשקף. הצבא, בשילוב עם משרד הביטחון קובע את הצורך, מממן את הפרויקט ושולח כל הזמן קציני פרויקט שידאגו לו. עם השתנות הצרכים המבצעיים או הטכנולוגיה - הם מוודאים שתהיה כל הזמן התאמה לצורך שנקבע. לכן זה נקרא פיתוח של הצבא, לא בגלל שהמעבדה נמצאת בצבא.
"חללית בראשית היא דוגמה מצוינת ליישום אזרחי שהגיע עשרות שנים לאחר שהחל כפרויקט צבאי. עד לפני פחות מעשר שנים, העיסוק בחלל בעולם היה 99% של ממשלות. היום מסתובבים בחלל ננו-לוויינים שנבנו בבתי ספר תיכון בארץ".
יכולות שאי אפשר לקנות בחו"ל
ההוצאות על מו"פ בארה"ב בתחומים אזרחיים כמו מדע, חקלאות ובעיקר בריאות, עלו בקצב מהיר יותר מההוצאות על מו"פ ביטחוני. בישראל אין נתונים על הוצאות המו"פ הביטחוני, משום שתקציבה של מפא"ת אינו גלוי. עם זאת, על פי דו"ח לוקר מדובר בכ-700 מיליון שקל בשנה. בנוסף, ייתכן שנתון זה אינו מדויק - דוח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר 2018 קובע כי במפא"ת לא יודעים באמת מה קורה עם הכסף הרב שזורם אליהם. כדאי לזכור בהקשר של הוצאות הפיתוח, כי שכר חיילי החובה הוא זניח ואם היה צריך לשלם שכר של מתכנתים - הוצאות המו"פ היו גבוהות הרבה יותר.
אם יש במפא"ת אווירה של צ'ק פתוח, אפשר להבינה בין השאר גם לאור דבריו של אלוף (במיל') יעקב עמידרור, שכיהן בין היתר כראש המטה לביטחון לאומי, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מזכיר צבאי לשר הביטחון וכיום משמש עמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.
"חלק מהיכולות של ישראל להתמודד עם המציאות המורכבת שלה מותנה ביכולות מאוד ספציפיות שאי אפשר לקנות אותן בעולם", מסביר עמידרור, "הרעיון הוא שאם אתה לא מסוגל לייצר לבד, אז לאף אחד אין אינטרס לתת לך - גם לא תמורת כסף. אבל אם אתה יודע לייצר, אז פתאום כבר יש אינטרס לתת לך, כדי שלא תתחרה. לכן, בגלל שזה עניין אסטרטגי, אסור למדוד את זה כלכלית".
אבל מה בדבר יכולות שכדי לפתחן לא נדרשות השקעות עתק, כמו בתחום האלגוריתמים לבינה מלאכותית או סייבר?
"התחום הכי בולט הוא הסייבר, שם לא צריך שום מתקן משוכלל. שני חבר'ה שיושבים במחסן, עם מחשבים טובים - יגיעו להישגים גדולים. כל טכנולוגיה שלא מצריכה חומרה גדולה וכבדה יכולה להגיע בדרך זו אחרת לארגוני הטרור.
"את מערכת הביטחון צריכות להנחות גישות, שהיו נכונות גם בעבר אבל הפעם צריך להיות יותר חריף איתן וגם יותר רגיש. זה אומר מודיעין טוב, שייתן לך התרעה על התחלה של שינויי יכולת בצד השני. השינויים בתחום הזה יכולים להיות כל כך מהירים ומוזרים כך שאם אתה לא עומד על קצה הרגליים האחוריות שלך כל הזמן, אתה עלול לפקשש".
לדברי תא"ל (במיל') פנחס בוכריס, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון ומפקד יחידה 8200 והיום בקרן ההון סיכון State of Mind Ventures, "המדינה חייבת להוביל את ההשקעה בתשתיות טכנולוגיות בדגש על תחום החומרה.
"בתחרות מול ענקיות הטכנולוגיה, השכר הוא רק פרמטר אחד, אבל אנשים אוהבים את האתגר הטכנולוגי הרבה יותר מאת השכר ואת התנאים. האתגר שאתה נותן להם הוא הרכיב המשמעותי בשמירה על היתרון הטכנולוגי של מדינת ישראל".
עם זאת, בוכריס לא חוסך ביקורת מהמערכת: "הדור החמישי (5G) זו תקלה חמורה של ממשלת ישראל. אם בדורות התקשורת הקודמים, ברגע שניתנו תדרים, חברות התקשורת השקיעו המון כסף בתשתיות כדי לספק את השירות, כיום אחרי הרפורמה בשוק התקשורת הסלולרית השאירה את חברות התקשרות עם רמת רווחיות שאינה מאפשרת להן להשקיע בתשתיות הדור החמישי. במצב כזה ולאור המורכבות הביטחונית הכרוכה בנושא, האם המדינה תשקיע ותספק את השרות הזה".
סיכונים שחברות מסחריות לא לוקחות
עו"ד חיים גלפנד, שותף בפירמת עוה"ד שבלת ושות' וראש מחלקת ביטחון וביטחון פנים במשרד, מלווה עסקאות בעולם ההייטק ומכיר מקרוב את שני העולמות - מחד את התעשיות הביטחוניות ומאידך את עולם ההייטק האזרחי וההון סיכון.
לדבריו, "היכולת העודפת של מדינות להשקיע בטכנולוגיות חדשות לא נובע רק מסכומי הכסף, אלא גם מהמוכנות לקחת סיכון שלא תמצא בעולם התאגידי ואפילו לא בקרנות ההון סיכון".
גלפנד מסביר: "ממשלות יכולות להחליט להשקיע גם כשאין היתכנות כלכלית ולכן הם יכולים ללכת על דברים ראשוניים, שאף אחד אפילו לא יודע להגדיר אותם ביום הראשון. זאת, לעומת חברות טכנולוגיה שיתקשו להתמיד לאורך זמן אם הן לא רואות מהר איפה השורה התחתונה וכמה כסף הן יכולות להרוויח.
"לעומת החברות, קרנות הון סיכון אולי כן יודעות לקחת סיכון, אבל בהרבה מקרים אין להן יכולת ניהולית. כשקרן הון סיכון מממנת סטארט-אפ היא אומרת להם ‘תעשו מה שאתם חושבים'. לעומת זאת, המדינה, עם מערכת כמו מפא"ת יודעת להגיד מה היא רוצה, יודעת להיות שותפה ולכוון ולנהל".
וזה לא הכול - לדעת גלפנד, שתי פריבילגיות חשובות של המדינה הן היכולת להשקיע סכומים גדולים פעם אחר פעם בפרויקטים שנכשלו, והיכולת לקחת את הסיכונים המשפטיים שגופים פרטיים לא יכולים.
גלפנד, שלדבריו לווה את פרויקט כיפת ברזל מהפן המשפטי, מסביר שהמדינה יכולה במקרה הצורך "להוציא לשוק" גם פרויקטים שעובדים רק ב-80%, במטרה לשפר אותם תוך כדי התקדמות - "משהו שאתה לא יכול לעשות בשוק האזרחי, מחשש לתביעה".
הוא מסביר כי יכולת זו "חשובה בעיקר במיוחד בתחום הסייבר, שם יש דברים שהם גבוליים מבחינה חוקית. מדינה אומרת ‘אני רוצה את זה', וחברה יכולה לפתח בידיעה שמי שמפעיל את זה בסוף היא המדינה, כך שהיא לא צריכה לחשוב עד הסוף האם התקיפה היא חוקית".
והתקציבים של התאגידים הגדולים לא מהווים תחרות?
"לתאגידים קשה להתחיל מאפס ולהחליט על התוצאה הסופית שהם רוצים לקבל. אפל לא יכולה היום לבוא להגיד: ‘כך אני רוצה שאייפון 15 ייראה ושיהיה שונה לחלוטין, לא רק יכלול שיפורים'. היא משפרת את המצלמה או כל רכיב כזה או אחר וכשמצטברים לה מספיק חלקים שונים אז היא אומרת טוב נחבר את זה ונעשה מערכת חדשה".
עדיין צריכים חיילים שמתלכלכים בשטח
בכיר נוסף שציין את תחום תשתית התקשורת הוא אל"מ (במיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני בעברו, וכיום מנהל תוכניות המחקר של ה-INSS, המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב.
סיבוני מבקש להוריד את הציפיות מהטכנולוגיה לקרקע המציאות ולחדד את ההבדל בין שדה הקרב העתידי לבין המקום שבו הטכנולוגיה מסייעת לשדה הקרב העכשווי. "עידן מלחמות הכפתורים עדיין רחוק ולא נראה בעתיד הנראה לעין למרות ההתפתחות בסייבר", הוא אומר, "מאסת ההשקעות צריכה להישאר עדיין בתחום הלחימה הקלאסית הקינטית (תקיפה באמצעים כמו פצצות - א"ב) המעצבנת המלוכלכת והקשה. אין לזה תחליף. רוצים להתחמק מזה ורוצים פטנטים כדי לא ללכלך את הידיים, אבל אין לזה סיכוי בעתיד הנראה לעין".
היכן כן צריך להשקיע?
"בכל טכנולוגיה שמשרתת את הלוחמה הקינטית - בענן ובתשתיות תקשורת. העברת מידע בנפחים גדולים ובקצב גבוה הם קריטיות לעולם הקינטי. בעולם הזה צריך להפעיל מערך אמצעים ולסגור מעגלים בקצב מהיר והכל תלוי במידע. שם הייתי משקיע ופחות בפטנטים שיוכלו לחסל אויבים באמצעות מניפולציות של מידע. בסוף, השפה הכי ברורה במזרח התיכון היא חומר נפץ וקליעי 5.56 ו-7.62", אומר סיבוני.
