קליידסקופ / צילום רחפן: ערן לויטה
ביום שישי האחרון התרכזו מאות מתושבי טבעון; ילדים, צעירים ומבוגרים, ברחבת האנדרטה שצמודה למרכז ההנצחה המקומי לשירה משותפת של השיר "רקמה אנושית חיה". מצד אחד למקהלה ניצבת אנדרטת הברזל לזכר חללי מערכות ישראל (שיצרו יחיאל ערד ודוד פולוס) ומהצד השני מבנה ייחודי של כיפה גאודזית המכונה "הקלידוסקופ" ששוקל 1.7 טון ובנוי ממוטות ברזל, ברגים ועשרות קילוגרמים של חוטי כותנה שנרקמו במשולשים של הכיפה. 116 משולשים נשארו ריקים ולא רקומים - לזכר בני ובנות טבעון הנופלים.
על פניו היה זה אירוע קהילתי שדומה לאירועים נוספים שמתקיימים ברחבי הארץ לקראת יום הזיכרון, אלא שהסיפור של טבעון מתגלגל אחורה ומספר סיפור אחר, על הקשר בין שכול, זיכרון והנצחה ובין עולם האמנות והתרבות בישראל שנדמה מצד אחד כרחוקים זה מזה, כמו המרחק בין החיים והמוות, ומצד שני קרובים ומשתלבים זה בזה, גם כן כמו החיים והמוות.
זה שלוש שנים שמתקיים בטבעון פסטיבל שייח' אבריק, פסטיבל תרבות אזרחי שמתפרש על המרחב של טבעון ופאתי היישוב. האחרון התקיים בחודש שעבר במשך ארבעה ימים ואחד ממוקדיו היה מרכז ההנצחה המקומי, כמדי שנה. שם יצרו הזוג אורי אפלבוים וטליה אורבך בסיוע של מאות פעילים בהפקת הפסטיבל את הקלידוסקופ כמיצב אמנות, שבימי הפסטיבל כלל גם קרוסלה גדולה ומי שהסתובב בה חש בתוך קלידוסקופ ענק, מכאן שמו.
מרכז ההנצחה של טבעון פועל במודל עצמאי ייחודי: הוא נוסד באופן עצמאי על ידי משפחות שכולות בטבעון בשנת 1987 והפך במרוצת השנים לכיכר העיר ולמוסד לתרבות ואמנות. זה גם המודל הכלכלי של הכנסותיו: גלריה לתערוכות אמנות של אמנים כמו אלי שמיר, אורית חופשי, עדי נס ואחרים לצד פעילות תרבות כמו מפגשים עם סופרים בספרייה ועוד. אלה מושכים קהל למקום לאורך השנה.
בתום ימי הפסטיבל ורגע לפני שהתקיימה מסיבת פירוק הכיפה הגאודזית המפוארת (במהלך ימי הפסטיבל 2,000 מבקרים רקמו את המשולשים בה), עלה רצון להשאיר אותה ביישוב. אלא שבמיקומה הנוכחי, היכן שיתקיים טקס יום הזיכרון, היה זה בלתי אפשרי. בשיתוף ראש המועצה ובהסכמת המשפחות השכולות הוחלט להעביר את הכיפה לצד השני של הרחבה בעזרת מנוף.
התגלגלות אירועים הובילה את אפלבוים למדבר שם נפגש עם איילת מוסינזון, יזמית ה"ונטילטור" שמנחה ומעבדת מוזיקלית אירועי שירה המוניים ועלה רעיון לקיים בקלידוסקופ אירוע שיתחבר לאירועי יום הזיכרון ולמרכז ההנצחה. גם כאן נדרשה הסכמה של המשפחות השכולות, אפלבוים מספר שהייתה זאת פגישה עוצמתית שבסופה הסכימו פה אחד לקיים אירוע שירה בין יום השואה ליום הזיכרון.
"הייתה הרבה מיסטיקה סביב הסיפור הזה", מספר אפלבוים, "החלטנו לשיר את השיר רקמה אנושית ואז גילינו שמוטי המר, כותב המילים, היה תושב טבעון כשכתב אותם. גם המבנה עצמו הוא מטאפורה, זאת הקונסטרוקציה החזקה ביותר שהאדם יכול לבנות ואין בה היררכיה, אלא אוסף של ברגים, צמתים וגשרים שביחד יכולים לשאת משקל רב. זה דימוי לחברה בריאה. עוד גילינו שבאופן טבעי נותרו 116 משולשים ריקים בקלידוסקופ כמספר הנופלים בטבעון. פחדנו שלאירוע יגיע קהל מצומצם ולא מגוון אבל הגיעו מאות אנשים מכל הגוונים של טבעון, גם פוליטית, והאירוע עלה על כל הציפיות".
גם בשנה שעברה יצרו אפלבוים ואורבך מיצב ברחבת האנדרטה לזכר הנופלים, אז הייתה זאת עיר מקרטון שפורקה בתום ימי הפסטיבל והתייחסה לארעיות והסופיות שחלל הנצחה מייצג. היוצרים מתייחסים באופן מודע לחלל ההנצחה כמקור השראה ולא מנסים לטשטש את תפקידו כחלל לזיכרון לאומי, אלמנט שלרוב מרתיע אמנים שמבקשים להיות אוניברסליים.
"בשנים האחרונות האוונגרד בטבעון מתחבר עם מרכז ההנצחה בצורה יפה", מסביר אפלבוים, "אנחנו מתייחסים אל חללי ההנצחה ולא בורחים מהם, היצירה היא לא בשירות אג'נדה לאומית או דגל פוליטי אלא בשירות זיכרון קהילתי אמיתי, כמו שהוא צריך להיות".
איך הצליח להפוך מרכז ההנצחה של טבעון למוסד תרבות משמעותי? "זה קרה משום שעקרון הפעילות במרכז הוא שהשיח של ההנצחה צריך לצאת מהגטו של שבוע יום הזיכרון", מסבירה ריקה ליכטמן מנהלת המרכז, "השיח של ההנצחה הוא שיח של זיכרון וזהות והוא יכול להתקיים כמעט בכל פעולה. המרכז הוקם כיוזמה אזרחית נדירה והוחלט שיתקיימו בו אירועי תרבות וחינוך. מבוגרים וילדים נכנסים לכאן ועוברים דרך קיר ההנצחה, עצם זה שהזיכרון מלווה ברקע את הפעילות הוא ביטוי של מלאכת החיים, התרבות היא הדבר המחייה והסמיכות לקיר הנופלים היא ההנצחה והבחירה בחיים".
המודל הייחודי של קיום מרכז הנצחה לצד גלריה אמנות מתקיים גם במוזיאון פתח תקווה לאמנות ובמוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בשניהם נבנה המוזיאון למעשה סביב בית יד לבנים. הדגם שמשלב בין הנצחה ואמנות שמייצג מוזיאון פתח תקווה אף זכה בפרס ישראל בשנת 1980.
"זה היה סוג של מניפסט של המייסדים שראו בזה לא רק מפעל או אתר הנצחה לנופלים אלא רצו שיהיה גם מרכז תרבות", מסבירה דרורית גור אריה אוצרת מוזיאון פתח תקווה משנת 2004, "אני אימצתי את המודל הזה ורציתי לשמר את כוונת המייסדים, לכן הקמתי גלריה לאוסף של המוזיאון מול אתר ההנצחה. נוצר מתח בין האוסף שמייצג חיים ואמנות ובין אתר ההנצחה. אנחנו מאתגרים אמנים לייצר חיבורים עם מפעל ההנצחה ונעשו דברים מעניינים שמחדדים את הקיום המכליא שהוא בלתי אפשרי כמעט, בין אמנות והנצחה".
בימים אלו, מדגימה גור אריה, מוצגת עבודתה של האמנית נעמי סלייני "שבעה ימים". "נעמי היא אמנית ושוזרת פרחים והיא יצרה מודל של זר ענק לאחר שראתה באתר ההנצחה זרים מיום הזיכרון האחרון. היא מייצרת למעשה יומן פרפורמנס מתמשך ובכל שבוע, במשך 12 שבועות, היא מחליפה את הפרחים ומייבשת אותם, נוצר ארכיון של כל הפרחים שקמלו ונבלו. ככה שאנחנו מנסים לעודד חשיבה מחוץ לקופסא בהתייחס לאתר ההנצחה, נותנים לאמנים יד חופשית לחקור ולהציע הצעות מרחיקות לכת, ככה אנחנו מפיקים מחשבות חדשות על המוות וההנצחה ומייצרים הקשרים לא מובנים מאליהם בין האמנות לזיכרון".