המאבק ביוקר המחיה אינו יכול להיות חזות הכול
בשנים האחרונות אנו עדים לפעילות נמרצת של הממשלה להפחתת יוקר המחיה במשק. מדובר ביעד חברתי-כלכלי ראוי, שתכליתו להגדיל את כוח הקנייה והרווחה של הצרכנים. עם זאת, המדיניות הננקטת בהקשר זה אינה מאוזנת דיה. מדיניות כלכלית מקיפה צריכה לתת מענה ארוך טווח לאינפלציה, כמו גם לסוגיות כלכליות מרכזיות, כגון צמיחה ואבטלה. כמו כן תפקיד הממשלה לפעול גם ליצירת אקלים תומך ותנאי תשתית להתפתחות המגזר העסקי, ובכלל זה התעשייה הזעירה.
השוק הישראלי קטן יחסית למדינות המערביות המתועשות. לפיכך, קיימת חשיבות יתרה לקיומו של תנאי בסיסי המבטיח תחרות הוגנת ושווה לכלל הגורמים הפעילים בענף כלכלי או מסחרי במשק. המשק הישראלי אינו נמצא כיום במצב של "תעשייה מוגנת". ההפך, ענפי התעשייה חשופים זה שלושה עשורים ליבוא מתחרה ברמות מכסים מינימליות, ממדינות שמתאפיינות ברובן בשכר נמוך ובסבסוד ממשלתי של אמצעי הייצור.
בנוסף, תחרות זו מול יבוא זול אינה נשענת ברובה על בסיס עיקרון הדדיות בסחר הבינלאומי. גם בהיבט הרחבת היקף היבוא אישי, מדובר בתנאי תחרות לא שוויוניים, שכן התעשייה הזעירה נדרשת לעמוד בעלויות כבדות כחלק מתפעולה השוטף - מיסוי ממשלתי ועירוני, שכר, רגולציה מכבידה (תקינה, סימון מוצרים, רישוי עסק, חקיקת עבודה) וכו', אשר מהן היבוא האישי פטור לחלוטין.
הורדת המחיר לצרכן אינה יכולה להיות חזות הכול בעיצוב המדיניות הכלכלית. מדיניות מתמשכת להסרת חסמי יבוא ומכסים במסלול מואץ, בשם יוקר המחיה, פוגעת במאות עסקים יצרניים קטנים. יש לזכור כי עצם קיומה של התעשייה המקומית מסייעת ליצירת כלכלה חזקה, יציבה ועצמאית הנדרשת למדינת ישראל.
בחינת הרכב ההוצאה הממוצעת למשקי-הבית על-פי עשירונים מלמד כי מוצרים סחירים החשופים ליבוא (מזון, ירקות ופירות, ריהוט וציוד לבית, הלבשה והנעלה, מוצרים ושירותים אחרים) מהווים רק כ-30% מהתצרוכת של העשירון התחתון, 28% מהתצרוכת של העשירון האמצעי ו-25% מהתצרוכת של העשירון העליון. המשמעות היא שהדגש העיקרי במאבק להפחתת יוקר המחיה חייב להתמקד דווקא בתחום המוצרים והשירותים שאינם סחירים, דהיינו השירותים האישיים והממשלתיים.
גם בחינת עליית מדד המחירים לצרכן בשלוש השנים האחרונות מלמדת כי נרשמה בו עלייה בשיעור של 1.1%, אך חלקם היחסי של רכיבי הדיור, תחזוקת הדיור, שירותי הבריאות והחינוך (דהיינו המרכיבים הלא סחירים שבאחריות הממשלה) נותר גבוה.
לממשלה גם השפעה לא מבוטלת על העלאת מחירי המזון והמוצרים החקלאיים. לפי נתוני ה-OECD, היקף התמיכה הממשלתית בחקלאות באירופה ובארה"ב הוא 25% מערך התפוקה לעומת 12% בישראל. כמו כן, בישראל מוטל מס מלא על מזון (למעט פירות וירקות), ואילו במרבית מדינות האיחוד האירופי המע"מ הוא מופחת ועומד על שיעור ממוצע של 8.5%. מכאן ששני מרכיבים אלה תורמים לפער של 20% בעלות המזון בישראל בהשוואה לאירופה. מכאן שהפחתת מחירי המזון במשק תוך הוזלת סל המחיה של השכבות החלשות במשק מחייבת שינוי גם בהיבטים אלה.
המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011 העלתה את סוגיית יוקר המחיה על סדר היום הציבורי בישראל והובילה בהתאם לנקיטת מדיניות מתמשכת להורדת המחירים לצרכן. אולם יש לזכור כי שיפור רווחת הצרכן אינו צדק חברתי נעלה, בוודאי כאשר לא ניתן משקל ראוי למחיר שמשלמת התעשייה הקטנה במונחי שימור מקורות תעסוקה, מרכיב הרווחיות והמשך קיומם של מפעלים בארץ.
הכותב הוא נשיא התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל
