מלחמות סחר או קרב תרנגולים גדול?
אולי בגלל תסרוקתו של דונלד טראמפ מפתה לחשוב על הקרבות שהוא מנהל כקרבות תרנגולים. הקטע בקרב תרנגולים הוא שכל המשתתפים מפסידים. לתרנגולים עצמם בוודאי לא יוצא שום דבר מהקרבות. מי שאולי מרוויח זה מי ששולח את התרנגולים לקרב. בעבר, הבעלים של התרנגול המנצח, היה מקבל את גופת התרנגול המנוצח למאכל.
כשמסתכלים על "מלחמת הסחר" בין ארה"ב לסין, קשה לראות תמונת ניצחון. התסריט האופטימי היחידי שבו כולנו לא מפסידים הוא שהקרב המסוים הזה יסתכם בכך שהתרנגולים ינפחו חזה וישמיעו קריאות קרב, אבל יישארו קשורים, כך שקרב אמיתי לא יתחולל.
בסבב האחרון הכריז הנשיא טראמפ על כוונתו להעלות את שיעור המכסים על היבוא הסיני לארה"ב - מהלך שנכנס לתוקף בסוף השבוע האחרון. העלאת המכסים משיעור של 10% ל-25% חלה על יבוא בהיקף של 200 מיליארד דולר.
הציוץ הזה של טראמפ לווה בסדרת ציוצים נוספת, שבמהותם ניסו להעביר לסינים את המסר שעדיף להם לא להגיב לקריאות הקרב, אלא להוריד את הראש ולהודות בתבוסה ללא קרב.
לרגע היה נדמה שטראמפ מגיב באיפוק, אבל כנראה שציוצים נוספים שלו הוציאו את התרנגול הסיני משלוות נפשו, והנשיא שי לא נשאר חייב. הוא ניפח את החזה ושיגר בחזרה איום להעלאת מכסים ל-25% על סחורות אמריקאיות בהיקף של 60 מיליארד דולר.
לכאורה, העלאת מכסים מעודדת את התעשייה המקומית בכך שהיא נותנת לה יתרון במחיר אל מול התחרות מחו"ל. זה נראה כאילו העלאת מכסים מחזירה משרות לאמריקה.
בפועל, כמו כל דבר בכלכלה, זה כמובן יותר מסובך.
בתהליך של גלובליזציה היתרון היחסי של כל משק בא לידי ביטוי בשלב אחר של שרשרת הייצור. מלחמת סחר משבשת את המשוואה שהתגבשה, ולכן תוביל לחוסר יעילות בייצור ולעליית מחירים ו/או שחיקה ברווחיות הפירמות.
לדוגמה, ההשפעה הראשונית של העלאת מכסים היא עליית מחירים, שעשויה לגרום לצרכן האמריקאי לקנות פחות ככל שהמחירים יעלו. עליית המחירים נוצרת לא רק בגלל עלות הייצור בארה"ב שהיא גבוהה מזו בסין, אלא גם דרך התמסורת של המכסים על עלות הייצור בארה"ב, שתביא לייקור חומרי גלם כמו ברזל, טקסטיל ורכיבים שונים אחרים. באופן זה צפויים להתייקר גם מוצרים שאינם בתחרות ישירה מול יבוא סיני, אבל נסמכים על חומרי גלם שהתייקרו.
היצואנים האמריקאים כמובן מפסידים, לשמחת עמיתיהם מאירופה.
מרכיב נוסף במשוואה הוא האינפלציה. כשהרבה מוצרים מתייקרים, מדד המחירים לצרכן עולה והתגובה של הבנק המרכזי היא להעלות ריבית. העלאת הריבית תורמת לעלייה בהוצאות המימון - שתורמת לצינון המשק, הן בהיבט של ירידה ברווחיות חברות והן בהיבט של לחץ על הצרכנים.
מה שמסבך את התמונה כולה ואת היכולת להבין את ריקוד התרנגולים הזה, הן קריאות הקרב שטראמפ משמיע במקביל לעבר הפדרל ריזרב, במטרה להוריד את הריבית ולתמרץ את הכלכלה לקראת התמודדותו על קדנציה שנייה.
ייתכן שבטווח הקצר יהיו כמה חברות אמריקאיות שימכרו קצת יותר מבעבר, אבל קשה לראות איך עליית מחירים תיטיב עם המשק האמריקאי או עם מאמצי טראמפ לשוב ולהיבחר.
למתבוננת מהצד נדמה שהקרב לא שוויוני. לטראמפ יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר לשי. בניגוד לנשיא הסיני, שנבחר לכל חייו, הקריירה של טראמפ ואולי גם חירותו האישית, יש שיאמרו בדומה לבנימין נתניהו, תלויים בבחירה חוזרת שלו לנשיאות.
נראה כי כמעט בכל תסריט טראמפ יפסיד. הוא יפסיד אם אין הסכם ויש עלייה במכסים והתייקרות כוללת במשק האמריקאי והוא יפסיד אם הסכם הסחר החדש עם סין לא יציג יתרונות יוצאי דופן לאמריקאים לעומת ההסכם הקודם. שי לעומתו לא באמת מפסיד באף תסריט. אולי בגלל זה הוא נותן לטראמפ להשתולל ורק מדי פעם יוצא בקריאה, שבעיקרון רק מעודדת את טראמפ לקפץ ביתר מרץ.
בניגוד לקרב תרנגולים מסורתי, שבו כנראה לפחות מישהו מבעלי התרנגולים מרוויח משהו, במלחמת סחר מרוויחים רק התרנגולים עצמם (הפוליטיקאים) וגם הם - רק בתנאי שאין באמת קרב, אלא רק מחול ראווה שמאפשר להם להציג לציבור את גודל כרבולתם, יפי נוצותיהם ועוצמת קריאות הקרב שלהם.
הכותבת היא יו"ר IBI קרנות נאמנות
